לאחר הדיווחים על ההתקדמות לקראת יישום שלב ב' של הפסקת האש בין ישראל לחמאס, מתברר כי ארבע המדינות המתווכות, "המרובעת העזתית", מבקשות לקיים השבוע פגישה דחופה כדי לדון בצעדי ההמשך. מי הן ארבע המדינות היושבות סביב השולחן שבו נקבע עתידה של רצועת עזה? ארצות הברית, טורקיה, קטאר ומצרים.
דווקא בסוגיה החשובה מכולן, ישראל אינה בחדר.
על פי הדיווחים בעיתונות הערבית, ארבע המדינות פועלות בתיאום כדי לקדם את יישום ההבנות, ואף מפעילות לחץ משותף על ממשל טראמפ כדי שיוודא שגם ממשלת ישראל תעמוד בהתחייבויותיה. עוד דווח כי השליחים וויטקוף וקושנר עשויים להגיע לאזור בתקופה הקרובה כדי לפקח על המשך המגעים ועל יישום המתווה, אם אכן יבשיל להסכם מחייב.
המסר ברור: ללא מעורבות אמריקאית ישירה וללא ערבויות אמריקאיות, איש אינו יכול להבטיח שההסכם יחזיק. המתווה הוא המפתח לשיקום עזה ולעתידה של הרצועה – וכל עתיד של הרצועה משליך גם על עתידם ועתידן של א.נשים בישראל, מבארי ועד מטולה.
כמו במוקד של רעידת אדמה, שממנו ממשיכות להישלח רעידות משנה למרחקים, כך גם ה־7 באוקטובר. רעש האדמה הקטלני שהחל בשעה 06:29 ממשיך לערער את המזרח התיכון כולו, וגם כעת כל השחקנים מבינים שללא הרגעת מוקד הרעש, אפשר רק לחלום על יציבות אזורית. קטאר, מצרים וטורקיה מבינות שחלק ב' יכול להוביל ליציבות כזו, גם אם זמנית.
חמאס לא הולכת לשום מקום
בצד של חמאס, אין זה מקרי שההתקדמות במגעים מגיעה ימים ספורים לאחר בחירתו של ח'ליל אל־חייה לראש הלשכה המדינית של התנועה. אל־חייה, שהוביל במשך תקופה ארוכה את המשא ומתן מטעמה, נדרש כעת להציג לציבור העזתי הישג מדיני ואופק לשיקום ההרס, גם במחיר פשרות אותן חמאס תצטרך להסביר לתומכיה ולשאר הפלגים הפלסטיניים.
שני הסעיפים המרכזיים שאפשרו את פריצת הדרך הם סעיף שאלת השליטה בניהול הרצועה וסעיף שאלת פירוק הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי "עז א-דין אל קסאם" מנשקה.
הסעיף הראשון פתר לכאורה מחלוקת עמוקה. גם חמאס וגם ממשלת ישראל רואות ברשות הפלסטינית, הגורם הפלסטיני המתון במפה, חלופה רעה ומאיימת, כל אחת מסיבותיה שלה. חמאס והרשות מנהלות מאבק על הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית מאז 2007, בעוד ממשלת ישראל מתנגדת לרשות בעיקר משום שהיא נתפסת בעיני הקהילה הבינלאומית ככתובת להקמת מדינה פלסטינית בעתיד.
לכן גובשה פשרה: ממשלת טכנוקרטים פלסטינית, שאינה מזוהה רשמית עם אף אחד מהצדדים. אולם ברור שגם כאשר האחריות המנהלית תועבר אליה, חמאס לא תיעלם מן הרצועה ולא תוותר על אחיזתה בעטיני השלטון העזתי. ממשלת הטכנוקרטים תפעל כלפי חוץ; חמאס תשאיר את טביעות אצבעה ואת השפעתה בכל משרד ממשלתי בעזה. היא לא הולכת לשום מקום.
״תיק הנשק״
עם זאת, הסעיף המעניין באמת הוא הנשק: "תיק הנשק", כפי שמכנות אותו חמאס והפלגים הפלסטיניים.
