מרים יהב – מרקה שבח

אספו: יעל זיסר-קנה, מרה וקסלר, מאיה קורנברג

כאשר התבקשנו בקורס "ייחודיות הגורל הנשי בשואה" לכתוב עדות נשית מפולין, מאיה אמרה שברור לה על מי נכתוב. ברגע ששמענו "על קצה המזלג" את סיפורה של מרים יהב, היה ברור שמדובר באישה שראוי שנכיר ונחקור יותר לעומק, כך נולדה עבודה זו.

מאיה: המפגש הראשון שלי עם מרים היה במאי 1993. נפגשתי איתה בביתה שבבאר שבע, כשבאתי, במהלך כתיבת עבודה בבית הספר, לשמוע את סיפורה ואת בחירתה להיות אשת עדות שמלווה משלחות רבות של בני נוער, חיילים, סטודנטים ועוד לפולין.

את המפגש הראשון ביננו, סיימה מרים במילים הבאות:  "המלחמה שלי היא יומיומית אני חייבת את זה לכל בני משפחתי שחיים רק בזיכרוני . כשאני אמות הם ימותו איתי".

"אני חייבת את זה לכל בני משפחתי שחיים רק בזכרוני"

מרים יהב היא מרקה שבח אשר נולדה בשנת 1927, בביאליסטוק שבפולין, להוריה הירש צבי וחמקה שבח.  היא היתה נערה כשהגרמנים כבשו את ביאליסטוק עיר הולדתה. הגיעה למחנה ההשמדה טרבלינקה ומשם למאידאנק. לאחר מכן הועברה למחנה העבודה בליז'ין, אושוויץ ומחנה עבודה נוסף בחבל הסודטים בצ'כיה. מרים איבדה את משפחתה בשואה והשליחות המלווה אותה מאז היא לספר לעולם את שאירע.

מרים מתארת את החיים בביאליסטוק – עיר טקסטיל, השניה בגודלה בפולין (אחרי לודג'), כחיים מאושרים, בבית עם משפחה אוהבת הכוללת את אביה, אמה וסוניה, אחותה הקטנה ממנה בשנתיים. לדבריה, השפה הראשונה בביאליסטוק היתה האידיש, השפה השניה היתה עברית ורק השפה השלישי היתה פולנית. מדובר היה בעיר עם בתי ספר, בתי כנסת, בית חולים יהודי, גימנסיה עברית מפוארת שהתחנכו ולמדו בה רבים, כמו חייקה גרוסמן ז"ל.

באותם ימים היו בביאליסטוק 60,000 יהודים ומספר דומה של נוצרים, אך ההרגשה היתה שמדובר בעיר יהודית שהיתה "סגורה" בשבת.  עם פרוץ מלחמת העולם השנייה – הכל השתנה.

"שם נעבוד ויהיה לנו טוב. אמי, האמינה"

באחת מעדויותיה ב'יד ושם', סיפרה מרים על החיים בגטו:

"הצפיפות הייתה נוראה, עוד מן היום הראשון. למשפחתנו הוקצה חצי חדר… בדירה זו הצטופפו תשע משפחות… כך מצאנו את עצמנו, יחד עם כל האוכלוסייה היהודית של ביאליסטוק, בגטו צר מוקף חומות גבוהות."

אחרי שנתיים בגטו, כשכבר חיו בלי אב המשפחה, שיצא לחפש מחבוא אצל אחד מחבריו הטובים, בימי האקציה הגדולה הראשונה של הגטו ולא שב, החליטו הגרמנים להעביר את היהודים מהגטו למחנות עבודה, מרים מספרת בעדותה:

"שם נעבוד ויהיה לנו טוב. אמי, האמינה. נתנו לנו מעט זמן להתארגן ולצאת לכיוון פסי הרכבת. אמי הכינה לנו חבילות (לאחותי, לי ולה) והלבישה את מעיל הפרווה של אבי, בתקווה שתפגוש אותו שם, במחנה העבודה ולקראת החורף, יהיה לו חם. זה היה ב – 16/8/1943, בערך 40 מעלות חום, וכך הלכנו לכיוון הרכבת. שם, בשדה, הושיבו אותנו, כ 60,000 יהודים. חיכינו לגורלנו.

