מי מפחדת לדבר על זנות

מאת: יובל חביב

האגודה הישראלית לחקר זנות, עבודת מין וסחר במין התכנסה באפריל השנה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת״א בפעם החמישית כדי לדון בבעיות אתיות, שעולות מול התמודדות עם נושאים הקשורים בזנות, בעבודת סיוע בשטח ובמיוחד במחקר מול עובדי ועובדות המין ושורדות זנות.
הכנס היה מגוון וכלל הרצאות על ממצאים ממחקרים שנערכו בנושא, פאנל יוצרי סרטי דוקו על עולם הזנות וגם פרפורמנסאחד לא מתוכנן ומפתיע. המשתתפות, שברובן המוחלט נשים, הגיעו מתחומים שונים ומרקע מקצועי שונה.

ככל שהכנס התקדם נחשפו הקשיים האתיים העמוקים, העיוורון ודלות האמצעים באופן שבו מטפלים בסוגיית הזנות בארץ. אבל יותר מהכול, נחשפו המרחק והפערים בין הרווחה לבין האוכלוסייה המטופלת, בין עולם האקדמיה והמחקר לבין השטח, בין עבודת העמותות לבין המוסדות הציבוריים ובפרט החינוכיים, ובאופן מפתיע, גם בין מארגני הכנס לבין המרצים, שחלקם עובדי ועובדות מין לשעבר ושורדות זנות.

שתי ההרצאות הראשונות בכנס כמו השלימו זו את זו. "זנות כהסדרה של כאב ראשוני", הרצאה של נעמה גולדברג, מנכ"לית העמותה ״לא עומדות מנגד״, שעסקה במחקר שערכה גולדברג הבודק את מערכות היחסים הראשוניות בחיי האדם והשפעתן על המצב הנפשי ועל ההתנהלות בתוך כל מערכת יחסים אחרת במהלך החיים. גולדברג סיפרה כי כל הנשים שראיינה עבור המחקר דיווחו על ילדות בבתים מתעללים. גם מי שטענו לילדות מאושרת בכל זאת תיארו הזנחה והתעללות בילדות. העדויות העלו תיאורים קשים, חלקם של זיכרונות מודחקים ששבו וצפו במהלך הראיונות. גולדברג תיארה את הממסד והסביבה של שורדות הזנות כגורם מרכזי בטראומה של אותן נשים. הממסד והסביבה, שלא מכירים בטראומה, מאבחנים את הטראומה באופן שגוי, אם בכלל, ובנוסף משתפים את ההורים המתעללים באבחון ובכך יוצרים נזק מתמשך. על פי מחקרה של גולדברג, הזנות הופכת למרחב של החזרת השליטה. "הנשים מתארות את הזנאים כצרכנים טיפשים, שקל לעשות עליהם מניפולציות", היא מספרת.

ההרצאה השנייה הייתה של רוני סול מביה"ס לעבודה סוציאלית באוני' ת"א, והתמקדה באתגרים ובחוויות של מי שמטפלות בנשים ובנערות העוסקות בזנות. היא סיפרה על תחושת החירום והדחיפות האופפת את שגרת עבודתן. "תחושה שאם לא תעזרי לה היא תמות", "את שמה משקפיים שאי אפשר להסיר אחר כך, זה נקודת אל חזור. זה לראות המון המון תעודות עניות על מדינת ישראל. זה לדפוק את הראש 100 פעמים בקיר, ולהגיד: מה צריך לקרות למטופלת שלי כדי שיכניסו אותה לשיקום?"

ההרצאה הבאה בכנס הייתה של ד״ר ענבל הראל-קסלר, מנכ״לית עמותת ׳תודעה׳, ועסקה בקושי הקיים ביצירת שיח על זנות ומיניות בטוחה במוסדות הציבוריים והחינוכיים מול הצוותים. קושי משמעותי אחד הוא הטמעת התפיסה כי שימוש במיניות בגילאי נעורים, או הימצאות על רצף הזנות, הם אמצעי הישרדות בעלי מאפיינים ייחודיים, השונים מפגיעה מינית שבה יש פוגע ברור. הראל-קסלר חשפה את האטימות והכשל העמוק של מוסדות החינוך בנושא, את הפחד של מחנכות ויועצות חינוך להתעסק בנושא הזנות ואת הניסיון שלהן להדחיק כל מחשבה על זנות במרחב שלהן. במקום זאת לדברי הראל-קסלר, הצוות החינוכי מעדיף לתחום את התופעה כבעיה של צריכת סמים או פגיעה מינית, כניסיון להגיע לחוף מבטחים.

