סיפורה האישי של שורדת זנות בחברה הדתית

מאת: חברת קהילת "לא עומדות מנגד"  

בימים האחרונים אני רואה פוסטים שמגיבים על הפרק האחרון בפודקאסט "מיניות וגוף בחברה הדתית" שמדבר על זנות בחברה הדתית. זה נושא קרוב עליי. הסיפור על זנות בחברה הדתית הוא הסיפור שלי. אני רוצה לשתף איך הסיפור שלי התחיל, ולהעלות מודעות למצב של נערות רבות.

הסיפור שלי הוא הסיפור של הילדה בת ה-13 בבית הספר הדתי. הילדה שממשיכה לברוח משם. מתכחשת לקשר שלה לדת אחרי שהיא חשופה במשך שנים לאלימות מינית מתמשכת. ילדה דתייה שלא היה לה למי לפנות כשעברה התעללות מינית, כי "אצלנו זה לא קורה".

אני הילדה בת ה-13 ממשפחה דתייה. הילדה שהעיפו מהבית – כי היא לבשה מכנסיים, או דיברה עם בנים. ילדה עם הורים שלא יכולים לדמיין את הדברים שעברתי לאחר שהעיפו אותי, או לא נתנו לי לחזור הביתה בלי בגדים צנועים – לטעמם.

 

צילום: Shutterstock

אני הילדה בת ה-13 מרקע דתי שמסתובבת ברחוב כל הזמן כדי לא לחזור הביתה. ילדה ששוטטה בלי מעש ברחובות ירושלים –  מהתחנה מרכזית ועד הכותל. הלוך וחזור בתוך העבודות של הרכבת הקלה. מורעבת, עייפה, מפוחדת, לא מקולחת, ומשועממת. הילדה שיוצאת מזארה בתחנה מרכזית בירושלים, לבושה בחולצה שקרעתי ממנה את התגית בתא מדידה – כי החולצה היחידה שהייתה לי נהרסה. ילדה שהצליחה לקחת קצת כסף מקופות צדקה או מאנשים כדי לקנות לעצמה ארוחה אחת ליום.

הילדה בת ה-13 שמצאה את עצמה מעבירה לילות שלמים ברחובות הקפואים של ירושלים. שלא היה לה מה לאכול. לא היה לה כסף לנסיעות באוטובוס. לא היה לה מה ללבוש. לא היה לה חברות או מכרות ברחוב. לא היה לה אף אחד סביבה שיבין אותה.

אני הייתי ילדה שהרגישה נורא עם עצמה. ילדה שהאמינה שכל הדברים הרעים האלה קורים לה כי היא גונבת, ומתחצפת להורים. שלא לומר, מתלבשת בצורה שמחטיאה גברים – כי עובדה – כל הזמן הטרידו אותי. כל הזמן. לימדו אותי תמיד את אותה המשוואה: לבוש לא צנוע ← מחטיאה ← מזמינה צרות = מגיע לי הטרדות. אז ברור. זאת אשמתי.

"זה היה גיהנום עלי אדמות"

לא הבנתי אז. חשבתי שההטרדות האלה מתרחשות בגלל ש'אני בן אדם רע שעושה דברים רעים'. לא הבנתי אז שזה היה בגלל שהייתי ברחוב כל הזמן. שעות רבות כל כך. ביום ובלילה. מסתובבת ומשוטטת רעבה, עייפה, פגיעה וחשופה לאנשים רעים שבחרו לנצל אותי ולפגוע בי.

צילום: אסף אברס

לא הבנתי אז ש'ההטרדות האלה' הם ניצול מיני שקרה שוב ושוב. כל פעם שהייתי צריכה לאכול והגיע גבר שהסכים לשלם עלי, אבל עם ציפייה לתמורה מינית אחרי. או כשהייתי צריכה לעשות שיחת טלפון, ונאלצתי בתמורה לתת לו למשש אותי תוך כדי. או כשחיפשתי מקום לישון, ובשביל מיטה חמה נאלצתי להינגע ולהינגע ללא הפסקה. לא יכולתי אז להתמודד עם זה שנאלצתי לתת לאנשים זרים תמורות מיניות כדי לקבל צרכים בסיסיים כדי לשרוד.

