תחקיר: אבקילש קולץ', יעל לניר | עריכה: נועה בורשטיין חדד
בשנת 2018 התעורר ויכוח עז בקרב עורכי ויקיפדיה סביב עיתוני הנשים. או ספציפית, סביב שבועון ״לאשה״: האם לשמר משפט שנכתב בערך, המעיד כי ״יש המבקרים את רמתו האינטלקטואלית, ומכנים אותו ׳לטיפשה׳״. כיום, בערך הויקיפדיה של המגזין נכתב רק כי בעבר הוא הופץ במספרות וחדרי המתנה של רופאים, טקטיקה שעזרה לו להגדיל את מכירותיו ולהפוך לשבועון הנמכר בישראל וכי הוא מוזכר בשירו של יורם טהרלב משנת 1967, ״ישנן בנות״ בשורה: ״ישנן בנות אשר קוראות ללא בושה את השטויות ב׳לאשה׳ וזה, אם תשאלו אותי, כל עולמן התרבותי!״
השורה הזו בשירו של טהרלב מייצגת לא רק את דעתו של כותב השיר, או של ערך הויקיפדיה. אלא שהיא מייצגת דעה רווחת שפשטה אז בחברה הישראלית: עיתוני הנשים הן "נונסנס נחות", מגזינים המכילים "שטויות של נשים" ובידור זול.
אך בשנים האחרונות נראה שמשהו משתנה. הלעג והזלזול שהודבקו בעבר לעיתוני הנשים מפנים את מקומם לפליאה ולתפיסה חדשה של אותם עיתונים, כמגזינים בהם ניתן למצוא עצות איפור, טיפוח וסקס לצד ראיונות מעמיקים עם נשים מרשימות ואג'נדה פמיניסטית שבאה לידי ביטוי לאורך ולרוחב הטקסטים. אך האם השינוי הזה באמת חדש? או שהדימוי שאפף את אותם עיתונים, בדומה לדימוי של עולם התרבות הפופולרית, הוא עוד לבנה נסדקת בחומת הפטריארכיה?
נראה שהתשובה לשאלות הללו מורכבת יותר מ"כן" ו"לא".
בשנת 1965 מונתה, לראשונה מאז יוסד לפני 80 שנה, עורכת אישה למגזין "קוסמופוליטן" האמריקאי. הלן גרלי בראון ערכה את "קוסמו" – האמא ואבא של מגזיני הנשים בעולם – במשך 32 שנים. היא נחשבה לדמות שנויה במחלוקת בקרב הפמיניזם האמריקאי: מחד, שנות כהונתה כעורכת אופיינו בשינוי מסיבי באופיו של העיתון והפיכתו, מעיתון לנשים שנכתב בידי גברים, למגזין הלייף סטייל הנמכר והמוכר של ימינו; גרלי בראון הפכה את הדיבור על מין ומיניות, של נשים ובין נשים, לשיח גלוי וחסר בושה. היא עודדה נשים לקחת בעלות על גופן ותבעה את המשפט האלמותי "ילדות טובות מגיעות לגן עדן – ילדות רעות מגיעות לכל מקום". היא כונתה בתעשייה "חלוצה בפראדה, מהפכנית בסטילטו" והיחס אליה מטעם תרבות הפופ, הייתה כאל זו ש"הוציאה את הסקס מהארון". מאידך, על אף שהעידה שהיא תופסת עצמה כפמיניסטית, ספגה גרלי בראון קיטונות של ביקורת מהתנועה הפמיניסטית באמריקה, ששאלה את עצמה האם מעשיות על מיניותן של בחורות צעירות הן לא עוד מאותה פנטזיה המשעתקת את נקודת המבט הפטריארכלית?
