״הכוח להחליט והסמכות לפרש את המציאות מרוכזים בידיהם של הגברים ומופעלים מתוך נקודת מבטם״, זוהי מסקנת מחקרים ראשונים בקשת נושאים רחבה הקשורים למגדר, שנעשו בארץ על ידי פרופ׳ דבורה ברנשטיין, דר׳ ברברה סבירסקי, פרופ׳ דפנה יזרעאלי ז״ל ואחרות. כעת, מתחילה תמונת המצב להתבהר לאשורה, בעקבות פרויקט ״נשים בתקשורת״ של אתר ״פוליטיקלי קוראת״ – גוף התקשורת האינטרנטי החשוב ביותר בנושא הפמיניזם בארץ: כן, יש עיתונאיות, לא בגדר מיעוט, והן מאוישות במגוון תחומים ושטחי פעולה, אך מי שמכתיב את סדר היום התקשורתי הם פורומים גבריים מצומצמים.

השאלה העולה מסצנת עיתונות נשים בישראל היא האם אמצעי התקשורת עשויים להוביל לתיקון מעמדי, ביטול עוולות מגדריות ומיטוב חיי נשים בארץ הזו? ויותר מכך: האם אמצעי תקשורת בארץ, מאז תחילת גל הפמיניזם השני, החל משנות השבעים של המאה הקודמת, שינו משהו ביחסי הכוחות המגדריים בחברה הישראלית? וכאשר מדובר במסת ענק של  ציבור כזה – מחצית מכלל האוכלוסייה – מסת אי השוויון המקיפה ביותר בחברה – איך משפרים את מעמדה?

חלק מן התשובות נמצאות במאמר קודם שכתבתי בנושא. חלקן ניתנות לבחינה מסקירת העיתונות שלפני עליית הנושא הפמיניסטי מתחת לרדאר.

את קטעי העיתונות המצורפים כאן, מבחר קטן על קצה המזלג, לא תוכלו לקרוא באף מקום אחר: פה ושם הופיעו בפרסומים ספורדיים או נידחים ברשת. כמה מחקרים אקדמאים מלומדים נערכו עד כה בנושא נשים ותקשורת בארץ; חוקרות נברו בארכיוני עיתונים, אך הן לא מצאו, לדוגמה, ידיעה המודיעה על פתיחת מרכז הסיוע הראשון לנשים מוכות בארץ.

בית, מקלט ועזרה לקרבנות אלימות ואונס - הארץ 13.10.77

ומה באשר למגעים שנערכו בין מנהיגות נשים לבין ראשי הקואליציה לפני בחירות 1984? ידיעות וכתבות כאלו הסתתרו פה ושם בעמודים הראשונים או השניים, או בין דפי הגטאות התקשורתיים הנשיים בדפים האחרונים של העיתון.אחדות לאומית והכח הנשי - הארץ 9.8.84 - נורית כהנא

נשים צעירות שהחלו להבין את הנושא של אפליה מגדרית הוסללו אליהם במשך שנים רבות, בדרך אל העיתונות המיינסטרימית. ניצנים ראשונים של המאבק לשוויון מגדרי באמצעי התקשורת הישראלים נעדרו מרוב המחקרים הקיימים. הכתבות הללו הופיעו לא פעם כיחידות בצריח, עוד לפני שהנושא יצא מן הארון והפך למקובל, בלא הד תקשורתי או כיסוי באף אחד מכלי תקשורת אחרים. לעתים, כמו נושא ההטרדה המינית, הם היו מאמרים חלוציים שהעלו לראשונה בעיה פמיניסטית על סדר היום התקשורתי בארץ.

מהי הטרדה מינית

אני מביאה כאן מספר כתבות המספרות עובדות יסודיות וציוני דרך בנוגע למעמדן של נשים בתקשורת, המשליכות לעבר הפוליטיקה ועדיין נסתרות מסדר היום הציבורי. אלו פורסמו באופן ספורדי ומקוטע ולא נקלטו בנרטיב הישראלי. כזו היא  עובדת פעילותה של התנועה הפמיניסטית הישראלית בארץ בשנות השבעים ובמיוחד הרצת מפלגת נשים ראשונה מסוגה מאז הקמת המדינה, לבחירות בשנת 1977. המפלגה לא הגיעה לאחוז החסימה ונעלמה, מסיבות שונות. לא היה לה כמעט תיעוד בעיתונות.

אירוע פוליטי פמיניסטי חשוב נוסף, שקטע עליו מצורף בזה, תרם לחקיקת חוק ההפלות והוא הפגנה בנושא זה שקיימו נשות התנועה הפמיניסטית בשנת 1976.

מה מבינות הנשים

אירוע משמעותי נוסף היה כנס בינלאומי שנערך באוניברסיטת חיפה שדן בנושאים פמיניסטיים, בשנת 1981.