לא הבנתי שקוראים לזה זנות, חשבתי שזה הטרדות. כמו כולן, עוברת הטרדות פה ושם. חשבתי שאצלי זה קורה יותר כי אני "בעייתית" ו"מחפשת את זה", "נקלעת לצרות כל הזמן", "ממציאה, מגזימה, מדמיינת". כי ככה אמרו לי כשלא הבינו איך "כל הסיפורים ההזויים קורים דווקא לך".

לאחר חצי שנה-שנה, הבנתי שאני לא אשרוד ככה בחיים. זה היה גיהנום עלי אדמות שלא יכולתי לסבול יותר. ידעתי שאם החיים שלי ימשיכו להיראות ככה, אני אמצא את עצמי מתה דיי מהר.

"התרחקתי מבנים, דיברתי על שמירת נגיעה וצניעות"

חזרתי בתשובה. התחזקתי פתאום, ונורא מהר. התחלתי ללבוש בגדים רחבים מאד וכהים. התרחקתי מהבנים שהכרתי ודיברתי על שמירת נגיעה וצניעות כל הזמן. התפילות שלי נהיו ארוכות משמעותית מכל מי שמסביבי. דאגתי להפגין דתיות יתר, איפה שרק יכולתי.

השינוי היה מיידי וחד. חזרתי יותר הביתה, בית הכנסת ולפעילות בתוך הקהילה. שמעתי הרבה הערות: "וואו איך השתנית", "איזה צדיקה נהיית", "כל הכבוד על הצניעות". הורים של חברות, שחשבו בעבר שאני השפעה רעה על הבנות שלהן, פתאום רצו שאני אשפיע עליהן להתחזק. הם לא הבינו כלום. כל המבוגרים האלה פספסו, ובגדול.

צילום: אסף אברס

אבל ההערכה שלהם לשטיקים הדתיים של אורך השרוול ואורך התפילה סינוורו אותם מהמהלך הקיצוני והמסוכן שעשיתי – בעזרת שרוולים ארוכים וביקורים בבית כנסת הסתרתי את הסיכון שלי. הם לא ראו מה עברתי, לאיזה דברים הייתי חשופה ובאיזה סיכון גבוה הייתי. מבעד לעליונית הלא צמודה, ולחצאית שמטאטאת את הרצפה, "לא ראו עלי" שאני בעצם נערה בסיכון ובזנות.

אני יודעת שזה מפתיע – איך עדיין הייתי בזנות גם אחרי שהשרוולים שלי התארכו? אבל הזנאים לא היו עיוורים. לא כמו המבוגרים שהיו אמורים לשמור עלי ולהדריך אותי. הזנאים ראו את השבריריות מעבר לשמלות הארוכות. אמנם הלוק שלי השתנה וכבר "יכולתי" לחזור הביתה. אבל כבר לא רציתי. לא סמכתי עליהם, הם לא הבינו אותי ולא שמרו עלי. עדיין הסתובבתי בלילות. הרגשתי יותר בטוחה לבלות לילות שלמים בכותל. הייתה שם אבטחה. שירותים, פינת שתיה ואוכל, ובעזרת נשים של מנהרות הכותל היה חימום בחורף וספסלים שאפשר להירדם עליהם יחסית בביטחון.

"גם היום, אני צריכה להזכיר לעצמי שזנות זה לא פיתרון"

כל החיים שלי הרגשתי שאני מתמודדת עם ה'עניין הזה' של זנות – אבל לא ידעתי להניח על זה את האצבע. היום אני כמעט בת 30. כבר מעל 10 שנים שהפסקתי להיות "דתיה כדי לשרוד", ורק לפני שנתיים הבנתי שיש לי קשר כלשהו לכותרת הזו. מאז שהבנתי את המקום זנות בחיים שלי, והסכמתי לדבר על הנושא, ראיתי כמה זה נוכח בחיים שלי. שמתי לב איך לאורך כל השנים השתמשתי במילה "הטרדות" כהכללה להצעות מגונות, שידול לזנות, איומים, ניצול מיני, ו…זנות.