מאבקים חברתיים וסודות טיפוח
בשנת 1934 ראה אור עיתון הנשים הראשון בארץ ישראל: ״דבר הפועלת״, אותו יסדה רחל כצנלסון שזר. העיתון צורף תחילה כמוסף של "דבר" אך משנת 1950 יצא לאור כעיתון עצמאי. הייתה זו הסנונית הראשונה לעיתונות נשים בישראל. דפיו של העיתון עסקו בחייה של האישה העבריה, המשלבת בין אמהות, התגייסות לאומית ופעילות חלוצית. עורכות העיתון פעלו להנצחת נשים משמעותיות, למען יקבלו הכרה ומקום בתודעה הלאומית שעוצבה אז בארץ ישראל. באותה תקופה, עבדו נשים בעיקר בעבודות מתן שירות בהן יכלו לעסוק מהבית: כביסה, בישול, גיהוץ וניקיון לצד מקצועות ההוראה, הריפוי והפקידות. מגוון התפקידים המצומצם והחלוקה המגדרית המקובלת, הותירה את הנשים של שנות העשרים והשלושים בשוליים: בשולי החברה מחד ובשוליים של דפי ההיסטוריה, אם בכלל, מאידך. בהתחשב בכך, פועלן של נשות "דבר הפועלת" היה לא פחות ממהפכני, אלא שיעברו כמעט מאה שנים עד שנבחין בזה.
בשנים שלאחר הקמתו של מוסף "דבר הפועלת", צצו בזירה התקשורתית מדורים ומגזינים שייעדו עצמם לקהל הנשי. עיתונות הנשים בישראל, שהחלה עוד בטרם קמה המדינה, סייעה לעצב את דמותה של האישה בחברה חדשה: בין מאבקים לאומיים וחברתיים לסודות טיפוח. בשנת 1940 ראה אור עיתון הנשים המסחרי "עולם האישה", שהופץ עד שנת 1948. שנה קודם לכן, בינואר 1947, צורף לעיתון "ידיעות אחרונות" מוסף בן ארבעה עמודים שכותרתו "ידיעות אחרונות לאשה". דבר המערכת של אותו גיליון מציג את חזונו ומטרתו של המוסף:
בשנת 1956 מתרחש תקדים עיתונאי, דווקא בזירה של מגזיני הנשים. עיתון "לאשה" מפרסם את סיפורה של רינה וייס, סגנית ראשונה למלכת היופי של אותה שנה וניצולת שואה. וויס מספרת ב"לאשה" את סיפורה בגוף ראשון, חמש שנים לפני משפט אייכמן שנפתח באפריל 1961 והביא עמו עדויות "משם". נהוג לסמן את משפט אייכמן כנקודת מפנה בחברה הישראלית ביחסה כלפי ניצולי השואה, אולם ״לאשה״ היו שם קודם.
״גם אם נלך עשרות שנים אחורה, הייתה למגזין ׳לאשה׳ אג'נדה פמיניסטית והעיתון היה שותף למאבקים חברתיים חשובים לנשים״, אומרת קרינה שטוטלנד, העורכת הראשית של מגזין "לאשה" בשש השנים האחרונות. ״כך למשל, בשנות ה-60, המגזין היה שותף למאבק לזכות להפלה ולזכות האישה להכריע על גופה. זה היה שיח מתקדם ופורץ דרך באותן שנים. בשנים האחרונות אנחנו שמות זרקור על אלימות כלפי נשים, על הרחבת מודלי היופי, על גיוון ועל כך שכל אחת תוכל לפתוח את העיתון ולא להרגיש מודרת״.
שטוטלנד עוסקת בעיתונות כבר מגיל 12. בשירותה הצבאי שירתה ככתבת צבאית בעיתון ״במחנה״ ומשם המשיכה לתפקידי עריכה ב״מוסף 24״, ״7 לילות״ ו״זמנים מודרניים״ של ידיעות אחרונות. אל עריכת מגזין "לאשה" הגיעה בשנת 2014. שנות כהונתה כעורכת מאופיינות בסדרה שלמה של מיזמים שסייעו לשנות את השיח הציבורי ואת השיח הפמיניסטי. מיזמים שקיבלו תהודה ארצית ובינלאומית, כדוגמת הפרויקט ״אבא בא בארבע״, ששם דגש על החשיבות בכך שגברים יהיו אבות מעורבים יותר ועל מה שצריך להשתנות לצורך כך; השער ״לא תאנסו אותנו לשתוק״, בהשראת השער המפורסם ב"ניו יורק מגזין" בעקבות פרשת ביל קוסבי, בו מופיעות תמונותיהן של 22 נשים שמספרות על מקרי האונס והתקיפות המיניות שעברו, על מנת לעורר מודעות לנושא והשער של אילון נופר, מייסדת "מיומנה" שעברה כריתת שד כפולה וחשפה את צלקותיה לעיני המצלמות.