את קונגרס האישה

ברצוני לשתף אתכן בחוויית העיסוק בעיתונות פמיניסטית – כפי שהייתה עבורי: זה קרה לפני שלושים שנה: אני יושבת בקומה השנייה של המערכת, בחדרו של מו״ל ״הארץ״, עמוס שוקן, יחד עם עורך העיתון, חנוך מרמרי. נושא השיחה: רשימת הפיטורין של עיתונאי ״הארץ״.

מלחמת המפרץ הסתיימה לאחר ריצות יומיומיות שלי, תוך סיכון עצמי, לשטח נפילות הטילים של מלחמת המפרץ, באזור חיפה והצפון: מיד לאחר שטיל נופל, באמצען ובעיצומן של האזעקות, אני נענית לזימון העיתונאים של פיקוד העורף  ומגיעה לזירת הנפילות. הכתבות שלי מתפרסמות גם בכותרת הראשית של העיתון.

6 יורט טיל_

אני נחשבת לעיתונאית חרוצה, זמינה, אפילו בשעה שלוש בלילה, כשצריך לכסות  את סיפורם של נמלטים אפריקאים שנתגלו במחסנים תת קרקעיים של אוניה שזה עתה עגנה בנמל – ואני  קמה ומגיעה אליהם לאחר צעידה ממושכת תחת גשם שוטף על הסיפון הארוך, הפתוח של האוניה. אין אף עיתונאי אחר, מלבד עמוס כרמלי ז״ל ואני מגיעה אליהם יחד איתו ועם צוותו, מראיינת אותם, הם ישובים צפופים ומבוהלים בבטן האוניה.

_סמויים על האוניה מורן נורית כהנא הארץ 18.2.90_

אך אני מוצאת את עצמי ברשימת המפוטרים. מו״ל העיתון עמוס שוקן אומר שינסה לעזור לי לצאת מן הרשימה. גם בני ציפר, עורך דף תרבות וספרות, סיפר לי שנחלץ לדבר למעני. לאחר מכן נאמר לי שעמוס אכן ניסה להוציא אותי מן הרשימה, אך הכוכב העולה של העיתון דאז, משה גל, צעיר נאה בשנות העשרים המוקדמות לחייו, נבחר על ידי המו״ל להרכיב את רשימת המפוטרים, והוא הפעיל וטו: זה או הוא או אני.

אלא שגורם אחד מייחד את גל הפיטורין הזה: פרט לעיתונאי אחד, ערבי, הרשימה כוללת נשים בלבד, בשנות השלושים והארבעים שלהן: הן בעלות משפחות המתמודדות עם תובענות מקצוע העיתונות שאליו רק נכנסו בשנים האחרונות. לפחות חלק משבעת העיתונאיות, נשלחו להתרוצץ בין הטילים שנפלו אז. העובדה שלפחות חלקן פעלו בדיוק כמו הגברים, שבחלקם נמנעו מזירת נפילות הטילים ונשארו בבית – לא שחקה כאן תפקיד.

על פניו ניתן היה לייחס לכך את מגמת המצב בעיתונות הכתובה אז, לאחר המלחמה ההיא ולתהליך הגלובליזציה שעבר על המשק הישראלי. אפשר לפטור את העניין הפעוט הזה כביכול, כגל פיטורין עונתי שקורה כל כמה שנים ב״הארץ״, בנימוק שמצבו הכלכלי של העיתון דורש זאת. לאחריו נשכרים עיתונאים חדשים. במקרה שלי, המחליף שלי היה גבר, וכך חזר הסניף החיפאי הוותיק של עיתון ״הארץ״, שמנה שלושה עיתונאים, להיות מאויש על טהרת המין הגברי, כמו בעבר, ב"זמנים הטובים".

ועד העיתונאים של עיתון ״הארץ״ שיתף פעולה עם הכלל שנקבע לקביעת המפוטרות: ״אחרון נכנס – ראשון יוצא״. אך מה לעשות, שכל האחרונות היו הנשים הראשונות שנכנסו אי פעם ככתבות שטח לעיתון ולא היו שם קודם? בדיוק כמו שענה לי בעבר הרחוק עורך מעריב המנוח, שלום רוזנפלד, כששאלתי איך עוברים ממצב של פרסום כתבות במעמד פרילנס לכתבת של העיתון – שהבחירה נעשית מקרב בוגרי גלי צה״ל  – אלא שאז לא הייתה אף בוגרת אחת!

במבט אל העבר אני רואה בכך  מקרה מובהק של סילוק והדרת נשים שהן כתבות שטח מן העיתון, לאחר שנים רבות בהן כלל לא הועסקו.

עובדה מקוממת נוספת טמונה בדמותו של זה שמונה להרכיב את רשימת המפוטרות. אותו משה גל, המוזכר כאן למעלה, שבת זוגו דאז התלוננה על שתקף אותה. הסיפור התפרסם בהרחבה במוסף ״שבעה ימים״ של עיתון ״ידיעות אחרונות״.