כשאנחנו מדמיינות פירוק מנשק, אנחנו חושבות על פירוק הזרוע הצבאית של חמאס, שחרור הלוחמים לחיי עמל ומעבר לפעילות מדינית-פוליטית בלבד, כך נכתב בתוכנית עשרים הנקודות של טראמפ. או כך שיווקו לנו אותה. אולם עיון מדוקדק בדיווחי התקשורת הערבית ובהצהרותיהם של בכירי חמאס מבהיר שפירוק מנשק לפי הספר אינו אופציה. התהליך המוצע הוא אחסון והפקדה של הנשק – "תח'זין" – בערבית בידי ממשלת הטכנוקרטים והגוף המנהל של עזה מטעם מועצת השלום.
תיק הנשק" של חמאס (הרקטות, הטילים, אתרי הייצור, מחסני התחמושת והמנהרות ההתקפיות ) לפי המתווה לא יוצא מהרצועה ולא עובר לידי ישראל או מדינה אחרת. הנשק נשאר בעזה בידי גורם פלסטיני, תחת פיקוח פלסטיני, בתוך הרצועה. במילים אחרות, מבחינת חמאס יש כאן נשק שעובר ממחסן א' למחסן ב'. כל עוד הנשק נשאר נגיש ובתוך הרצועה, האפשרות להשתלט עליו מחדש במקרה של קריסת ההסכם אינה תרחיש תיאורטי בלבד. בהכירנו את חמאס, זהו תרחיש הייחוס אליו היא נערכת.
לכן, במתווה הנוכחי שעליו דווח ושישראל הסכימה לו (כך עפ"י דיווחים אמריקאים, בישראל שתיקה, ללא הכחשה) יש מבוכה עצומה מבחינת ישראל, עצימת עיניים מול מנגנון המוצג כפירוק מנשק, וייתכן שגם ביטוי לחולשה אסטרטגית עתידית. חמאס לכאורה עומד בסעיף 8 של ההסכם, אולם ישראל בעיניים פקוחות שוב מאפשרת לו גישה להתחמשות. איפה כאן ההישג?
למרות האמור, פתרון שני הסעיפים משווק על ידי חמאס ומועצת השלום ככזה שיוביל להתקדמות בסוגיות הקריטיות של: כניסת כוח ייצוב בינלאומי לעזה במנדט של האו"ם, העברת השליטה האזרחית לממשלת הטכנוקרטים, נסיגה ישראלית הדרגתית מהקו הצהוב, הרחבה משמעותית של הסיוע ההומניטרי והזרמת משאבים לבנייה מחדש של ערי הרצועה.
לאן הולכות מכאן?
לאן הולכת עזה?
חמאס לא מתכוונת לרדת מהבמה הפלסטינית. להפך. היא תאפשר לאחרים לנהל את השיקום, אך תשאף לשמר את השפעתה הפוליטית והצבאית ולהתכונן ליום שאחרי. גם אם ממשלת הטכנוקרטים והרשות הפלסטינית ינהלו את הרצועה בשנים הקרובות, חמאס תמשיך לפעול להחלשה שיטתית של שני הגופים הללו ותשמור על השפעתה ועל נגישותה למוקדי הכוח, לקראת היום שאחרי. היום בו היא תשתלט על המוסדות הפלסטיניים. זו נשארה שאיפתה.
הדרך היחידה לשבש את התרחיש הזה היא תמיכה אמריקאית ובינלאומית בחיזוק הרשות הפלסטינית, לצד שינוי כיוון דרמטי של ישראל: מאבק מלא בחמאס ובקיצוניים, ופעולה משותפת עם הגורמים המתונים יותר ובהם הרשות הפלסטינית, שגינתה את טבח ה־7 באוקטובר וקוראת למאבק לא־אלים בישראל. לא טלית שכולה תכלת, נכון. אבל גם לא חמאס.
לאן הולכת הרשות הפלסטינית?