"בעקבות כל פרויקט, שער או כתבה מהסוג הזה, ניתנת לגיטימציה לדבר על נושאים שנשים לא בהכרח דיברו עליהם קודם לכן״, מעידה שטוטלנד.
מסולידריות לאומית לסולידריות נשית
תחת ניסיונותיו של עיתון "מעריב" להתחרות במוסף "לאשה" המצליח של "ידיעות אחרונות", באפריל 1967, חודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, מצליחים העורכים במעריב סוף סוף "לפצח את הסוד" והעיתונאי הצעיר טומי לפיד נקרא לייסד את מגזין "את".
עד היום נחשבת מלחמת ששת הימים לאחת מנקודות הציון המשמעותיות בחברה הישראלית וכך גם בעיתונות – ובעיתונות הנשים. על פי מחקרה של פרופ' עינת לחובר, "דגמים של נשיות בעיתוני הנשים בישראל בתקופת מלחמת ששת הימים" (2011), בניגוד לאופן הפשטני בו הוצגה האישה בעיתונות המרכזית של אותה תקופה, עיתוני הנשים דאז, היו היחידים שהעניקו מקום גם לחשש ולמורכבות של תקופת המלחמה. סנונית עיתונאית ראשונה של סולידריות נשית באה לידי ביטוי בטקסטים שמילאו אז את מגזיני, מוספי, ירחוני ועיתוני הנשים. וגם אם אלה היו מגויסים עמוקות ללאומיות של אותם ימים, הם היוו מרחב אלטרנטיבי חסר תחליף לשיח בין נשים שעד כה, לא התקיים בשום מקום אחר.
אותה סולידריות לאומית תשנה בקרוב צורתה ובאמצעות טורים, תחקירים וכתבות, תתורגם לסולידריות מגדרית. כך למשל, חודש לאחר הקמת מגזין "את", התפרסמה כתבה שעסקה ביתרונות הגלולה למניעת הריון. במילים אחרות, השיח במדורי הנשים החל להתרחק מהשיח הלאומי ולהיבנות סביב סוגיות פמיניסטיות בוערות.
העיתונאית העבריה
בשנת 1978 מתפרסם במדור "חוג בית" של הארץ, הטקסט "גילויים מחדר הלידה – נשים מספרות על סבל מיותר שעברו בעת לידתן". הכתבה של נורית כהנא, אז עיתונאית צעירה שביקשה לפרוץ את המחסום ולהביא נושאים פמיניסטיים לקדמת העיתונות, נכתבה לאחר לידת בנה הבכור בעקבות שיחות עם נשים שעברו חוויות לידה לא נעימות. שמונה שנים לאחר שנכתבה, אושרה הכתבה לפרסום – כמאמר המיועד למדור הנשים בלבד. "המאמר הוליד תגובות חריפות של ראשי מחלקות היולדות בבתי חולים ברחבי הארץ אך לא הייתה לו המשכיות, שכן הוא לא פורסם בעיתונות המרכזית, אלא ב"גטו" של עיתוני הנשים". מעידה כהנא.
כהנא, שמפעילה היום את עמוד הפייסבוק "ארכיון עיתונות ומידע פמיניסטי", מספרת על היחס הסקסיסטי ועל דחיקתן של עיתונאיות אל עבר נושאים שהוגדרו נשיים – המטבח, ענייני הבית והילדים. העיתונאיות שנהדפו בלית ברירה אל מדורי ועיתוני הנשים, יצרו שם מרחב חדש לחלוטין – בו הן יכולות לנהל שיחה חופשית – במגבלות הפורמט – אך מגבלות הפורמט לקחו פנייה מפתיעה בעשורים האחרונים.
