על מאבק שלטי החוצות בביירות אני קוראת בכנס של פורום סופי דייוויס בהר הצופים. מחלונות חדר הכנסים ניבט מחנה הפליטים שועפאט, ניבטת חומת ההפרדה, ניבטות שכונותיה המזרחיות של רמאללה ומשתרע מדבר יהודה.
כאן, בכנס "מחברות תקווה בעת מלחמה", מתכנסות ומתכנסים נשים וגברים, חוקרות וחוקרים שחוקרים תקווה. הן מתארות מחקרים שנעשים ברקע הטבח והמלחמות, ומספרות איך חוקרים תקווה ושלום בזמן מלחמה עקובת חזיתות ודם.
בלבנון אומרים את המילה שלום כל הזמן – פוליטיקאים מכל העדות: נוצרים, מארונים, מוסלמים סונים, דרוזים. בישראל לוחשים את המילה שלום. לפעמים מכסים אותה במילים כמו נורמליזציה, הסדר ביניים, או פשוט היעדר מלחמה. את זה חוקרים חוקרי שלום.
בין הנוכחות בכנס נשמעו גם החדשות מוושינגטון, שם נחתם הסכם המסגרת בין ישראל ללבנון. הסכם שמעורר סימני שאלה- ומזמין להסתכל מקרוב על מה שיש בו, ובעיקר על מה שחסר.
מה יש בהסכם?
בוושינגטון נחתם הסכם מסגרת בין ישראל ללבנון. חגיגות בגן הוורדים של הבית הלבן לא התקיימו – לא שטיחים, לא מוזמנים, ולא פרחים. גם שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו, בטקס החתימה, לא הותיר מקום לאשליות: "זו תחילתה של ההתחלה, אמר. "יש עוד הרבה עבודה לפנינו. אנחנו לא מזלזלים בקושי שבמשימה, אך אנחנו מבינים עד כמה היא חיונית." יש הסכם מסגרת, זה צעד חיובי והיסטורי, אך כזה שנחתם רק במעמד שגרירי המדינות, וזה מעיד על חשיבותו ועל היותו אבן בדרך – אך עוד לא מפת דרכים.
בפרטי ההסכם מופיעים:
- הכרה הדדית של ישראל ולבנון זו בריבונותה של זו, והתחייבות לסיום מצב המלחמה תוך חתירה לשלום.
- מנגנון נסיגה ישראלית משטחים בדרום המדינה, אליהם ייכנס צבא לבנון – שיחוזק על ידי ארה"ב – וישלוט בהם, לכאורה ללא שליטת חיזבאללה. הצלחת פיילוט בשטח אחד תוביל להרחבתו.
- התחייבות של ממשלת לבנון ליישם את מונופול השליטה על הנשק במדינה, ולמעשה לחתור לפירוקו מנשק של חיזבאללה.
- שליטה על ציר המימון של חיזבאללה, ומניעת הזרמת כספים לגורמים תת-מדינתיים אוחזי נשק.
כל הסעיפים מובילים להצרת צעדיו של חיזבאללה, הגם שאת לב המכשול לשלום – תוכנית פרגמטית לפירוק הנשק והזרוע הצבאית של הארגון – לא כללו בהסכם. עדיין.
רכיב חשוב בהסכם הוא התחייבות ארה"ב לחיזוקו של צבא לבנון, הצבא המדינתי בו משרתים חיילים מרב העדות על פי פילוח עדתי כמו בפרלמנט הלבנוני. אולם, גם חיזוק של צבא לבנון לא יתרחש בן לילה, וגם לאחר החיזוק צבא לבנון יצטרך להיות עליון ביכולותיו הצבאיות על חיזבאללה (רחוק מלהתרחש) על מנת לפרקו וחשוב מכך- צבא לבנון והלבנונים יצטרכו לקבל החלטה קשה- האם להתעמת צבאית עם חיזבאללה. וזו מלחמת אזרחים, אזרחי אותה המדינה הששייכים לקבוצות חמושות שונות שנלחמים והורגים זה בזה. זו אינה החלטה אלא הימור ולכן את כל השלבים הללו על לבנון לנהל בתחכום, עקב בצד אגודל. כמדינה עניה, קטנה, שאיראן המתעצמת מעורבת בה ביד רמה, ללבנון יש הרבה להפסיד. אף מדינה לא יצאה בשלום ממלחמת אזרחים, ודאי לא לבנון.
מאידך, פירותיו של הסכם המסגרת כבר מגיחים, איחוד האמירויות ובחריין שאסרו על אזרחיהן לתייר בלבנון הסירו את המגבלה, החשיבות הכלכלית כאן ברורה. מדינות המפרץ מאפשרות לאזרחיהן ואנשי העסקים שלהן לחזור ללבנון ולהכניס אליה כסף שלבנון עם כלכלתה הרעועה, זקוקה לו כאוויר לנשימה. כל כסף שאינו איראני יסייע להחלפת מקומו של הכסף האיראני.
