סליחה, רוזי

מאת: תמר מרים רגב

אפתח בגילוי נאות – מעולם לא קיבלתי פיצוי כספי על סקס, לא רקדתי במועדון חשפנות, ומלבד נסיון קצר וכושל להרוויח כסף ממכירת נעלי עקב משומשות ומיוזעות לאנשים עם פוט פטיש באינטרנט – איני עובדת מין. אני אומרת זאת כיוון שדעתי על תעשיית המין, בתור מישהי שאינה מזוהה איתה, כמעט ואינה רלוונטית ולא צריכה להיות רלוונטית כמו דעותיהן של אלו שהשיח הזה באמת משפיע עליהן – עובדות מין או נשים בזנות. ובכל זאת, המחקר שלי אודות הלגליזציה של עבודת מין הוביל אותי לתובנות אותן אבקש לחלוק כאן.

מי מפחדת לדבר על זנות

הרומן שלי עם השיח סביב תעשיית המין התחיל בגיל 21, כשעברתי לדירת השותפות הראשונה שלי ברחוב צ‘לנוב בתל אביב. בלילות בהם הייתי חוזרת מהבר בו עבדתי, צפיתי בעובדות מסתובבות עם חצאיות מיני קצרות, עקבים גבוהים ואיפור עז. רובן היו טרנסיות, חלקן מהגרות ואת כולן אפפה אותה הילה של פגיעות בלתי נתפשת. בין שיפוט של מלוכלכת לקורבן, הזונות מצ‘לנוב והר ציון דאז, היו הדימוי הראשון שעלה למוחי כשחשבתי על המשמעות של להיות זונה.

כמה חודשים אחר כך עזבתי את צ‘לנוב ועברתי לברלין. במסיבה במועדון הכרתי בחורה בשם רוזי שלאחר המפגש עימה התברר לי שהיא עובדת מין. רוזי היתה האישה הראשונה שהכרתי שהגדירה את עצמה כעובדת מין. המפגש איתה הוביל אותי לכתוב טקסט על סיפור ההתאהבות בה ועל הקונפליקט שחוויתי כשגיליתי במה רוזי עוסקת. במילותיי חטאתי לטעון ש”אם רוזי מספרת על זנות כמו שמדברים על בייסבול, אני לא יכולה להפריד את חוסר היכולת שלה לחוש באינטימיות לבין עיסוק שמזייף אותה“.

רוזי קראה את הטקסט שלי, והביעה את אכזבתה העמוקה מהאמירה הנ“ל. במשך זמן רב חשבתי כיצד אוכל לתקן, ולא ידעתי כיצד. במרוצת הזמן הכרתי עוד עובדות מין, שמעתי אינספור סיפורים ועדיין חוויתי קושי לשחרר את הדעות של מחנה האנטי-זנות.

בקיץ הקודם, רגע לפני תחילת כתיבת התזה לתואר הראשון, מצאתי את עצמי גרה בסאבלט עם חברה טובה שעובדת בתור נערת ליווי ומלכת סאדו (בגרמניה עבודת מין נחשבת לחוקית מ – 2002). הקירבה הפיזית והרגשית לנושא הובילה אותי לבחור את הנושא של השפעת הלגליזציה על איכות חייהן של עובדות מין כשאלת המחקר שלי. בליבי היתה משאלה אחת, להצליח לגבש את דעתי לגבי תעשיית המין ולהיות מסוגלת להשתתף בדיון סביבו.

כשעובדות המין מתארגנות הן דורשות זכויות – לא הפללה ולא הצלה

במחקר שלי נחשפתי להרבה ידע, כזה שכתבה אחת בלבד לא תעשה עימו צדק כלל. למדתי שלקרימינליזציה של עבודת מין, הן זו שדנה את הלקוח כפושע והן את זו שעובדת, ישנן השלכות קשות על הבריאות הפיזית והנפשית, הביטחון הפיזי והערך העצמי של מי שעובד.ת בתעשייה. בקצרה, קרימנליזציה (בדמות המודל השוודי למשל), דוחפת עובדות לקבל לקוחות במקומות מרוחקים וסודיים יותר, מונעת מהן לעבוד אחת לצד השנייה (בורדלים נמצאים מחוץ לחוק במודל השוודי), ומרתיעה אותן מלבקש עזרה מהמשטרה מחשש שזה יוביל לאישום שלהן או של הלקוחות ובכך פגיעה בפרנסתן.

