מאת: ענבל וורטמן-שהם
גדלתי בחיפה של שנות התשעים, עיר שבה החיילים האמריקאים היו חלק מהנוף. אולי בגלל זה, כשהתכוננתי לראיון עם ד"ר שרי אהרוני, ראשת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המאמר הראשון שלה שצד את עיניי היה מאמרה על חיפה וחיילי הצי השישי האמריקאי.
במהלך הקריאה נזכרתי בהטרדה שחוויתי מחייל אמריקאי כשהייתי נערה, ושכחתי כמעט לחלוטין. אהרוני כתבה על שכחה עירונית, והמאמר שלה עשה דבר שמחקר פמיניסטי יודע לעשות היטב: הוא העניק לחוויה שנדמתה פרטית הקשר פוליטי.
לפתע חיפה של שנות התשעים לא הייתה רק עיר הולדתי, אלא מקום שבו נפגשו צבא, כסף, מגדר, יחסים בינלאומיים וחיי היומיום של נערות כמוני. זו הייתה הקדמה טובה לשיחה על דמיון פוליטי: היכולת לראות את מערכות הכוח שמעצבות את חיינו, אבל גם לדמיין מציאות אחרת מזו שהן מאפשרות לנו כעת.
לדמיין אפשרויות שאינן קיימות עדיין
כשהגעתי לריאיון חשבתי שנדבר בעיקר על נשים בפוליטיקה: על ייצוג, על חסמים ועל שוויון. אכן, אהרוני דיברה על פוליטיקאיות שנדרשות שוב ושוב להסביר את עצם נוכחותן.
"נשים נדרשות להסביר את המהות שלהן בעולם", אמרה. "להסביר איך הגעת לפה ולמה את לא עושה עכשיו משהו אחר. אבל דמיון פוליטי אינו מסתכם ביכולת של אישה לדמיין את עצמה כחברת כנסת, שרה או ראשת ממשלה. הוא עוסק בשאלה רחבה יותר: אילו אפשרויות אנחנו בכלל מסוגלות לראות?"
מי יכולה לדמיין את עצמה כבעלת כוח, כמקבלת החלטות או כמייסדת מוסד? ומי מסוגלת לדמיין מערכת פוליטית, חברתית או כלכלית שאינה קיימת עדיין? דמיון פוליטי הוא חזון לעתיד, אבל הוא גם גבול האפשרויות שאנחנו מסוגלות לזהות בהווה. מה שאיננו מסוגלות לדמיין, קשה לנו לדרוש, לבנות או להגן עליו.
אחת ההבחנות שעלו בשיחה הייתה בין דמיון פוליטי רדיקלי, המבקש לפרק את הקיים ולהתחיל מחדש, לבין דמיון פוליטי של בנייה, תיקון ותחזוקה.
"אני לא מדמיינת ארמון", אמרה אהרוני. "הדמיון הפוליטי שלי הוא איך את בונה בקתה בתוך אדמה שהיא בוצית ולא יציבה."
הבקתה אינה הסתפקות במועט. היא הכרה בכך שאנחנו פועלות בתוך מוסדות קיימים, על קרקע שאינה יציבה, וצריכות לבנות משהו שיוכל להחזיק מעמד. זו תפיסה פוליטית שאינה שואלת רק כיצד משנים את העולם, אלא גם כיצד מחזיקים אותו לאחר השינוי: איך בונים קהילות, מוסדות, שותפויות ויחסי אמון יציבים ובני-קיימא.
"לבנות בקתה כזאת לבד אני לא יכולה", הוסיפה אהרוני. "אני חייבת לדמיין שיתופי פעולה."
ואז היא שאלה: "רוצה לדבר על אלגוריתמים?"
הרעש שמחפש אותנו
את המידע שמגיע אלינו באמצעות האלגוריתם בלי שבחרנו בו אהרוני מכנה 'רעש אלגוריתמי'. "מידע הוא דבר שאנחנו מחפשות", היא מסבירה. "רעש הוא דבר שמחפש אותנו."
ההבחנה הזאת חשובה מפני שהאלגוריתם אינו רק כלי שמסדר עבורנו מידע קיים. הוא קובע מה יופיע מולנו, באיזה סדר ובאיזו תדירות. התכנים שאנחנו רואות אינם בהכרח החשובים, האמינים או המדויקים ביותר. הם מגיעים אלינו משום שמערכת כלשהי העריכה שיש סיכוי שנעצור, ניבהל, נתרגז, נגיב או נשתף אותם.
כמי שהתמודדה בפריימריז, אני חיה בתוך המרחב הזה. אני בודקת צפיות ושיתופים, מנסה להבין מה עובד וכיצד ממירים תשומת לב להתפקדות. האלגוריתם אינו מושג תיאורטי עבורי. הוא סביבת העבודה שלי.
אבל לא רק אני משתמשת באלגוריתם. בזמן שאני מנסה להפעיל אותו, הוא גם מפעיל אותי. הוא משפיע על הנושאים שאבחר לעסוק בהם, על אופן הכתיבה, על הקצב שבו אגיב ועל השאלה אילו רעיונות ייראו לי ראויים לפרסום.
האלגוריתמים של הרשתות החברתיות אינם מתוכננים לשרת אמת, ידע או טוב משותף. הם מתוכננים לשרת קשב. כעס, פחד וזעזוע מייצרים בדרך כלל יותר תגובות ממורכבות, ספק או מחשבה איטית. האלגוריתם אינו רק משקף את המציאות; הוא משתתף בעיצובה.
הוא אינו ממציא את הקיטוב או את השנאה, אבל הוא יודע לזהות אותם, לתגמל אותם ולהגביר את נוכחותם.