ברגע מסוים, אמי הוציאה מספריים מהחבילה שלה ואמרה: "מרקל'ה, אני אגזור לך את הצמות (שאף פעם לא הסתפרתי, הייתי ילדה טובה מבית דתי), שם, במחנה העבודה, אולי לא תמיד יהיו לך מים חמים לחפוף את השערות", ככה היא הסבירה לי, "אז יהיה לך יותר נח עם שערות קצרות".

ברגע מסוים אני מרגישה דחיפה ולחישה: "לכי מרקל'ה, אולי תישארי בחיים, שתספרי"

אמי החכמה לא הבינה שלא רק מים חמים לחפוף את השערות לא היו לי, גם מים לשתות לא תמיד היו לי. באותו רגע, ניגש אלי גרמני והלביש לי את המקל סבא שהיה איתו והתחיל לסחוב אותי. אני אף פעם לא הלכתי לבד לבית ספר, רק בליווי מישהי ואף פעם לא יצאתי את ביאליסטוק לא עם רכבת ולא עם אוטובוס, תמיד בסביבות הבית, ופתאום הוא סוחב אותי ואני לוחמת נגדו והוא חזק ממני אבל ברגע מסוים אני מרגישה דחיפה ולחישה: "לכי מרקל'ה, אולי תישארי בחיים, שתספרי". כך הוא זרק אותי לרכבת, קרון בהמות, למעלה היה חלון קטן ונסגרו עלינו הדלתות. לפני זה, שהסתובבתי, נפגשתי עם המבט של המשפחה שלי והדמעות שלהם ושלי, היו דברי פרידה לנצח."

בספרה – "בתי אולי את- נערה באושוויץ", מתארת מרים יהב: "הגענו לתחנה של טרבלינקה. הרכבת עצרה. אנחנו בתוך הקרון, סגורות וממתינות. כך עברו דקות, שעות ואולי ימים. אינני זוכרת… הגענו למיידאנק. תשושות עד מוות, מיובשות מצמא, מלוכלכות מזיעה ואבק ומגואלות בדם, ירדנו בכוחותינו האחרונים מן הקרון…שוב העמיסו אותנו בקרונות הבקר המוכרים לנו.

לאחר כמה שעות או ימים הגענו למקום מוזר – לא עיר, לא כפר. שם המקום בליז'ין… בבליז'ין האנשים עבדו במפעלים שונים. אני הוצבתי לעבוד במפעל שייצר שמיכות פוך…. השמיכות שימשו לנו לא רק כדי להתכסות בהן, היינו מציעים אותן כמזרנים על גבי דרגשי הקרשים נטולי המזרנים, שעליהם ישנו, התעטפנו בהן במשך היום, כשהן משמשות לנו תחליף למעיל, התעטפנו בהן נגד הקור, נגד הרוחות והגשם. בקיצור – השמיכה הייתה לנו אחד מאמצעי הקיום החשובים ביותר…"

בהמשך, התגברה מרים על מחלות, חזרה לעבוד ולשרוד מיום ליום בבליז'ין, עד שיום אחד, הודיעו שעוזבים את בליז'ין, העמיסו אותה ואת שרידי המחנה הנוספים על קרונות הבקר המוכרים והסיעו אותם הלאה – לאושוויץ.

"כך נכנסנו אל המקלחות. אבל לא היינו בטוחות שאמנם גם נצא מהן"

מרים מתארת בפירוט את חווית ההגעה למחנה ובמיוחד את הרחצה במקלחות: "בעומדי בתור כדי להיכנס להתרחץ, הבחנתי מן העבר השני של האולם הגדול, בגברים העומדים ליד דוודים גדולים ועוסקים בכביסה ובהרתחת בגדים וחיטויים. באופן אינסטנקטיבי הסתרנו את מבושינו  מפני מבטי הגברים, הצופים בנו, נשים ונערות עירומות. חשתי בושה גדולה והשפלה. אפילו בנוכחותה של אמי, לא עמדתי מעולם עירומה ואילו כאן, לנוכח מבטיהם של מאות גברים זרים, אני עומדת עירומה ומעורטלת… כך נכנסנו אל המקלחות. אבל לא היינו בטוחות שאמנם גם נצא מהן."