בנוסף למדתי שתעשיית המין מכילה באופן לא פרופורציונלי לחברה, נתח גדול של הקהילה הלהט“בית, ובראשם טרנסיות וטרנסים רבים, שמתקשיםות למצוא עבודה בשל הזהות המגדרית שלהםן. אין זה פלא שארגוני להט“ב רבים וביניהם ”מעברים" הישראלית מגנים את המודל השוודי ואת השלכותיו על א.נשים בתעשיית המין. כמה הומאני זה, למנוע מאדם את היכולת להתפרנס. אפילו ארגון זכויות האדם הגדול בעולם, אמנסטי אינטרנשיונל, מכיר באופן רשמי בדה קרמנילזציה של עבודת מין כדרך למיגור הסכנות הקיימות בפני א.נשים בתעשיית המין.

בעוד שלא היו הוכחות ברורות לכך שדה-קרימנליזציה או לגליזציה (הגרסה היותר רגולטרית של דה-קרימנליזציה) תרמו באופן מובהק למצבן של עובדות המין, ניכר היה שהמכשול הגדול ביותר, הניצב בפני עובדות מין וחוצה כל יבשת וגישה חוקית להסדרת תעשיית המין, הוא סטיגמה.

פתולוגיזציה מסוכנת: "פגיעה מינית" כאבחנה להשתקת עובדות מין

סטיגמה, כמו זו שהובילה אותי לאורך כל הדרך בכתיבת הטקסט הכביכול מפוקח על רוזי, היא זו שעובדות מין מדווחות באופן עקבי כפוגעת בהן ומונעת מהן את ההשתתפות התקינה בחברה בה הן חיות. סטיגמה, שאינה סטטית, היא זו שקיטלגה לפני עשרות שנים את עובדות המין כמלוכלכות, מזוהמות ואשמות בהפצת העגבת, וכיום קוראת להן קורבנות הזקוקות להצלה. סטיגמה היא המכשול בדרך לקבלת הטיפול הרפואי שמי שעובד.ת בתעשיית המין זקוק.ה לו, בלי קשר אם הסיבה שבגללה יש צורך בטיפול הנה העיסוק בתעשייה או שלא. סטיגמה היא הסיבה שגם במקומות בהן תעשיית המין חוקית לחלוטין (ניו זילנד וחלקים מאוסטרליה), עובדות ועובדי מין לא מרגישים בנוח להיחשף ככאלה, מחשש שהגילוי ישפיע על חייהםן וימנע מהםן אפשרויות בעתיד. תמיכה בדימוי של נשים בתעשיית המין כקורבנות, גם אם מהולה בכוונות טובות, חובה בתוכה סיכון ממשי להחמרה של מצבן הנפשי והפיזי של עובדות המין.

פוליטיקאיות, ארגונים למען נשים בזנות ופמיניסטיות רבות נאבקות למען זכויות נשים בזנות, מבלי שהן בעצמן חוו יום בתור כאלה. הן תופסות את עצמן כלוחמות של אמת וחופש כשהן בעצם לוקות בתסביך המושיע הלבן ולא מוכנות לעשות את הדבר הפשוט ביותר – להקשיב לעובדות המין ולתת לשיח להיות מנוהל על ידי א.נשים בתעשיית המין.

לכן, המשאלה שהיתה לי להיות מסוגלת להבין מה אני חושבת על תעשיית המין אינה רלוונטית. הדעות היחידות הרלוונטיות לגבי תעשיית המין הן של מי שעובד.ת בתעשיית המין. של מי שמגדירה עצמה כעובדת, זונה או אישה בזנות. לא שלי, המושיעה הלבנה.

לרוזי, ולכל חברותיי, סליחה ותודה.

אודות תמר מרים רגב: https://linktr.ee/tamarmiriamregev

תמונה ראשית מהפגנה של עובדות מין בגרמניה 2021. מקור: ויקיפדיה.