אז הסכם המסגרת הוא הסכם ראשוני שעל בסיסו ייבנו יש לקוות הלגיטימציה והקואליציה, שיתמכו בצעדי ההמשך המאתגרים יותר. הרכיב המרכזי החסר בהסכם הוא כאמור מנגנון לפירוק הזרוע הצבאית של חיזבאללה וכמובןהרתעת איראן מהמשך התערבות הבוטה בענייני לבנון.
התנגדות חיזבאללה, והקרע הפנימי בלבנון
חיזבאללה כבר הודיע כי הוא מתנגד להסכם, המהווה לטענתו "כניעה" ו"בגידה", וכי לאף ממשלה אין סמכות לחתום על הסכם עם ישראל. עוד מאיימים בחיזבאללה כי כל הסכם עם ישראל עלול להוביל למלחמת אזרחים – זהו האיום האולטימטיבי בלבנון תשושת המלחמות, כזה שמעיד על רצינותו של חיזבאללה להילחם על חייו ועל הזרוע הצבאית שלו, צבא הטרור הגדול במזרח התיכון.
הכוח השיעי בלבנון בנוי מחיזבאללה, המיוצג בפרלמנט, וגם מארגון "אמל" הוותיק שבראשו עומד נביה ברי, יו"ר הפרלמנט בלבנון. שתי המפלגות, הנקראות "הדואו השיעי" (אל-ת'ונאי א-שיעי בערבית), מתואמות במהלכים פוליטיים, וכעת מתואמות גם בהתנגדותן להסכם המסגרת עם ישראל.
עם זאת, בכיר בקהילה המוסלמית-סונית בלבנון, פואד מחזומי, אימץ בפומבי את הסכם המסגרת, כינה אותו היסטורי ותמך בו בהיותו "צעד לכיוון השלום, לכיוון ריבונות לבנונית ולכיוון סיום הדומיננטיות הצבאית של חיזבאללה במדינה". התמיכה הסונית והנוצרית בהסכם המסגרת גבוהה, והקרע הפנימי בלבנון מתעצם – הוא כבר לא על ישראל, הוא על איראן וחיזבאללה ומקומם במדינה ובחברה הלבנונית.
קרב השלטים בביירות
דוגמה מעניינת לכך היא קרב השלטים שניצת בביירות הבירה. שלטי ענק באחת הדרכים המרכזיות ביותר בעיר, הדרך לנמל התעופה הבינלאומי, הפכו למרכז סדר היום בלבנון בשבועות האחרונים, ומהווים מראה לקונפליקט הפנימי במדינה.
באוטוסטרדה המובילה לשדה התעופה הבינלאומי בביירות יש רצף שלטי מסחר עצומים, עליהם נתלו בשבועות האחרונים תמונות של עלי ח'מינאי ובנו מוג'תבא, שני המנהיגים השיעים העליונים. מתחת לתמונתם נכתב "תודה לאיראן הנאמנה" (שוכראן לאיראן אל-וופייה) – כאות תודה על עמידתה האיתנה של איראן לצד חיזבאללה במשא ומתן מול ארה"ב. נאמני חיזבאללה הודו "בשם העם הלבנוני" לאיראן על איחוד הזירות הלבנונית-איראנית.
השלטים עוררו זעם רב בקרב אזרחי לבנון מתנגדי חיזבאללה, וכמובן בקרב ממשלת לבנון ועקורי הדרום, שחרב המלחמה הונפה מעל לראשם מבלי שניתנה להם זכות ההחלטה או הבחירה. הזעם על חיזבאללה מבעבע כבר חודשים, ועכשיו מבקש חיזבאללה מהעם בלבנון להודות לאיראן על עוד מלחמה.
שעות ומחלוקת ציבורית לאחר מכן, בהנחיית שר הפנים הלבנוני אחמד חג'אר, הוסרו שלטי ח'מינאי ונתלו שלטים חדשים – ברקע אדום בוהק, כמו הפסים האדומים בדגל לבנון, במרכזם הארז הלבנוני והדגל, ולצידם שתי מילים: "לובנאן אוולאן" – לבנון תחילה, ראשית כל לבנון. "השלטים עם ההשפעה הזרה הוחלפו בשלטים מאחדים", כך שר הפנים חג'אר. ראשי המדינה, האוספת את רסיסי ריבונותה מחדש, עשו אתחול מחדש למסר האיראני: לבנון, ורק לבנון, תחילה. לבנון היא יישות ומדינה עצמאית, והאינטרס שלה קודם לכול.
"תודה עאון, תודה סלאם"
לאחר חתימת הסכם המסגרת, הכותרות בלבנון עשו שוב שימוש בטרמינולוגיה האיראנית, עם טוויסט: "תודה עאון, תודה סלאם" – תודה לנשיא ג'וזיף עאון ולראש הממשלה נואף סלאם על מאמציהם לנתק את איראן מהזירה הפנים-לבנונית, ולפעול באומץ ובנחישות לעבר סיום מצב המלחמה והחתירה לשלום עם ישראל.
כשהדמיוני הופך אפשרי ומציאותי, נותר גם לנו לשפשף את העיניים: עיתוני לבנון מודים לראשי המדינה על חתירה להסכם שלום עם ישראל.
