הייתי בכיתה ה' כשפתחתי את העדות של סבא, אותו מעולם לא הכרתי, לכבוד עבודת החקר על "התמודדות היהודים בשואה". שם קראתי את התיאור על החבר שהיה לו שנפטר רגע אחרי המלחמה. אספקת מזון הגיעה אל מחנה הפליטים בו שהו והחבר אכל יותר מכפי יכולת גופו הדל, ונפטר בתוך זמן קצר. סבא תיאר שם איך הקפיד שלא לנהוג כמו חברו. הוא לקח רק תה ממותק בסוכר ומעט לחם, אכל ושתה במשורה עד שהתחזק.
אלה מילים שהייתי צריכה לקרוא במקרה, מתווכות דרך בית הספר ודרך הדמיון האפלולי במוחי על הדבר הנורא הזה "שואה". כדי לדעת דבר מה אודותיה היה צריך להסתמך על טיבן הדקדקני של האינציקלופדיות או להתמלא באימה ממה שהוקרן בזוועתיות בסרטיו של ספילברג. היא שהתה כמו צל על כל חיינו, בכל חדרי הבית ובכיתות הלימוד ובבתי החברים ועל זרועותיהם של סבינו. לעדות של סבא לא היו מילים דבורות ביום יום, אך היא התבטאה במנהגים שונים שסימנו את הדרכים הנכונות בהן נוכל להמשיך לחיות ולא חלילה להתמיין אל הצד הלא נכון של האלה שלא צלח להם לצאת משם אל כאן.
בימים האלה ממש עדיין תלמידים אומרים לי שהם היו רוצים ללמוד על המנגנון הנאצי ועל איך ייתכן שהתבצעו הזוועות הנוראיות ביהודים. מה שודר בתקשורת ובקולנוע, מה הייתה התעמולה, כיצד התקבל הדבר.
עבירה כנגד ההיסטוריה
אם רצח הוא הפשע המצוי בראש ההיררכיה הקרימנלית ושפיכות דמים היא מבין שלושת העבירות בגינן יש למות ובלבד שלא לעבור, אזי שרצח של עם הוא עבירה כנגד ההיסטוריה, כנגד האנושות, כנגד האלוהים ממש. אך עם כל ההמשגות המשפטיות והתיאולוגיות, כך למדתי בחודשים הללו, וכטיבם של פשעים מחרידים במיוחד, דווקא אלה יזכו להיות מכוסים היטב, מולבשים בתכריכי שיח, מתפתלים ומתרבים לאינסוף.
התשובה לדיסוננס הזה טמונה בעצם היכולת לבצע פשע בסדר גודל כזה. בפשטות נוראה שכזו – אם הנורא מכל יכל להתרחש הרי שכל הגורמים שאיפשרו את התרחשותו נותרו על קנם, הם יוותרו שם לסמא את העין והלב של כל הסובבים. על מנת שגילוי עריות יתרחש דרוש יותר רק מהצמד של קורבן ומקרבן, דרוש מבנה משפחתי, קהילתי וחברתי שיעלים עין בשעות הנכונות, יגמד את התלונות, ינקה את הסימנים, יחריש וילעג. כך גם עבור רצח, של יחידים, או קבוצות, או של עם. במקרה האחרון דרוש כבר הלך רוח גלובלי כדי להצליח ולבצע את המשימה. כלומר, מצב בו הפוליטיקה העולמית מאורגנת בצורה שמאפשרת לרצוח יום אחר יום, בעקביות מצמררת, קבוצה אתנית מובחנת.
אולי באזניים ישראליות קשה להאמין לזה, אך רצח עם הוא תופעה מוכחשת על פי רוב. הינה כך – גם מדינת היהודים מכחישה או מאשרת את רצח העם הארמני על פי צרכיה הפוליטים לפי שעה, ואין היא היחידה שנוהגת כך. במוטיבציה לייחד את שואת היהודים, ולהמשיגה באופן המנותק מהתרחשויות היסטוריות ופוליטיות, מדינת ישראל ורבות אחרות הצטרפו למפעל ההכחשה והטשטוש של מקרי ג'נוסייד אחרים. דוגמא מובהקת לכך היא ארה"ב שעדיין עמלה על הכחשת הג'נוסייד של האמריקאים הילידים, כשהיא מבטלת תביעות משפטיות בגינו בשלל תואנות.
נוהל חניבעל
לסמן על פשע, להתעקש עליו, לדרוש את הצדק – אלה מעשי התנגדות שחותרים כנגד זרם ההמון והלך הרוח המארגן את החברה המודרנית. דרישה להכרה עולה בסיכון רב, בהתקפה נגדית ובמאמצי השתקה אלימים. כל מי שיצאה כנגד טיוחו של אונס יודעת על בשרה, על גובה המשכורת שלה ועל יחסיה החברתיים את כלל ההשלכות של דרישה שכזו. האמת המרה היא שככל שהשפע מזעזע יותר כך הסיכוי לצדק קטן.
