לברוא מציאות חדשה

'פוליטיקלי קוראת' היא אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לתקשורת הישראלית. במקביל, 'פוליטיקלי קוראת' היא הדבר הטוב ביותר שקרה לתפיסה העיתונאית שלי. מאז שהגעתי למערכת שלנו כמתנדבת חדורת מוטיבציה וזעם, פוליטיקלי הייתה בשבילי חדר בטוח לבחון את האופן בו אני רוצה לעשות עיתונות, לבחון את גבולות האתיקה והמוסר שלי כעיתונאית, להבין את התפקיד החשוב של הסיפור בחיים הציבוריים ולחדד את הכלי המדהים של תחקיר, ריאיון או סיפור.

ביום רביעי האחרון, החדר הבטוח שלנו פתח את דלתותיו וקירותיו התרחבו. לפתע, הוא הכיל מאות נשים שהגיעו לוועידה הראשונה שלנו.

הוועידה הראשונה של פוליטיקלי קוראת לתקשורת פמיניסטית התקיימה בתוך תקופה אפלה: מלחמה, חטופים וחטופות, פשעי מלחמה בעזה, נשיא אמריקאי אחד שמבקש לטאטא את כל זה תוך אשליית שווא על ריביירה נקייה מבנות אדם. וכמובן, חוסר הוודאות התמידי שלנו על עתידו של הארגון שכולנו כל כך אוהבות.

אבל כל זה לא נכח בוועידה, כלומר, זה נכח, אבל מתוך נקודת המבט שלנו: מתוך תפיסות עולם חדשניות, מרתקות, מעוררות האופטימיות והתקווה של נשות פוליטיקלי וחברותינו, שהגיעו לקחת חלק בפאנלים, במינגלינג, בביחד שהתרקם לו פתאום.

"זה לא במקרה שלקח לנו 13 שנה להגיע למעמד הזה", פתחה לירון לביא, מנכ"לית פוליטיקלי קוראת, את הוועידה. "במהלך הערב הזה ננסה להבין לעומק את המשמעות של עיתונות פמיניסטית במרחב: מה היא עבורנו ואיזה שינוי היא מאפשרת לנו במציאות?"

לירון, שמונתה למנכ"לית בעיצומה של המלחמה, סיפרה על הדרך שהובילה אותנו בשנים האחרונות, ובשנה האחרונה במיוחד. "לפני 13 שנה הייתה איזו דעה רווחת שעיתון זה דבר אובייקטיבי. במציאות של היום  אנחנו מבינות שקריאת המציאות באמצעות תקשורת היא בהכרח מוטה", והסבירה את היסודות עליהם קמנו. "מוטה מגדרית, פוליטית, תפיסתית. התקשורת בוחרת לאמץ נרטיבים ולעצב את המציאות על פי תפיסת העורכים".

במהלך המלחמה, דבריה של לירון מהדהדים במיוחד, כשאנחנו עדות לגופי תקשורת שמחליפים את המנגנונים האחראיים (כמו בשבעה באוקטובר) ומאידך, מתנהלים כשופרות של המדינה ומעלימים מידע מעין הציבור שיעזור להרכיב תמונת מציאות מורכבת. "במציאות זו, חשיבותם של גופי תקשורת עצמאיים עולה פי כמה", אמרה.

"הדממה בזירה הפמיניסטית סביב מבצעים ביטחוניים לא מתרחשת סתם", הסבירה. "בנושאים הללו, נשים משתתקות, כיוון שפעמים רבות הן מוקטנות בשם הבעת עמדה או מואשמות בבגידה אם הן לא מתיישרות לנרטיב המיליטנטי". פמיניזם טוב ליומיום, אבל נגמר כשזה מגיע לנושאים הקשורים בביטחון.

משם, סיפרה כיצד אחרי שנים של הצפת נושאים פמיניסטיים ומסגור מחדש של אירועי היומיום דרך העדשה שלנו, הבנו שעלינו להידרש גם לסוגיות ביטחוניות. לדבר על הסכסוך, לדבר על הכיבוש, ליצור מרחב בטוח לנשים יהודיות ופלסטיניות לדבר פמיניזם. כאן נכנסות לתמונה שותפותינו בארגון 'אעלאם', איתן יצרנו את מעבדת הכשרת העיתונאיות שלנו, הפועלות מזה שלוש שנים, בה הכשרנו עשרות נשים ויצרנו שיח אמיץ ומאתגר.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. היום שפגש את כולנו במקומות אישיים, מתוכם, יצאנו לעבודה עם כלים עיתונאיים ופמיניסטיים שרכשנו לאורך השנים. "במשך למעלה משנה, הזכרנו לעצמנו שוב ושוב מה חשוב באמת. וכמה חשוב שלא ניפול לדיכוטומיות של ימין, שמאל או לאומנות ישראלית / פלסטינית", סיפרה לירון. " הארנו זרקור על אכזריות חמאס. הארנו גם על המעשים הלא חוקיים של צה"ל, תוך זיכרון פמיניסטי, שהסיפור הוא חוסר יכולת לפתור סוגיות מורכבות בשיח. נשות פוליטיקלי לא מסכימות לשתוק ולפחד. על אף הניסיון להשתיק, זוהי השעה לא לשתוק, אלא להביע עמדה, להנכיח שיח פמיניסטי. הכלי שלנו הוא עיתונות, המטרה היא שינוי המציאות".

