להתעקש על החיים

אתמול נסעתי לירושלים לצעוד עם משפחות החטופים ומבקשי החלפת הממשלה ולסקר את הערב. ירושלים הייתה מלאה באלפי א.נשים: ילדיםות, צעיריםות, מבוגריםות ועוד שלל צועדיםות מגווניםות, בעלי עוצמות מטורפות – כולם התקבצו מול משכן הכנסת, רגע לפני יציאתם של חברי הכנסת לפגרת הפסח השנתית, בדרישה להשיב את החטופיםות ולפנות מקום למנהיג אחר.

הדרך לשם הייתה מורכבת. מקומות חניה צומצמו וגדרות תיל השתרעו על פני שטח נרחב ואילצו את הולכי הרגל שהגיעו לצעדה לעשות עיקוף ענק על מנת להגיע. צעדנו דרך מעברים צרים ומסוכנים כשסביבנו מאות אנשי כוחות הביטחון שספק על מי הגיעו לשמור.

פילסנו את דרכנו אל עבר הבמה, אינס הצלמת ואני, עוברות בין מאהלי המשפחות ואוהלי התומכים שישנים לצידן גם בלילות וממלאים את הרחבה. הנאומים שנשמעו היו נוקבים, חדים, מרגשים ולא מתנצלים. אחרי חצי שנה של מאבק רגוע ומתון, נראה שהמשפחות המרכיבות את הצעדה הזו החליטו להוריד פילטרים ולהגיד את שעל ליבםן באמת.

הצעדה התנהלה בצורה מסודרת, האירה את העיר בלפידים ושילבה זעקה של זעם ותקווה גם יחד. 14,600 צעדים ספר לי האייפון אתמול, לא חושבת שאי פעם הלכתי כל כך הרבה בזמן כל כך קצר ללא שום צורך לעצור ולנוח. בכל כמה מאות מטרים, נאלצה הצעדה לשנות כיוון או לעצור, או להתפצל כשכוחות הביטחון מנעו ממנה להתקדם. לאורך כל הדרך הייתה תחושה חזקה של ביחד. כולםן דאגו אחד לשניה, חילקו מים, סיפקו סיוע רפואי בעת הצורך, סייעו למבוגרים, לנכים וסימנו את הדרך למי שהיה איטי יותר והתעכב. בעיקר, הסולידריות הזו סיפקה ביטחון רב בתוך התיחום הגיאוגרפי של הצעדה.

בשלב מסוים בצעדה, הצמיד על ידה של נעם דן נתקע בתיקו של מפגין אחר שעמד מולה. בשלב זה, כוחות הביטחון הדפו את המפגינים אחורה באמצעות גדרות ברזל כבדות. נעם והמפגין היו מחוברים זו לזה בקשר הצמיד ובמקום להתגונן, לזוז או לברוח מהעומס שהחל להתרכז במקום, שלושה מפגינים קפצו מיד לעזור ולהתיר עם נעם את הקשר שנוצר. את אותה סולידריות שבתי והרגשתי כשבסוף ההפגנה עשרות מתושבי ירושלים פתחו את ביתם בפני המפגינים שהיו זקוקים למקלחת חמה, מגבת, אוכל או בגדים נקיים.

לצד תחושת האנושיות החזקה הזו, בלטה במיוחד האלימות שהופנתה כלפי המפגינים. פרשים שמצלמות הקסדה שלהן מכוונות החוצה ולא מתעדות את מה שמתרחש תחת רגליו של הסוס – נוכחתי לגלות שכאשר סוס דוחף אותך זה ממש לא נעים, זה כבד ומפחיד. הסוסים משתינים ומחרבנים בכל רגע בתוך ההמון ומידי פעם גם מתנערים מפחד. חיה כזו מדהימה ורגישה נאלצת להפוך לכלי נשק בתוך המון רועש, עם זמבורות ולפידים. נאלצת לחטוף פקודות בדמות בעיטות דרבון בעודה מבוהלת מהאירועים.

השיטה הנוספת של כוחות הביטחון הייתה דחיפה באמצעות גדרות ברזל – פעולה לצורך תיחום וצמצום השטח, שמחירה סימנים כחולים, מאבקי כוח, דוחק והטחות של א.נשים על הקרקע. לכל זה מתלוות דחיפות, אגרופים, מעצרים ולסיום סיומת, שפריץ ממכת"זית ("בואש").

בנקודה הראשונה בה ניסתה המשטרה להפעיל את המכת"זית, היא הופתעה לגלות מפגין שהתגנב תחת הרכב כדי למנוע ממנו לפגוע במפגינים. שמחנו שנשארנו יבשים ונקיים, אך המפגין שנטרל את המכת"זית זכה לבואש במיוחד בשבילו שם מתחת ולפעולות חנק מסוכנות ויצירתיות, במטרה למשוך אותו החוצה.

המכת"זית חזרה אלינו בסופה של ההפגנה, אחרי שהפרשים הובילו את המפגינים לקצה של רחוב ירושלמי, הודיעו כי ההפגנה הסתיימה ועלינו להתפזר. בזמן שאנשים החלו להתפנות מאיזור הדוחק, לפתע התרחקו הכוחות לאחור וללא התראה מוקדמת, הופיעה המכת"זית שריססה את כולנו בלי הבחנה. לא משנה אם היה שם ילד, קשיש, מבוגר, צעיר, עיתונאי או עובר אורח שרק יצא להוריד את הכלב. כולם חטפו.

רטובים וקפואים מהרוח הירושלמית, ניתבנו את דרכנו בחזרה אל הרכב, דרך היער. אינס, בחור נחמד שפגשנו בהפגנה ואנוכי, הנהגת. שלושה אנשים שונים לחלוטין ששני דברים חיברו ביניהם: הסירחון של בואש וההתעקשות שלהם על העתיד של המקום הזה.
"אומץ הוא לפעול יחד עם הפחד, למען החיים שאני רוצה לחיות". תיארתי בהרחבה את האלימות מתוך מחשבה שזה נושא חשוב שאסור לנו להתעלם ממנו, ובכל זאת אני רוצה לסיים דווקא עם המשפט הזה של אורטל אלטרמן. אני מרגישה שהוא מתמצת בדיוק את המהות של הצעדה הזו, שזעקות הזעם בה הם ביטוי לרצון לשמור זיק של תקווה ושל אור בימים כל כך שחורים.

אני רואה בכל מי שלוקח חלק במאבק הזה כאמיץ. זה מפחיד, זה מאיים, זה מפתיע וזה לא תמיד בהיר, אבל האמיצים האלה עושים זאת למען החיים. אנחנו טובעים במוות מכל עבר. להפגין, זו חובתנו המוסרית, האזרחית והאנושית. להילחם למען עתיד טוב יותר, למען החיים שמגיע לנו לחיות.