הרשות הפלסטינית אמורה להתייצב כאלטרנטיבה המתונה והאחראית לחמאס, אך היא מגיעה לרגע הזה חלשה, מיושנת וחסרת חסות אזורית אפקטיבית. היא מוחלשת בידי חמאס ישראל גם יחד, ועדיין לא הצליחה להציג לציבור הפלסטיני הנהגה רעננה, רפורמות או אופק מדיני. יש לה גווארדיה ישנה ומזדקנת, שמדברת בסיסמאות ישנות.
למרות החורבן שהמיטה חמאס על הרצועה, הרש"פ לא הצליחה לזהור מבעד להריסות ולהיוולד מחדש כאלטרנטיבה ולכן היא מתקשה להפוך את חורבן עזה להזדמנות פוליטית ולהתמקמות מחודשת מול הפלסטינים בפנים ומדינות העולם בחוץ.
לאן הולכת ישראל?
במשך שנים דיברנו על "ניהול הסכסוך". זו הייתה המדיניות לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ביהירות ביקשנו "לנהל" סכסוך דמים אתני, דתי, לאומי ולאומני. את ניהול הסכסוך גדעו באיבם רעידת האדמה והטבח שביצעה חמאס. התברר שמי שניהלה הייתה חמאס, ומי שהתנהלה הייתה ישראל.
כעת נדמה שלא רק את הסכסוך מנהלים אחרים, אלא גם את הדיון על עתיד עזה ועל עתידנו. השולחן שעליו נקבע מי ישלוט ברצועה, מי יפקח על הנשק, כיצד ישוקם האזור ומה יהיה עתידה של חמאס – מתקיים ללא מהלך ישראלי מדיני-דיפלומטי. וויטקוף וקושנר, קטאר, מצרים וטורקיה, כולן בעניינים. בישראל אין משלחת מקצועית שעוסקת בזה.
נכון, נתניהו נסע לוושינגטון, וישראל היא חלק מהתיאום לגבי עזה. אולם בעולם שבו ישראל צונחת בלגיטימציה הבינלאומית, כאשר נגד ראש ממשלתה תלוי צו מעצר בינלאומי המצמצם מאוד את מרחב התמרון המדיני שלו, וכאשר 60 אחוזים מהציבור האמריקאי מחזיקים בדעה שלילית על ישראל (מסקר של מכון "פו") לא מספיק עוד "תיאום". ישראל אינה יכולה לנהל את הסכסוך לבדה, עם עצמה, בעצמה.
העולם לא עובד כך. מדינות הפטרון של חמאס ותומכות הסוגייה הפלסטינית פועלות בקואליציות ערביות ואסלאמיות מתוחכמות. ראו את קטאר וטורקיה: מצד אחד, קשריהן רבי השנים עם חמאס ומתן חסות לבכיריו; מצד שני, בניית יחסים קרובים עם נשיא ארצות הברית, שמציג את שתיהן כבעלות ברית אסטרטגיות עבורו. לישראל אין קואליציה מקבילה. ואין מי שבונה אחת כזו.
צה"ל לבדו לא יכול להחזיק את הביטחון לישראל, הוא מחזיק את המעשה הצבאי, אולם הביטחון הוא מעשה רחב ורב מימדים הרבה יותר מרק פעולה צבאית. ולישראל אין מענה במה שאינו צבאי.
ואולי זו התמונה המשמעותית ביותר של השבוע האחרון: ארבע מדינות מתכנסות כדי לדון בעתידה של עזה. אולם מי שעתידה הביטחוני מושפע יותר מכול מההחלטות הללו נותרת מחוץ לחדר וניכר שהשפעתה בכרסום מתמיד. ישראל חסרה בבריתות, חסרה בתחכום דיפלומטי ואופק מדיני ומדינתי,
ופועלת כאילו צבאה לבדו יעניק לה ביטחון. את השיעור הזה כבר למדנו ב7 באוקטובר, האמת המרה עודה מהדהדת.
ישראל צריכה לחתור לפירוק אמיתי של חמאס מנשק, הנחת הסכם מסגרת לסכסוך הישראלי-פלסטיני בדיוק כמו זה שהונח ללבנון, ופעולה נחושה לפתרון הסכסוך.
אי אפשר "לנהל סכסוך" כשאנחנו לא בחדר.
אי אפשר לנהל סכסוך.