הפאנל שפתח את הוועידה עסק בעיתונות בזמן מלחמה, בהנחייתי, נועה בורשטיין חדד, העורכת הראשית של פוליטיקלי קוראת מזה מי-סופרת-כמה שנים. מאחורי הקלעים, אוכל לספר שבנייתו של הפאנל הייתה אינטנסיבית ומורכבת. רציתי שישקף עשייה עיתונאית – פמיניסטית, שישקף את הלבטים של הזמן הזה. יותר מכל, קיוויתי שנוכל לדבר באופן חופשי על הפחד שמנהל אותנו כבר יותר מידי חודשים. החברה הטלפונית שלי, הייתה מרב סבירסקי, אחותו של איתי, שנרצח אחרי שנחטף לעזה ומי שנתנה לי פתח נדיב לחייה, בשני ראיונות משמעותיים על סוגיית החטופיםות.

מרב ואני התחלנו את הדרך כמרואיינת ומראיינת, אבל מהר מאד גלשנו לשיחה על אתיקה עיתונאית. לאורך השנה האחרונה, מילותיה של מרב הדהדו בי את העבודה הקשה שעשינו סביב אתיקה עיתונאית בנושאים של פגיעות מיניות ושל אלימות מגדרית. תוך כדי תנועה, הבנתי עד כמה דומה הפרקטיקה שאנחנו צריכות לאמץ גם כאן. במצבים של חוסר שליטה, עיתונות יכולה להחמיר את הסיטואציה. היא כמובן יכולה גם להקל.

הזמנתי את מרב לקחת חלק בפאנל, לצידן של רויטל חובל, עיתונאית "המקום הכי חם בגיהינום" שעשתה תחקירים שהם מלאכת מחשבת על מצב החטופיםות, על המתרחש בעזה ועל מצבם הנפשי של החיילים שחוזרים משם; גל גבאי, כתבת הרווחה של "הארץ", מגישה ויוצרת דוקו, עיתונאית ותיקה שהביאה במשך שנים ללב המיינסטרים את הדברים המתרחשים בשולי החברה; ומרים פרח, עיתונאית "972", מגישת תכניות והעורכת הראשית של המגזין הצומח "סברה", עיתון פלסטיני בעברית, שפרסומים שלו החלו לצוץ בפיד האינסטגרם בשבועות האחרונים.

הפאנל נפתח בשאלה על הפחד, לסמן היכן הפחד שלה נמצא. "אני אישה של מילים", שיתפה גל גבאי. "הם הכלי היחיד שהיה לי לאורך כל חיי. אבל הסכסוך בישראל מכתיב משחק סכום אפס והלב שלי נשבר, כי המילים התרוקנו ממשמעות".

"קשה מאוד לחלץ את האמת", שיתפה רויטל חובל "בחסות המלחמה קורים פה הרבה דברים, ולא את הכל הציבור רוצה לדעת".

"את מגלה שאין מי שישמור עליך חוץ מעצמך", שרטטה מרב סבירסקי את התהליך המואץ שעברה מאז השבעה באוקטובר. "לא מבינים את עוצמת הטראומה, את עוצמת החדירה לפרטיות. ואז את צריכה לסמן בעצמך: מה שלי, מה שלכם".

מרים פרח הדגישה את המעצרים שהתרחשו לאורך השנה האחרונה, של נשים (בעיקר), שביטאו את דעותיהן ברשתות החברתיות. "זו הייתה תקיפה של האליטה בהתחלה, כדי להרתיע את החברה כולה", אמרה. "הצגה תיאטרלית שנועדה לזרוע פחד".

השיחה נעה בין מחוזות הפחד אל מחוזות האומץ: מהחשש להתבטא, לעובדה המעניינת שמרביתן של נושאות דגל המאבק לשחרור החטופיםות ולהתנגדות למלחמה, הן נשים. מהמקומות המשתקים בכל אחת מאיתנו, אל הכוח בכל זאת לקום ולעשות. "אין לי את הפריבילגיה להקשיב לפחד", סיכמה מרים פרח. "אני צריכה לחיות אותו, לאתגר אותו".