בשנת 2000 הוציאה פרופסור חנה הרצוג את מאמרה "״עיתונות הנשים – מרחב משעתק או מרחב הקורא תיגר?״. במאמר מתייחסת הרצוג למדורי ועיתוני הנשים ככר פורה למחקר, שנע בין הכבלים של נקודת המבט הגברית על תחומי העניין של נשים – לבין מהפכה פמיניסטית של ממש.
הביקורת הפמיניסטית מתרכזת באימוץ הגישה הפטריארכלית של אותם עיתונים הקובעת מה נכון ומה מעניין עבור נשים (ומתוך כך, מה לא נכון ומה לא מעניין: ביטחון, הנהגה, פוליטיקה, כלכלה…) אלא שהרצוג מצביעה על סיבות נוספות בגללן נשים קוראות דווקא את אותם עיתונים: מלבד העצות והבידור, מספקים אותם עיתונים דבר נדיר בעיתונות הישראלית: תחושת סולידריות.
"נשים עדיין מתמודדות עם המון דילמות, בעיות וקשיים שאופייניים רק להן. כלומר, אנחנו עדיין חיות במציאות שבה לנשים יש בעיות ומגבלות רבות שנובעות מהיותן נשים ושגברים לא מזדהים איתן" אומרת עדי עוז, העורכת הראשית של מגזין "את".
"בנוסף, יש את העניין הגופני. בכל הקשור לדימוי גוף, טיפוח, לידות או בדיקות גניקולוגית… יש פה עולם שלם שגברים לא מתמודדים איתו ויש לזה מקום ויש לזה קהל וזה לא מקטין אותנו. הבעיה מתחילה כשזה בא על חשבון הייצוג שלנו בעיתונות הכללית, הרי אנחנו צריכות לקבל את המקום הזה מתוקף היותנו 50% מהאוכלוסיה. אבל זה לא סותר, אני חושבת שיש מקום גם לעיתונות נשים וגם למקום שלנו בעיתונות הארצית״.
כשהסולידריות והמהפכה נפגשות
תחושת הסולידריות המדוברת התפוצצה באוקטובר 2017, עת פרץ לרשתות החברתיות ההאשטג שעתיד לחולל מהפכה בעולם כולו: MeToo#. עם אותו ההשטאג ועם הצפתם של הסיפורים הרבים ברשתות החברתיות ובאמצעי המדיה המסורתיים, השיחה הפמיניסטית חדרה לכל סלון. הפופולריות הגואה של השיח הביאה למסכים שלנו ולדפי העיתונים את הסיפורים והסוגיות בהם עסקו נשים פמיניסטיות במשך שנים, בצללים ובשולי התרבות הפופולרית.
עדי עוז, עורכת מגזין ״את״ מספרת: "במרץ 2016, בערך שנה וחצי לפני MeToo#, פרסמנו ראיון שער עם רחלי רוטנר. באותה תקופה רוטנר הותקפה תדיר ברשתות החברתיות. אנשים באו ואמרו "אפשר לחשוב מה ינון מגל כבר עשה". אבל אנחנו החלטנו לספר את הסיפור שלה, לשים אותה בשער ולתמוך בה במיליון אחוז – כדי להציג את העמדה שזה לא משנה אם הוא נגע או לא נגע בה, אף אישה לא צריכה להיות בסיטואציה כזו עם הבוס שלה. צריך להבין, עיתונות נשים בסך הכל ביטאה את מה שנשים הרגישו וכל דבר כזה קידם את המהפכה״.