שמתי לב לחוויה איתה חייתי: ההרגשה שאני צריכה לתת את עצמי באופן מיני לאחרים, בניגוד לרצוני, על מנת לקבל צרכים בסיסיים או להינצל מדברים שמאיימים על החיים שלי. שמתי לב שכשאני במצוקה כלכלית, אני חושבת על איך אני "פשוט אתקתק מישהו" – והכל יסתדר. ואיך כשלא היה לי איפה לישון, הסכמתי לישון אצל אנשים שאנסו אותי באכזריות, כי הרגשתי שאין לי לאן ללכת ולמי לפנות.

צילום: Getty Images

גם היום, אני צריכה להזכיר לעצמי שזנות זה לא פיתרון לרגעים שאני צריכה כסף. כסף שאני צריכה כדי לשרוד. בשביל דברים בסיסיים – כמו אוכל וטיפול נפשי – לא מותרות. כיום אני מוכרת בביטוח לאומי, שמכסים לי את הוצאות השכירות. אבל עם הפוסט טראומה שאיתה אני מתמודדת קשה לעבוד. ובלי עבודה, ובלי כסף לאוכל, אני מרגישה שאני כל הזמן שוב על סף הזנות. אני מנסה כל הזמן לנשום עמוק, עמוק, עמוק ולהיעזר איפה שאפשר, רק לא לחזור לשקר הנורא הזה.

אני כבר מזמן לא בציבור הדתי, אבל באתי משם. בחברה הדתית-חרדית הוסללתי ישר לזנות רחוב, בגיל 13 בלי שאף אחד היה שם כדי להבין ולעזור. אני מקווה שהסיפור שלי יעזור להעלות מודעות בתוך הקהילה הדתית, בתקווה שנערות רבות יקבלו את העזרה שאני לא קיבלתי.

* הטקסט נשלח באופן אנונימי על ידי שורדת חברת הקהילה "לא עומדות מנגד", ופורסם מחוץ לקבוצה באישור השורדת.

 

אם את.ה, או מישהו.י שאת מכירה זקוק.ה לסיוע:
הלב – סיוע לנוער וצעירים.ות על רצף הזנות: 054-9773666
לא עומדות מנגד – קו סיוע ותמיכה לנשים על רצף הזנות: 053-625-9137

קווי חירום לנפגעות ונפגעי אלימות מינית
נשים: 1202 | גברים: 1203 | מן המיצר (לציבור החרדי): 02-5857076
סיוע דרך WhatsApp ב-052-8361202 | קולמילה – צ'אט סיוע אנונימי

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
במשך שנים ריכזה שרון אורשלימי את סניף דלת פתוחה תל אביב, עמותה המסייעת לנוער וצעירים בנושאים של מיניות בריאה, אמצעי מניעה והפלות. במשך שבוע פרסמה שרון מקרים בהם טיפלה בדלת, כחלק מקמפיין גיוס המונים של הארגון, מקרים שזכו לתהודה גדולה ברשת והביאה למודעות עשייה פמיניסטית יומיומית. הטור ריכז את כלל הסיפורים כדי שהמידע הזה יישמר.
נשים רבות מגיעות להיבדק כל שנה בבדיקה גינקולוגית, למרות שההנחיות הקליניות לא מצאו אף הוכחה ליתרונות שבבדיקה שנתית לנשים ללא תסמינים. ד"ר תילי פישר יוסף מסבירה מה כן אנחנו יודעות ולמה דווקא בדיקה שנתית יכולה לגרום נזק יותר מתועלת.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.