אחרי הפאנל, עלתה על הבמה היבא קוואסמי, סטודנטית פלסטינית ממזרח ירושלים שהקריאה עדויות של שלוש נשים מעזה והדגישה את ההשלכות המגדריות על נשים בזמן מלחמה ועל תוצאותיה ההרסניות של התקיפה הישראלית ב – 16 חודשי מלחמה. בין נשים בהריון שעוברות פרוצדורות רפואיות ללא הרדמה, עד כדי אובדני הריון לבין מה שנשים צריכות לעשות ברצועת עזה כדי להתמודד עם הווסת. בין אובדן בני ובנות משפחה ועקירה ממקום למקום עם המשפחה שעוד נשארה לבין האמהות והתמודדות עם טראומה של ילדים שנסים על נפשם.

השילוב המיוחד בין העברית למילים בערבית שהוכנסו לתוך העברית בזמן הקראת העדויות, הוכיחה לנו שוב כמה השפות שלנו דומות, מתקיימות זו לצד זו במרחב, וגם כשאנחנו לא מבינות את השפה על בוריה, אנחנו בעצם מבינות. כמה שובר לב שזה לא יכול להתקיים ככה במציאות באמת, מעבר לשפה.

הפאנל שסגר את הוועידה עסק ב"נשים מדברות הסדר מדיני והיום שאחרי המלחמה" בהנחייתה של הפרשנית המדינית – ביטחונית שלנו, שירה ברביבאי-שחם. אחרי שנה וארבעה חודשים של ניתוחי מציאות חדים כתער, שירה עלתה על הבמה עם שלוש משתתפות מרתקות, כשכל אחת מביאה את תפיסת עולמה: ד"ר רולא הרדל, מנכ"לית שותפה של ארגון "ארץ לכולם", ד"ר נטע עמר-שיף, ממייסדות הקולקטיב המזרחי-אזרחי וד"ר רונית לוין-שנור ממקימות פורום "היום שאחרי המלחמה".

השיחה בין ארבע הנשים המרשימות האלה, הייתה כמו משב רוח רענן אחרי שנה וארבעה חודשים של ריח ביוב. מחשבות חדשות, תפיסות מרעננות ומסקנות חדשניות הופרחו לאוויר העולם. "צריך לשדר את הפאנל הזה בכל ערוצי הטלוויזיה", כתבה אחת מנשות המערכת בקבוצת הוואטסאפ שלנו. כמה שהיינו זקוקות לזה.

"החזון שלנו הוא היחיד שמכיר בדו לאומיות בין הירדן לים", הסבירה הרדל על התפיסות שמקדם ארגון "ארץ לכולם". "יש שני עמים שתובעים את שייכותם לכאן ואנחנו מבינים שאי אפשר להפריד אותנו – אי אפשר לחלק את האוויר, את המים, את הכלכלה המשותפת".

"במושגים של שיתוף פעולה אזורי, אנחנו יכולים להבין שאנחנו לא וילה בג'ונגל", הוסיפה ד"ר לוין-שנור. "אנחנו חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון וזה מחייב אותנו לחשיבה שלובה ומעגלית".

"אנחנו מדברות בפרדיגמה חדשה: הצלה הדדית", הוסיפה ד"ר עמר-שיף, "אם לעזה לא יהיה ביטחון קיומי, גם לעוטף לא יהיה, וגם לעוטף של העוטף, וחוזר חלילה. זו כרוניקה ידועה מראש".

בתוך הקוטביות שנוצרה בשיח הישראלי, בין שיח של שלום לשיח של ביטחון, ביקש הפאנל להזכיר שהשניים הולכים ביחד. כשאין בנמצא שיח של הסכמים, כמדיניות, עלינו לשרטט בעצמנו פרדיגמות חדשות. להבין איך, כמו ששירה אוהבת להגיד, לשבש את הסדר הקיים ולשנות את התפיסה: משיח של מוות, לשיח של חיים. לא רק לבקש מקום בשולחן קבלת ההחלטות, אלא גם להתחיל לתכנן בעצמנו את העתיד.

את הוועידה סיימנו בנימה אופטימית יותר, עם סטנד אפ נוקב ומעולה של האחת והיחידה, נועם שוסטר אליאסי, שהזכירה לנו שוב כמה צחוק הוא פעולה רדיקלית וכמה זה חשוב לצחוק גם כפמיניסטיות ללא חוש הומור.

צילום תמונה ראשית: רותי ואייל פרנסדורף I ה-מקום לתיעוד חברתי