אצלנו זה לא קורה

עם מטען גדול מול גורמי הרווחה עולה לבמה ברכה שפירא, עו״ס ומנהלת ב״מרחב הלב״ בחדרה, תוכנית הפועלת במסגרת מחלקת הנוער באגף העירייה, המבקשת לתת מענה ומעטפת תומכת לנערות בגילאים צעירים על רצף הזנות.

השיטה שאיתה עובדים ברווחה מתייחסת ל״מזעור נזקים״ וכוללת חמישה מאפיינים: חמלה, קבלה, העצמה, כבוד ושיתוף פעולה. שפירא מתארת את האתגר שהשיטה הזו מעלה: ״השימוש בשיטה על קטינים הוא בעייתי. לדבר על ׳קבלה׳ עם קטינים מעלה שאלות מורכבות.״ היא ממשיכה להסביר על המורכבות בשיום נערות צעירות בתחילת רצף הזנות, והקשיים שהמחקר מערים עליה ועל הקשר שלה עם המטופלות. ״השיום מביא תקציבים, התאמה לקהל היעד והוא חשוב מבחינה מערכתית, אבל בשטח אני פוגשת ילדה בת 14 שבורחת מהפנימייה כדי להיפגש עם החבר שלה בן ה-30 והיא מגיעה אלי לטיפול עם שק ממתקים ענק שהוא קנה לה. ואני צריכה להגיד לה ״אנחנו מכבדים אותך, את המין שאת עושה ועם מי את עושה אותו״.

שפירא תוהה עד כמה המטפלות מצליחות לכבד את הנערות כשהן מוכרחות לעבוד בשיטה של מזעור נזקים. ״אצל נערות יש גם בובספוג וממתקים וגם זנות ופגיעות וטראומות.״

זונה היא מילה קשה והצורך לומר אותה במחקרים הוא בעיקר פוליטי וחברתי. אבל המשמעות של להדביק את זה על נערות, זה להיכנס לגוף שלהן כשאנחנו צריכות בכלל לאפשר להן יותר תחושה של ניכוס עליו.״

שפירא טוענת כי הכפייה של מחקרים על נשות טיפול בשטח, לוקחת מהן את היכולת להשמיע את הקול של המטופלות שלהן, היא פוגעת בטיפול ובקשרי האמון בין המטפלת למטופלת ומגדירה סטיגמות בעייתיות לילדות צעירות.

ההרצאה הבאה הייתה של ד"ר דורי ריבקין, חוקרת מומחית ממכון ברוקדייל, שהציגה ממצאי ביניים מראיונות עם נשים בזנות, במסגרת מחקר של משרד הרווחה בשיתוף המשרד לביטחון לאומי, המלווה את החוק לאיסור צריכת זנות.

חוק זה, שאכיפתו נכנסה לתוקף ב-2021, קובע כי צריכת זנות או הימצאות במקום המשמש לזנות חלקית או מלאה, היא עבירה מנהלית המלווה בכנס כספי. מטרת המחקר היא לבחון את יישום החוק והשפעתו על הזנות בישראל ועל רווחת הנשים בזנות.

בעקבות כניסתו של החוק הועלו חששות שונות לגבי הרגישות הנדרשת באופן אכיפת חוק מסוג זה ובהשפעתו על אוכלוסיית הזנות. לכן המחקר ביקש לתת הזדמנות עבור עובדי ועובדות המין להשמיע את קולם כדי שגורמים מדיניים ישמעו.

בראיונות לא שאלו על הבחירה בעיסוק בזנות, אך הנושא עלה ביוזמת המרואיינות בכל הראיונות. ריבקין בחרה להציג את סוגיית הבחירה עם הציטוט הבא: ״הרבה פעמים אנחנו בוחרות לעשות דברים בחיים שלנו לא בגלל שיש לנו באמת בחירה אלא בגלל שאין בחירה״.

אחת המסקנות מהניסוי הייתה שהחסם המשמעותי ביותר ליציאה מעבודה בזנות הוא חסם כלכלי. החוק מתיימר לכלול בתוכו טיפול ושיקום לאוכלוסייה בזנות, אך בפועל נראה שאיננו יכול לתת מענה לפגיעה הכלכלית שהוא גורם לנשים. רוב המרואיינות העידו כי בהינתן אפשרויות אחרות להרוויח מספיק כדי לקיים את עצמן ואת משפחתן הן לא היו ממשיכות לעסוק בזנות. ריבקין סיפרה על הכעס מצד נשים שעוסקות בזנות על כך שמחליטים עבורן להפסיק ללא מתן אלטרנטיבה המאפשרת קיום סביר.