בסוף שנת 1944, הועברה מרים יחד עם דיירות הבלוק שלה למחנה הנשים F.K.L  בבירקנאו, שם התנאים היו קשים עוד יותר מאלו שהורגלו אליהם קודם לכן. בדצמבר 1944 או ינואר 1945 יצאה מרים מאושוויץ. 27/1/1945 שוחררה אושוויץ ע"י בעלות הברית

מרים יהב היא כותבת בספרה: " ופתאום חולפת במוחי המחשבה: אם לא עלה בידי לבצע את תוכניתי לשים קץ לחיי, אם יצאתי חיה מן הכבשנים של התופת, ממקומות בהם הקימו בתי חרושת לחיסול בני אדם, הרי זה סימן שמוטל עלי לחיות. שחובה עלי לחיות. אולי אשרוד ואחיה – ואספר. דווקא אני. אולי יקרה נס ואשתחרר מן הרוצחים ושוב אהיה בן אדם. אך כיד עושים זאת? איך מתגברים? כיצד ממשיכים לחיות?"

בטקס לציון 60 שנים לשחרורו של מחנה ההשמדה אושוויץ, אותו שרדה מרים, היא אמרה: "למה עשו אותי יתומה? למה שרפו את המשפחה שלי? למה שרפו את העם שלי? אני עמדתי פה, עירומה בשלג בקור, ילדה בת 16, לכאן הביאו את משפחתי ושרפו את כולה. כאן גזלו את שמי ונתנו לי מספר במקומו. כאן הפכתי למספר".

"ואז כשהנשיא קצב עלה לנאום, בלי לחשוב הרבה, הורדתי את המעיל ונעמדתי מאחוריו"

מרים יהב, שכלל לא היתה אמורה לשאת דברים בטקס, הסבירה: "כל החיים שלי עברו עלי, הרגשתי הרבה כעס, רציתי מאוד לצעוק. ואז כשהנשיא קצב עלה לנאום, בלי לחשוב הרבה, הורדתי את המעיל ונעמדתי מאחוריו. היה שם 15 מעלות מתחת לאפס, אבל לא היה לי קר, לא הרגשתי כלום, רק את הכעס שהצטבר אצלי בבטן במשך 60 שנה. כשהנשיא סיים לדבר אמרתי לו שאני רוצה להוסיף עוד כמה דברים. הוא ירד מהדוכן ואני עליתי ושאלתי למה? רציתי שכולם ישמעו את הצעקה שלי, למרות שידעתי שאף אחד לא יתן לי תשובה".

מרים הוזמנה לטקס על ידי הנהלת אושוויץ והצטרפה לפמלייתו של הנשיא קצב יחד עם מספר ניצולים נוספים. "לא חשבתי על כל הנשיאים והמלכים שהיו בטקס", אומרת יהב, "בכלל לא ראיתי אותם; רק רציתי שישמעו את הצעקה שלי. אני סגרתי מעגל, אני לא שוכחת ולא סולחת, אבל לפי התגובות של כל האנשים, אני מבינה שהקול שלי מהדהד בכל העולם. אולי בעצם בשביל זה נשארתי. עד היום לא היתה לי תשובה למה נשארתי בחיים, ואולי זאת התשובה".

בפברואר 1949 עלתה מרים יהב לארץ והקימה משפחה ובית בבאר שבע, נולדו לה שלושה ילדים והיא חבקה 17 נינים. מרים נפטרה ונקברה בבית העלמין החדש בבאר שבע ב – 14/11/17.

תיעוד זה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט: ייחודיות הגורל הנשי בשואה

תמונה: "הארץ"