זלזאל – חיים לא-יקרים

תחקיר מטלטל, חשיפה, סקופ ברמת פוליצר, אמת מזעזעת. המון מילים גדולות נשפכות כעת מהמקלדות ומהפאנלים הטלוויזיוניים בתגובה לגילויים שעולים מספרם החדש של שלומי אלדר ורותי יובל.
כן, הפתעת ה-7 באוקטובר הייתה הפתעה מודיעינית אסטרטגית כמו בספרים הכתובים. סינוואר וד'ף למדו את פרל הרבור, את ה-11 בספטמבר ואת יום כיפור. הם תכננו וביצעו, בברוטליות מופתית.
החשיפה הנוכחית, על התרעה (עוד התרעה) שקיבל ראש ממשלת ישראל, המפקד העליון של הצבא, קובע מדיניות הפנים והחוץ – בנימין נתניהו – לא מפתיעה. ניחוש פרוע: בחודשים ובשנים הקרובות נגלה על עוד ועוד התרעות שניתנו, עוד ספקות שהועלו, שנפלו על אוזניים ולב ערלים.
החשיפה, כמובן, חשובה. אך הגילוי לא מטלטל. נתניהו הוזהר חזור והזהר, אבל כמו מהמר בקזינו בלאס וגאס המשיך להנהן לדילר שמחלק את הז'יטונים והמטבעות שימשיך, הוא בשליטה. "יש הפרזה בסיכויים למלחמה" ענה בעצמו לינון מגל בערוץ הבית רגע לפני פרוץ ה-7 באוקטובר.
אבל איך אנחנו צריכות להבין ולעכל את החשיפה – את הזילזאל, רעידת האדמה שמבטיח סינוואר לשליחים השונים: עוזרו בחמאס רווחי מושתהא ומקור פלסטיני, ככל הנראה מאנשי פת"ח, אותו אלדר ויובל מכנים "עיני פחם" על מנת לשמור על זהותו ועד למונארך מחמד בן זאיד (MBZ).

כמו גולדה ב-1973, גם נתניהו קיבל התרעה חד ערכית בטווח זמן קרוב לטבח, כך חשפו יובל ואלדר. את ההתרעה הוא קיבל ממחמד בן זאיד, השליט של אבו ד'אבי, אדם שמעוניין ביציבות. מחמד בן זאיד כך מתואר ב"הארץ", לא רק קיבל את ההתרעה, אלא גם שלח שוב את השליח לעזה לוודא אותה. רק כשקיבל אישור רשמי ומהימן, הרים טלפון לנתניהו. נתניהו מקבל את השיחה, מקבל את האזהרה, שכמו בעוגת שכבות מונחת על האזהרות שנתן הרמטכ"ל הרצי הלוי ביום אישור עילת הסבירות, ועל ההתרעה האסטרטגית שהניח ראש השב"כ רונן בר, ועל יאיר לפיד וגלנט שיצאו אל העם והניחו התרעות גם הם, ועל מכתביו של עמית סער ז"ל ראש חטיבת המחקר לשעבר. כולם מזהים חולשה ישראלית שאויבינו עלולים לנצל ומתריעים.
על עוגת השכבות של רצף ההתרעות הישראליות מגיעה שכבת הקצפת, התרעה יד ראשונה משליט אבו ד'אבי. המהמר בקזינו רואה שהמספרים לא לטובתו, אבל ממשיך להנהן לדילר, שים עוד ז'יטונים, אני בשליטה, "יש הפרזה".

היינו כקונספציה

במדינות מתוקנות מעל דרגי המקצוע כולם, ממשרד החינוך והאוצר ועד הצבא והשב"כ יש קובעי מדיניות, מקבלי החלטות. מעל כולם יושב מקבל החלטות הראשי, האחרון, זה שהכל מתנקז לשולחנו.
אני מציעה ללמוד מהגילוי המרעיש של אלדר ויובל את הלקח של מי הם מקבלי ההחלטות.
נכון, רשמית, מקבל ההחלטות הרשמי במדינת ישראל הוא ראש הממשלה נתניהו. אבל גם כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו מקבלי.ות החלטות.
מאז ה-7 באוקטובר, דרך המלחמה הרב זירתית והמאבק להשבת החטופים, עברנו הרבה צמתי מחשבה, בחינת דרך ותהייה על הערכים, המצפן, הדרך שלנו. אולם הגילוי הזה סותם את הגולל ומודיע בקול ברור: חיי אדם בישראל הם חיים זולים. חיי חיילים וחיילות בישראל זולים. חיי אזרחים, משפחות, זקנים וטף זולים. ראינו אותם נמקים במנהרות לצלילי "אל תשליכני לעת זקנה" של תעמולת חמאס, ראינו אותם חוזרים בארונות כשנוח'בות עושים טקסים מעליהם. ראינו, והארץ לתדהמתנו לא רעדה. הממשלה מילאה את ימיה. מקבל ההחלטות נותר בכסאו, הוא גם רץ לכהונה נוספת של קבלת אותן ההחלטות.