אבל שיא השיאים היה תביעת השתקה מטעם פרקליטות חיפה שהוגשה נגדי ונגד עורך עיתון "הארץ", חנוך מרמרי, על פרסום דיווח משלי על משפט האונס בשומרת. בקישור הבא תוכלו לראות עד כמה התביישה הפרקליטות במחוז חיפה במשפט האונס הזה – פסק הדין הותר לפרסום רק לאחר שנים רבות. הידיעה שהביאה עלי את תביעת ההשתקה כללה המצביע על היחס הבוטה של חקירת הנאנסת. בכתבה תיארתי את סיבלה על דוכן הנאשמים, את צליבתה בידי אחד הסנגורים, בין היתר בשאלה חוזרת: "האם לבשת חזיה, או שהיית בלי חזיה?

מאחר והתביעה התבררה סמוך לעזיבת העיתון, ועורך הדין של העיתון לא עמד להיות נוכח בדיון ואף חילץ את עורך העיתון חנוך מרמרי מן התביעה, החלטתי לשכור את עורך הדין המנוח אדם פיש. יצאתי זכאית כשלג.

האבל על קטיעת השליחות שחשתי, כבת למשפחה של ניצולי שואה שקריאת ספרות קלאסית מגיל צעיר גיבשה בה צורך בעשייה לתיקון עולם נותר חבוי במשך שנים. אבדן הכוח לשפוך אור על עוולות מגדריות ואחרות ולשנות דעת קהל כאב. אני עיתונאית במהותי, לא יועצת תקשורת ודוברת – תחומים בהם עסקתי בשנים שלאחר מכן לצרכי פרנסה.

_עותק של בית המשפט זיכה עיתונאית מפרסום אונס שמרת_

שלושים שנים נצרתי את סיפור העוול המגדרי הזה, סתימת הפה הפמיניסטית, בקרבי: וכי איך לא תמצא את עצמה העיתונאית הפמיניסטית היחידה בעיתון, זו שמתעקשת להגיש שוב ושוב כתבות בנושאי אלימות נגד נשים בתוך רשימת המפוטרות, ה״מיותרות למצבת כוח האדם״,כביכול? זו הקלה עצומה לחשוף כאן את חווית המצור על שלילת הרשאת העיסוק בעיתונות, באינטרסים נשיים, שהטיל עלי גבר. את זה בדיוק מאפשר הפרויקט של ״פוליטיקלי קוראת״.

כמי שהייתה עדה לצמתים חשובים של המאבק על מעמדן של נשים עד תחילת שנות התשעים – למדתי על גורם חשוב במאבק הזה: המשכיות ורצף החוליות הפועלות במאבק לשוויון בין המינים, מלבד, כמובן, מודעות פמיניסטית. חשבתי על כך כאשר קראתי בעניין רב, כאן בפרוייקט ״פוליטיקלי״, את הטור של הסופרת והעיתונאית אבירמה גולן. כפי שמוזכר כאן קודם לכן – לאחר גל פיטורין ב״הארץ״ נשכרים עיתונאים חדשים לעיתון. אבירמה גולן הייתה אחת מהן.

מה היה קורה לו הייתה יודעת מה קרה לפני כן לעיתונאיות הקודמות שעבדו לפניה? האם עקביות ורצף ידיעת הנעשה בזירת הפוליטיקה המגדרית בעיתון לא הייתה משפרת משהו? תיאוריה של גולן רק מחזקים את תחושותיי ותובנותיי, שהפיטורין לאחר מלחמת המפרץ של שנת 1991 ב״הארץ״ היו מגדריים. ״היא פמיניסטית״ כפי שאמר אחד מחברי ההנהלה לגנותה של אבירמה, היה כנראה תיוג למשהו שהוא מחוץ למאבק עטור הכיבודים, הציונים לשבח והפרסים, על זכויות המיעוטים בשטחים, עוולות הכיבוש, המוצדק כשלעצמו. אלא שכאן מדובר בבחירת סדר עדיפויות המוציא את מחציתה של האוכלוסייה – הנשים, מחוץ לגדר: משהו מוקצה, גם בעיתון הפתוח והמתקדם לאנשים חושבים…

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

נסכים כולנו, כסף מניע את העולם. ובמשך שנים הוא תואר כעולם לגברים בלבד. אך האם העיתונות הכלכלית בישראל מוכיחה לנו אחרת? האם שינויי השנים האחרונות בתחום יכולים להעיד על מהפכה כוללת בתקשורת? ואיזו תקשורת מתקבלת כשהפמניזם הופך לפרקטיקה?
שוויון לנשים בעיתונות עדיין אין, אך עיתונות הנשים חיה ובועטת. אמנם עוד מימיה הראשונים הוגלתה למדף נפרד ו"נחות", אך בהתמדה רבה, הוכיחה עיתונות הנשים כי מהפכות פמיניסטיות יכולות ומתרחשות בין הטרנדים החמים לעצות סידור הבית.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.