זה קורה לאחר חודשים ארוכים שבהם ג'וזיף עאון ונואף סלאם לא רק נרמלו את המילה שלום, אלא גם הניחו חזון ברור לעמם: מסר של החזרת הריבונות בלבנון לידי המדינה, והרחקת ההשפעה הזרה של המשטר האיראני ושלוחו חיזבאללה. השניים גם פעלו לדחות את ההצהרות האיראניות שכרכו את הפסקת האש בלבנון עם זו של איראן, ולבסוף הניחו קריאת כיוון מלאה, לא מבוהלת ולא מעורפלת, בנוגע לפתרון הסכסוך עם ישראל: שלום עם ישראל הוא הפתרון לסיום המלחמות בלבנון.
עאון וסלאם אינם משתמשים במילה נורמליזציה, ולא בהפסקת אש, וגם לא בשפת ההתנגדות. הם מסבירים בהיגיון פשוט: כדי לסיים את מצב המלחמה ומחירי הדמים שלה, כדי לשקם את הכלכלה, כדי לייצר עתיד יציב לילדי לבנון – נדרש שלום עם ישראל. כשעיתוני לבנון מודים להם, הם יודעים שעוד אין פתרון לפירוק חיזבאללה מנשק ולסילוק איראן מהזירה הלבנונית, והם יודעים שיידרשו עוד מחירים כואבים כדי להשיג זאת – אבל הם מודים להם על הניצוץ שהפיחו בהם, על התקווה.
תקווה כמעשה
החוקרות והחוקרים בכנס בירושלים מתארים את התקווה כמעשה, לא כרגש. "שלום קר" ו"שלום שלילי" הם מושגים המתארים מצב מינימלי של שלום – היעדר אלימות והיעדר מלחמה – כך מסבירה פרופסור גליה בר-נתן. יש זילות בחשיבותו של השלום הקר, היא ממשיכה: העולם נוטה להעריך שלום חם, כזה שיש בו שיתופי פעולה מתקדמים ואיחוי קהילות. אבל למי שהמלחמה היא מצב חייו התמידי, או אירוע שמגיע פעמיים בשנה לפחות, שלום קר הוא שאיפה רציונלית. בימים שבהם פניהם של חיילות וחיילים צעירים ויפים ניבטים אלינו מהקרבות ורחפני המוות בלבנון, שלום קר – שלום שלילי – נשמע כמו אחד הדברים החיוביים ביותר שהיינו רוצים שיפגשו בנו.
ד"ר יעל אדמי, ממייסדות תנועת "נשים עושות שלום", דיברה בכנס על עיסוקה של התנועה בתקווה (בכנס הושקו ספר ומחקר על התנועה, פרי עבודתה של ד"ר ליב הלפרין). "תקווה איננה אופטימיזם – יש ביניהם ניואנס," אמרה. "אופטימיזם הוא הדבר הנפלא שאנשים אופטימיים מקבלים: הם אומרים שהכול יהיה בסדר, ואם עוד לא בסדר, סימן שזה עוד לא הסוף, כי בסוף הרי יהיה בסדר. התקווה היא סיפור אחר לגמרי. היא צומחת מתוך הקושי, הייאוש, התסכול, הזעם הנורא – את.ה מביט.ה על המציאות ואומר.ת: יש לי חלק פה, יש לי משהו לעשות. תקווה היא אקט פנימי עמוק שמתבונן בקושי ובוחר לפעול. אבל הדבר הכי קשה בתקווה הוא שאין לה ביטוח – אין ביטוח שזה יצליח, ולא בטוח שמשהו ישתנה. אנחנו לא יכולות להבטיח לצעירים ששלום יגיע, אנחנו כן יכולות להבטיח שנעשה כל שאנחנו יכולות למענו – וזה לא מבטיח שזה יקרה."
התקווה ביום העיון בירושלים תוארה, על ידי חוקרות וחוקרים ואקטיביסטיות, כאקט של עשייה. התקווה היא עשייה של "אף על פי כן" – עשייה שחותרת תחת המציאות כדי לנסח לה חלופה. התקווה היא פעולה לעבר אלטרנטיבה.
הסכם המסגרת עם לבנון הוא קצת כזה. הוא נוסך תקווה רבה, בו בזמן שחסרים בו פרקים רבים כדי שיהיה שלם. הרכיב המרכזי להשגת השלום בין המדינות – פירוק נשקו של חיזבאללה – לא נמצא בהסכם. הדבר הבטוח היחיד הוא הידיעה שחיזבאללה ואיראן יילחמו עד טיפת הדם האחרונה כדי לחבל בהסכם.
ואכן, אף צד לא יכול להבטיח שהשלום והריבונות יגיעו. אבל הם כן מתווים דרך לעשות כל שביכולתם כדי לשנות את המציאות, לנסח חלופה. כשלבנון תחילה בוחרת שלום תחילה, לאחר שנים רבות של מלחמה – גם עלינו כאן, מהעבר השני של הגדר, לעשות מעשה רדיקלי: לקבל על עצמנו תקווה.