בסדרה "בית הקלפים" בה משחק קווין ספייסי את נשיא ארה"ב חסר המעצורים, הוא מנהל רומן עם עיתונאית צעירה אמיצה ויפה. לאחר שגילה שהיא יודעת קצת יותר מדי, הוא מבקש לפגוש אותה בסאבווי, ברכבת התחתית. ספייסי מדבר איתה ובמקביל, מדבר אל המצלמה ומסתכל אלינו, הצופים, בעיניים. אנחנו שומעים את הרכבת השורקת, את קולה המתגבר. ברגע אחד הוא מחבק את העיתונאית ומשליך אותה אל גלגלי הרכבת שעוברת בחטף על פנינו, הצופים. נשיא ארה"ב הבדיוני מנער את האבק, מפטיר לעברנו הצופים איזו מילה ומטפס במעלה התחנה אל הרחוב.
אין מה לחזור על האופן בו מחזיק בנימין נתניהו בכח בזרועות השלטון במדינת ישראל. מספיק להסתכל על רשימת הפריימריז של הליכוד, על השיח הכוחני שמובל בכלי התקשורת תומכי השלטון, על ציוצי משפחתו ויועציו, וכמובן על הישגי ארבע השנים האחרונות. מדממות, קורעות קרביים ולב, וכאלה שהפכו את מדינת ישראל וכל דבר ציוני למושג רדיואקטיבי בבירות המערב.
ההכרה החשובה היא שהוא עודו מחזיק בכח רב וגם בהרתעה על רבים במסדרונות השלטון, כולל לשעברים, שעוד מבוששים לצאת לציבור ולספר מה באמת קרה מאחורי הקלעים. אז בכח הוא מחזיק. בזכות עיתונאים אמיצים ודילים פוליטיים אנחנו גם יודעות מי מסייע לבצר את הכח הזה, גם על זה אין צורך לחזור. שותפיו בציונות הדתית ובמפלגות החרדיות סייעו לממשלתו למלא את ימיה.

כשחולית נלחמה לבד: לא "מחדל טקטי" — הפקרה

בעיתות כאלה, הדבר הפמיניסטי לעשות, הוא לקרוא את מבני הכח, התעמולה ומשטרי ההפחדה המופעלים על כולנו כאזרחיות וכהורים, ואז לעבור לכיסא השחור מרופד העור בראש השולחן. הכיסא של מקבלות ההחלטות. קובעות המדיניות. לא מעניינת עוד פרשנות למה הוא ידע, לא מתי העירו אותו ומי כבר היה מלובש. הדיון הפמיניסטי, כמו תמיד, מתבונן במי מחזיק בכח, ממפה מי מבצר את מבנה הכח ומנתח איך משבשות את המבנה הקיים.
אם כך, איך משבשות את מבני הכח הקיימים? איך מייצרות מערכת שפועלת לטובתנו, לטובת ילדינו, לטובת ביטחוננו?
אני חושבת על המעשה הפמיניסטי של אזרחית מן השורה, של האמא העובדת, שמסיעה, מכינה, לוקחת לרופא, לחוג, דואגת מיום ההורים, מספיקה חצי פילאטיס ובסוף פותחת חדשות בערב וליבה מכביד ונחמץ, מה המעשה הפמיניסטי שלה?
בעת הזו, המעשה הוא המעבר לכיסא העור השחור, המבריק, המרופד בראש השולחן. כי אם יש דבר אחד שמקבל ההחלטות ההוא מהקזינו לא יכול לקחת ממנה, למרות כל הכח שהוא מחזיק בו, זה את היכולת שלה לעבור לכיסא העור השחור ולקבל החלטות על עצמה ועל משפחתה.
בכיסא העור השחור יושבת כל אחת מאיתנו, מזהה את הסכנות, שומעת את דהירת הרכב, את השריקה שלה, נושמת את האוויר הדחוס והחם של הסאבווי. לא בטוח כאן, סכנות אורבות. גם כששקט.

לפני כמה שנים התרחשה בישראל רעידת אדמה. אף ססמוגרף לא התריע עליה. הייתה זו רעידת אדמה בדרגת כלום בסולם ריכטר. אז עוד לא ידענו שחיי אדם כבר לא יקרים כאן. לא ידענו שהם ישמשו ככלי מיקוח בדילים פוליטיים, שהם ישמרו שלטון ויספקו תאוות כוח. רעידת האדמה הזו התרחשה, הבנו אחרי ה7 באוקטובר את ההרס שלה, חיים לא יקרים זה כאן.
אחרי שרים שמתגאים בטרפוד עסקאות השבת חטופים ישראלים, אנחנו כבר יודעות. עברנו מספיק זילזאלים, רעידות אדמה ורעשים. אנחנו מלובשות. והזמן שלנו לשבש את המבנה הקיים הגיע. הזמן שלנו לעבור אל כיסא העור של מקבלות ההחלטות הגיע. אני לא ממתינה יותר לאף איש בעניבה ובאיפור. במדינה בה כל חוזה הופר, היי מקבלת ההחלטות של עצמך.
זוהי עת קבלת החלטות מכריעות. זה הזמן של כל אחת מאיתנו לשבש את מערכת הערכים הנוכחית. המציאות משתנה, ההחלטות צריכות להשתנות, ויהיו להן מחירים.
באופן קבוע אני קוראת את הפוסטים של הורי התצפיתניות, של ירדן ביבס, של כרמית פלטי-קציר, של אייל אשל ורעות רכט-אדרי, של אבא של אוריה ליטמן, של אמא של קשת קסרוטי, של עוד ועוד אנשים שנותרו צל של עצמם כי להם לא ניתנה התרעה. "כבר 24 שעות שאני באימה" כותבת כרמית פלטי-קציר שאיבדה את אחיה והוריה בטבח. להם לא היתה הזדמנות לעבור לכיסא העור השחור ולקבל הכרעות גורליות על בני משפחתם. אימה וצער.
הלקח הפמיניסטי זועק: עזבו את נתניהו, קיבל התרעה או לא, הוא של האתמול.
היום, אנחנו שוב קיבלנו התרעה, זה הזמן שלנו לקבל החלטות על עצמנו וילדינו.
אנחנו של המחר.