עוז, שעורכת את המגזין מזה שש שנים, החלה את דרכה בעיתונות החלה לפני כ-24 שנים, בשירותה הצבאי בדובר צה"ל. לאחר השירות עבדה ברדיו צפון וברדיו חיפה ולאחר מכן עבדה במשך מספר שנים במקומונים שונים כדוגמת "שוקן", "זמן חיפה", "כלבו" וככתבת בעיתון "העיר" התל אביבי. עבור עוז, ההישג העיתונאי הגדול ביותר שלה התרחש דווקא במקומון "העיר", עם סדרת כתבות על נשים בזנות. בעקבות אותה סדרת כתבות הוחלט להעביר, בפעם הראשונה בישראל, תקצוב מדיני לשיקום נשים בזנות.
כשהגיעה עוז למערכת ״את״ לראשונה התמודדה בעצמה עם הדיון על מקומם של עיתוני הנשים בחברה – ובפמיניזם.
״זו ביצה ותרנגולת. אני חושבת שהשינוי קרה בגלל שהוא היה נדרש. בגלל שנשים הרגישו שהן לא מוכנות לחיות יותר במציאות הזאת. כשהגעתי ל"את" לפני שש שנים, הדבר הראשון שאמרתי באופן ברור היה שאנחנו עושות עיתון פמיניסטי ושאנחנו נושאות את ההגדרה הזו בגאון. התעקשתי שכל דבר שנפרסם יעמוד בסטנדרטים פמיניסטיים מובהקים; בין אם זה באמצעות תמיכה בנשים שנלחמות בתוקפים מיניים ובין אם זה ביחס לנשים שלוקחות בעלות על הקריירה, הגוף והבחירות שלהן. אני חושבת שזה לא מקרי שבנקודת זמן מסוימת התחילה לעבוד במגזין ״את״ עורכת שהדבר הראשון שהיא באה ואמרה זה ׳אנחנו נעשה עיתון פמיניסטי׳. זה היה בלתי נמנע, זה היה תהליך שקרה בעולם כולו ו׳את׳ היה חלק מהדבר הזה״.
לאחר שש שנים במערכת יכולה עוז לקבוע כי ״עיתונות נשית בישראל עוסקת בנושאים פמיניסטיים, עוסקת בנושאים של העצמה נשית ומאד תורמת למאבק הפמיניסטי״.
הויכוח הפמיניסטי הקדום
בשנת 2012 הודיעה ג'ואנה קולס, העורכת הראשית של קוסמופוליטן באותה שנה, שהמגזין אותו היא עורכת "עשה למען הפמיניזם את מה שאף איש שמאל אקדמי לא עשה עד היום". שש שנים לאחר מכן, בוחנת איימי רות' קומינגס, במחקר בשם "כיפי, חסר פחד, פמיניסטי?" ("Fun, Fearless, Feminist?"), את מגזין "קוסמופוליטן" תחת עדשת הפמיניזם. משפט המפתח, הפותח את המחקר, אומר כך: "איך שלא יהיה, נשים ברחבי העולם פונות לקוסומופוליטן, מה שהופך אותו למקום קריטי לחקר מיניותן של נשים ועיסוקן בפמיניזם".
מסקנה נכונה ללא ספק ועם זאת, המתח בין הפמיניזם המוגדר, האקדמי והאקטיביסטי לתרבות הפופ, ממשיך להזין ויכוחים פמיניסטיים רבים, כשבראשם מתנוססת השאלה על הדימויים הפופולריים אותם אנו צורכות. הביקורת הפמיניסטית על עיתוני הנשים לוקחת כמובן בחשבון את אידיאל היופי, המתודלק, בין היתר, על ידי אותם מגזינים שבמשך שנים רבות הציגו מודלים ספציפיים של יופי ושל נשיות.
סיפור קטן מההיסטוריה של "את" יכול לשפוך אור גם על הנושא הזה: בשנת 1974 נכנסה לראשונה אישה לתפקיד העורכת של המגזין הפופולרי. הייתה זאת שרה ריפין שהודיעה זמן קצר לאחר כניסתה לתפקיד על ביטול תחרות היופי של העיתון, "נערת ישראל", מטעמים אידיאולוגיים. אלא שהחלטתה של ריפין, שהגיעה בשם אג'נדה פמיניסטית, יצרה הפסד כלכלי מסיבי לעיתון האם, "מעריב", וריפין נאלצה לעזוב את תפקידה זמן קצר לאחר מכן.