שותפות לפשע, מה שנקרא באנגלית במילה אחת "complicity", היא גם סכנה, סכנה להשתתף בפשע עצמו ממש, כלומר שהפגיעה תפרוץ מעבר לגבולות הקורבן ותעבור אל המקריב. את השואה שלנו אנו נוטים למסגר כנפרדת מחמישים מיליון האיש שקיפחו את חייהם במהלך מלחמה העולם השנייה. היהודים נבדלים בדמיוננו מהקומוניסטים, הצוענים, ההומוסקסואלים והנכים שישבו גם הם במחנות. ההסכמה הרחבה בציבור הישראלי להתקפות הבלתי פוסקות על רצועת עזה מונעת מאיתנו לראות את הכח המופנה כנגדנו ממש, הכח הטוטליטרי של מדינה שהורגת במו ידיה את אזרחיה שלה. מדינה ששולחת אלפי חיילים למשימה הבלתי מוגדרת של "חיסול החמאס" שעל מנת לבצעה נדרשות חמש שנות לחימה – וכמה קורבנות של חיילים עבור כך? רק ניתן לשער. מדינה שבמשך חודשים מטייחת את נוהל החניבעל שהופנה בעקביות אל עבר חטופים ומתגלה מראיון לראיון. מדינה שמפקירה למעלה ממאה איש ואישה מאזרחיה לרעב ולמחלות ולחסדיהם של אנשי חמאס ברצועה.
כיצד עוד ניתן לזעוק בחוצות שחמאס הם חיות אדם אך בה בעת לקוות שמשום מה ישחררו את חטפינו מרצונם? איזה עוד לחץ צבאי ניתן לדמיין שלא הופעל עדיין ברצועת עזה? לאיזה סדרי גודל נוספים של אכזריות יש בכוונתנו להגיע? כיצד עוד ניתן לנתק את גורלם של הפלסטינים מגורלנו? אם נרצה שאיש מבין החטופים יחזור לפה עם נשמתו באפו נצטרך לעמוד כנגד הצבא והממשלה ולדרוש בכל הכח שהאש תיפסק, שיערכו עסקאות חילופי שבויים, שיהיה הסדר קבע וחתירה לשלום. החלוקה היא כזו – הסרוב לחיים משותפים משמעו שותפות במוות, בכל המובנים של הדבר.
לזהות את התוקף
בשבוע שעבר העולם נחרד מירי מכוון ודריסה למוות של מעל למאה איש ואישה בדרום רצועת עזה. חרדה שמסמנת על הבדל, אולי, ביחס אל ישראל, אך מעלה תהיה על ההיעדר הזועק בהגבלות הבינלאומיות על ישראל. גם אני בדמיוני השואתי-ציוני חרדה. אני חושבת על עדותו של סבא ועל אנשים המקפחים חייהם ברגע של סיוע הומניטרי. אני רוצה לזעוק לסבא ולומר לו שלא מספיק לי ששרד את התופת, שאני לא מוכנה להתגלגולתה של ההיסטוריה על פיה, שאני לא מוכנה למצוא את עצמנו בצד העומד מנגד לאנשים הרעבים והאבלים והשוכבים מתחת להריסות. למה לא כתב עוד מזה, אני רוצה לשאול אותו עכשיו. למה לא אמר איך לעצור את הטרגדיות האינסופית של המודרניות היהודית. איך לעצב אותה במשורה שלא יתגבר הכח. שלא יפרוץ בנו ויגדל ויחרוג אל מעבר למה שהגוף יכול לשאת או לחוות או לדעת.
העולם נחרד מהטבח אך ההפצצות בעזה לא חדלו גם יום אחרי. כותרות החדשות בישראל מתמיינות לפי אתר. לפי עיתון הארץ הטבח נעשה ב"שוגג", ב-ynet נקבע כי "כל מעשיו של צה"ל הם רק להגנה", ובמקור ראשון נכתב כי "רוב ההרוגים – מירי חמאס". זהו אינו מקרה הירי הראשון לעבר מבקשי הסיוע, ואתמול כבר דווח על אחד נוסף. כמו כן במהלך המלחמה הופצצו מסגדים, כנסיות, בתי חולים, אמבולנסים, אוניברסיטאות, מאפיות, בתי ספר, גנים, בתי מגורים ותשתיות אזרחיות. מאות אלפי בני אדם הועברו ממקום למקום, משתכנים מזה חודשים בצפיפות ובקור ובעוני מחריד. העולם נחרד כעת מהמציאות אותה הוא איפשר. ישראל אינה חרדה ממנה. למעשה עוד באותו הערב של הטבח הנוסף בתושבי עזה, עשרות פעילי ימין פרצו את מעבר ארז כפעולת כיבוש מחדש.
אנחנו לומדות שלא ניתן לזהות את התוקף מראש. התוקף לא מגיע עם קרניים, אנחנו אומרות זו לזו, מלמדות את בנותינו. זה בדרך כלל אדם קרוב אלינו, חבר או שכן או בן משפחה. זה לא קורה ברחוב חשוך על פי רוב, אלא בין קירות החדר, במקום הבטוח. ברצח העם של 2024 זה קורה בנגב. התוקף לא מגיע עם יודנראט ומילים גרמניות חתוכות שיצרבו בראשינו מסרט לסרט. אין לו מועל יד ומערך רכבות מאורגן. יש לו חוק לאום וממשלה רחבה מהימין הקשה ועד למרכז. הוא מובל על ידי מערך דמויות צבאיות רבות סמכות שמקרינות התנהלות רציונאלית ואחראית. הוא אומר בשידור חי בפריים טיים שהוא חפץ במיליון גופות. הוא מקיים בחירות וממלא את בתי הקפה והמסעדות. הוא מלהג על פרס ישראל או לא פרס ישראל ומה יקרה בטקס המשואות. יש לו מערכון בארץ נהדרת כי נצרכנו לשנות את המילים לאירוויזיון. ב-2024 הרג המוני הוא מציאות ישראלית.