המרואיינות העידו כי יש בהן חשש וכעס על הבירוקרטיה הכרוכה בקבלת עזרה, על הביקורתיות מצד העובדות הסוציאליות ועל המענים שאינם מספיקים. לכן הן פונות לקבלת סיוע בעיקר מעמותות כמו ״לא עומדות מנגד״, ״טרנסיות ישראל״, ו״המכללה״, שאינן מזוהות בעיניהן עם מערכת הרווחה. ״הרווחה יותר גרועה מביטוח לאומי, לכי תסבירי לעובדות הרווחה שזנות זה לא סיבה לקחת לך את הילד״    

הכוכב של הכנס היה ללא ספק האמן הרב תחומי לירוי בר נתן. נושא מרכזי בעבודה שלו הוא יחסים עם הקהל, וההופעות שלו הרבה פעמים דורשות את השתתפותו.

לירוי הוא טרנסג'נדר ועובד מין לשעבר. ההרצאה שלו עסקה בטרנסים בזנות ושילבה בתוכה פרפורמנס כדי לפנות גם אל הרגש ולא רק אל האינטלקט, ונגעה במקום שבו זה הכי כואב, הכיס.
הוא הראה שאומנות יכולה לפעמים להיות חזקה יותר מנתונים ומחקרים כשזה נוגע לשינוי חברתי ותפיסתי. "חשבתי שבגלל שהכנס הוא על אתיקה, הדבר הכי אתי שאתם יכולים לעשות הוא לשלם על הידע והניסיון שלי בתחום, בלי עובדות מין אין לכם מחקר. זה לא אתי שעובדות סוציאליות יעשו מחקרים על נתונים שמגיעים מעובדי המין אבל ישרתו רק את העובדות הסוציאליות. איך נצא ממעגל הזנות? צריך להחזיר את האיזון, ומן הראוי שייצא לנו מזה משהו. אם אתן רוצות לדעת משהו או לשאול שאלה אז אלו הפרטים שלי, ואלו המחירים".

הפרפורמנס נקרא ״סליחה על השאלה״ והציג שקף שפרס את סוגי השאלות והמחירים שלהן, לירוי הקריא שאלות לדוגמה מכל נושא וכשסיים, לכמה דקות, היה מתח ושקט בקהל, אף אחת לא אמרה דבר. מישהי שאלה "אפשר לתת לך משהו אחר שהוא לא כסף?"

״לא״ הוא ענה.

התשלום היה מראש ורק אחריו הוא ענה על השאלה. לאט לאט הקהל השתחרר. היו קולות מקוטבים, אבל בסוף המיצג יצר תחושה של איזון כוחות. העובדות הסוציאליות והחוקרות קיבלו הזדמנות לשאול שאלות שמעניינות אותן, והוא יכול היה להרוויח את החלק שמגיע לו, בתנאים שלו, ובתמורה לידע ולניסיון שהוא מביא.

כשנשאל על הפרפורמנס ולמה הוא עושה את זה ענה: ״כשאמרתי לאמא שלי שאני בא לפה לעשות הרצאה, היא שאלה אם זה בתשלום כי היא רגילה שבעולם האמנות אין כסף. גם בשנה שעברה הזמינו אותי להרצות פה, והשנה כשראיתי שזה בנושא אתיקה פשוט רציתי שישלמו לי. אם אתן מודעות לפער בין עובדות מין לבין חוקרות ועו״ס, למה אתן לא עושות משהו עם זה?״

מבחינתו כדי שהמחקרים יהיו אתיים יותר צריכים לקרות לפחות שני דברים: ״עובדות המין צריכות לקבל תשלום לפי שעה על הראיונות שהן עושות עבור המחקרים. והייתי רוצה לדעת איך כל מחקר משפיע בשטח על דברים. אם אני מושא המחקר אז מה יוצא לי מזה בחיי היום יום שלי? כשאומרים לי ״עוד 10 שנים מעכשיו יהיה ככה וככה..״ אז מה זה עוזר לי? מה אכפת לי מעוד 10 שנים?״