אך עם התקדמות השיח הפמיניסטי ללב המיינסטרים והשינוי החד בתפיסה הציבורית, נראה שהיום אנו נמצאות במקום קצת אחר. כעורכת מגזין שמגדיר את עצמו גם כמגזין אופנה ופועל על פי הסטנדרטים שמגזיני העולם מחוייבים להם, העיסוק בתחום של ה׳בודי פוזיטיב׳, או בתרגום לעברית ׳דימוי גוף חיובי׳, היה הכרחי עבור עדי עוז, עורכת "את". אלא שבתחילת הדרך, מעידה עוז ״לא היו מספיק דוגמניות פלאס סייז ולערוך הפקות של ׳נשים רגילות׳ לא היה אפשרי, כי הרגשנו שזה לא יכול לעמוד בסטנדרט מבחינת אופנה. ב׳את׳, ספציפית, ההתייחסות לאופנה ויצירת הפקות ברף מאד גבוה חשובים לנו. בשלוש השנים האחרונות יותר קל לעשות הפקות עם מגוון גדול יותר של נשים, אם כי עדיין זה הרבה יותר מורכב מאשר בחו״ל. מבחר הבגדים בפלאס סייז בישראל הוא עדיין מאד מוגבל״.
״כבר הרבה שנים שהמגזין לא עוסק רק באופנה וטיפוח, בישולים ובטיפים, אלא שהם מופיעים לצד נושאים אחרים כדוגמת ניהול קריירה, בריאות, זוגיות וכל הדברים שמעניינים נשים״, אומרת קרינה שטוטלנד, עורכת "לאשה". ״אני גם לא רואה שום סתירה בין להיות אשת קריירה מצליחה ופמיניסטית ובמקביל לרצות להתלבש לפי הטרנדים ולהיראות טוב כשאת יוצאת מהבית. זה בסדר להיות גם וגם וגם ואף אחד לא יכול לבוא ולהגיד לנו הנשים שזה בסדר שאת מתעניינת בזה וזה לא בסדר שאת מתעניינת בזה. שכל אחת תעשה מה שטוב לה״.
פמיניזם לקהל הרחב
במקביל לעלייתו של השיח החופשי בסוגיות פמיניסטיות בעיתוני הנשים, סוגיות שעד כה נחשבו "נשיות" עושות כעת את דרכן ההפוכה – וחודרות למיינסטרים.
״סיקור אלימות מינית הפך בשנים האחרונות למטרה של כל עיתונאי מתחיל, ואני אומרת את זה כמובן בציניות", אומרת ליאת בר סתו, לשעבר העורכת הראשית של "מאקו נשים". "כשחברותיי למאבק הפמיניסטי בעיתונות ואני התחלנו להתעסק בנושאים כמו אלימות מינית או זנות, היינו צריכות לשכנע את העורכים שזה בכלל מעניין וזה היה מאד מאד קשה. היום, בזכות מאמצים רבים, זה הפך לשאיפה של כל כתב – לחשוף את המטרידן הבא".
האם לא כך נראה שינוי?
"מצד אחד, סוף כל סוף קיימת ההבנה שהמלחמה באלימות מינית והסיקור שלה היא לא נחלתן של פמיניסטיות מטורללות בלבד, עוד ועוד אנסים, פוגעים ומתעללים נחשפים ונפגעות מבינות שהן לא לבד. החיסרון הוא שזה מוביל למצבים בהם כתבים בלי רגישות ובלי כלים מתאימים מראיינים נפגעות תקיפה מינית ופוגעים בהן עוד יותר. עיתונות זה עולם תחרותי ואף עיתונאי לא יוותר על הסקופ בגלל שהוא לא מכיר את הקוד האתי או לא עבר הכשרה במסל"ן".
בר סתו הגיעה לתפקידה כעורכת לאחר כעשר שנות עבודה בתקשורת, בהן בין היתר, מספר שנים של עבודה משמעותית במחלקת התחקירים של "ידיעות אחרונות". תחקיריה לאורך השנים עוסקים בעיקר בנושאים הקשורים לאג'נדה פמיניסטית וחברתית: זכויות נשים, סחר בנשים, אלימות מינית, אלימות כלפי ילדים, אוכלוסיות קצה ומיעוטים ועוד… היא פרסמה תחקירים רבים על תעשיית המין, חשפה את התחדשות הסחר בנשים ממזרח אירופה לישראל, חשפה כשלים מערכתיים באכיפת חוק הסרטונים, כשלים במתן מענה לנפגעות אלימות מינית מבקשות מקלט ועוד. לצד התחקירים שפרסמה, סיקרה במסגרת עבודתה ב-mako נושאים הקשורים לזכויות נשים ופמיניזם בהיקף חסר תקדים בעיתונות המיינסטרים.
״פמיניזם זה לא רק אלימות מינית״, אומרת בר סתו. ״בסופו של דבר היומיום שלנו מורכב מבגדים, משפחה, עבודה, לימודים וכל אותם היבטים שקופים שהם חלק מהליך הסוציאליזציה שמגדיר את יחסי הכוחות בין המגדרים. לכן כעורכת מדור נשים, אני אקח את כל הנושאים הטריוויאלים שיש ואדבר עליהם מפריזמה פמיניסטית. אחד הפרויקטים שערכתי בזמנו זה סיקור השוואתי של כל המוצרים שיש לך היום לווסת. עוד נושא משמעותי, זה לדבר על מערכות יחסים מזווית פמיניסטית וכמובן להציג דימויי גוף מגוונים. המקום שלנו הוא הרבה מעבר לסיקור אלימות מינית: הוא הנורמליזציה של נקודות מבט פמיניסטיות לנושאים שהיו ממושטרים לאורך שנים. אני חושבת שזה תפקיד חשוב שלא זוכה למספיק תשומת לב".
עיתוני ומדורי הנשים בארץ מתמודדים גם היום עם מחסום לא פשוט: לערוך עיתונות פמיניסטית בלב תקשורת המיינסטרים. עליהן למצוא את הדרך להעביר מסרים רדיקליים לקהל רחב. "כשנתתי כותרת פמיניסטית, אנשים לא נכנסו אליה אבל החברות הפמיניסטיות בפייסבוק מחאו לי כפיים", משתפת בר סתו. "כשהמטרה שלך היא לדבר לקהל רחב, אז כן, לפעמים את עושה שימוש ציני בקליקבייט, אבל בסופו של דבר המסר מגיע לעשרות ומאות אלפי נשים ואנשים שלא נחשפו לפני זה לרעיונות פמיניסטים ואני זוכה לשתול אצלם את הזרע הזה, כך שהמחיר של הקליקבייט הוא מחיר ששווה לי לשלם".
כשגדלתי היה ברור כי ישנם ״שני סוגי תקשורת״; מצד אחד, העיתונים שהונחו ליד דלתנו מדי בוקר ואילו מהצד השני, מוספי הנשים וכתבי העת שהיינו אוספות בתור לקופה בסופר, או מעלעלות בהם בחדר המתנה גנרי. במילים אחרות, הייתה תקשורת והייתה תקשורת לנשים וזאת האחרונה, קיבלה מדף אחר, ׳מדיום׳ אחר, מסר אחר. אלא שההיסטוריה הוכיחה כי גם אל מול הביקורת שטענה לנקודות מבט גבריות, עריכה פטריאכלית, או סיקור תחומים שוליים, עיתוני הנשים הובילו עשייה רדיקלית – מבלי אפילו להבין שהיא כזאת. הן יצרו מרחב חדש, העניקו לנשים את הבמה שנגזלה להן, קראו למהפכות, יצרו קהילה ועברו ממדורים נפרדים ללב הפמיניזם – ואבוי לזה או לזאת שיגידו לי שהוא לא כולל ליפסטיק.