בשביל לדמיין צריך לכבות את הרעש
כאן נמצא הקשר העמוק בין המרחב האלגוריתמי לבין דמיון פוליטי.
דמיון דורש קשב. כדי לדמיין מציאות אחרת אנחנו צריכות זמן, מורכבות ויכולת להחזיק מחשבה שאינה מסתכמת בתגובה מיידית. צריך לשאול לא רק מה קורה עכשיו, אלא מדוע הוא קורה, מי מרוויח ממנו, אילו כוחות יצרו אותו ומה אפשר לבנות במקומו.
הרעש האלגוריתמי פועל בכיוון ההפוך. הוא מקצר, מסיח ומקטב. הוא יוצר תחושה של דחיפות מתמדת ומחייב אותנו להגיב לפני שהספקנו להבין.
"בשביל לדמיין צריך לכבות את הרעש", אומרת אהרוני.
ההתנגדות לרעש אינה התנתקות מהמציאות. היא ניסיון לייצר תנאים שבהם אפשר להבין אותה. אם אנחנו נחשפות כל הזמן רק למה שהמערכת מעריכה שיגרום לנו להגיב, גבולות המחשבה והדמיון שלנו נעשים תלויים באינטרסים של מי שבנו אותה.
במובן הזה, השליטה בקשב היא שאלה פוליטית. מי שקובעת למה ניחשף, כמה זמן נקדיש לו ואילו רגשות הוא יעורר בנו, משפיעה גם על האפשרויות הפוליטיות שנצליח לדמיין.
לא רק טכנולוגיה, אלא כוח
"אנחנו חיות בתקופה שבה האתגר הגדול ביותר של פמיניסטיות הוא לייצר תפיסה מוסרית ועמדה כלפי הבינה המלאכותית והאלגוריתמים", אומרת אהרוני.
זה אינו רק דיון טכנולוגי. זהו דיון על כוח, על בעלות, על מידע, על עבודה ועל משאבים.
אחת הטענות המרכזיות של הפמיניזם של הנתונים, היא שלא מספיק לשאול מה משמעות הנתונים. צריך לשאול מי אוספת אותם, מי מחזיקה בהם, מי יכולה לפרש אותם, מי מרוויחה מהם ומי משלמת את המחיר.
נתונים אינם חומר גלם ניטרלי. הם משאב פוליטי וכלכלי.
המרחב האלגוריתמי נשען על ריכוז חסר תקדים של מידע בידי מספר קטן של תאגידים. אנחנו חושבות על עצמנו כמשתמשות בטכנולוגיה, אבל בפועל אנחנו גם מספקות לה את חומר הגלם. כל חיפוש, צפייה, תגובה ושיתוף הופכים למידע שמאפשר לחזות התנהגות, להשפיע עליה ולהפיק ממנה רווח.
הביקורת הפמיניסטית אינה יכולה להסתפק בשאלה אם יש במערכת הטיה נגד נשים. היא צריכה לבחון את מבנה הכוח כולו: מי בונה את המערכות, מי קובעת את מטרותיהן, מי שולטת בתשתיות ובמידע ומי אינה יכולה להשפיע כלל על האופן שבו המערכת פועלת עליה.
נשים, ובמיוחד נשים הפועלות בזירה הציבורית, חשופות יותר להטרדות, לאלימות מקוונת ולקמפיינים של השפלה. כאשר האלגוריתם מתגמל מעורבות, הוא עלול לקדם דווקא את התכנים הפוגעניים ביותר, משום שהם מעוררים יותר תגובות.
האלימות הזאת אינה רק מחיר אישי. היא משפיעה על מי מוכנה להישאר בשיח הציבורי, מי מעזה להביע עמדה ומי נאלצת לצמצם את נוכחותה. כך משועתקים יחסי כוח גם בלי שנכתבה באלגוריתם הוראה מפורשת להשתיק נשים.
גם במישור הכלכלי, רוב המשתמשות מספקות את המידע, הזמן ותשומת הלב, בעוד שהשליטה בתשתיות וברווחים נשארת בידי מעטים. ובמישור הסביבתי, מערכות בינה מלאכותית ומרכזי נתונים צורכים כמויות גדולות של אנרגיה, מים וחומרי גלם. גם כאן מי שנהנים מן הרווחים אינם בהכרח מי שמשלמים את המחיר.
כמו מערכות כוח אחרות, גם המרחב האלגוריתמי הופך את היחסים שעליהם הוא מבוסס לבלתי נראים. אנחנו רואות מסך, אפליקציה או סרטון. קשה יותר לראות את התאגידים, העובדות, השרתים, המשאבים והאינטרסים שמאחוריהם.
איזה עתיד אנחנו רוצות לבנות?
"מה את מציעה?" אני שואלת את אהרוני. מבחינתה, קוד אתי פמיניסטי אינו יכול להסתפק בצמצום הטיות. הוא מחייב עיסוק בשאלות של כוח, בעלות, מידע ואחריות: "צריך רגולציה מאוד כבדה על בינה מלאכותית. צריך רגולציה על השימוש בדאטה, ובעיקר במידע אישי ופרטי, וצריך חינוך של הורים לגבי המגבלות והסכנות של בינה מלאכותית."
אבל רגולציה היא רק חלק מן העניין. השאלה אינה רק אם האלגוריתם פועל באופן מדויק, אלא לטובת מי הוא פועל. לא רק מה הטכנולוגיה יודעת לעשות, אלא איזה עולם חברתי היא מייצרת.
מתוך דבריה של אהרוני עולה האפשרות לדמיין מציאות שבה ילדים ילמדו להבין אלגוריתמים כפי שהם לומדים לקרוא ולכתוב, אזרחיות יידעו מי אוסף עליהן מידע, לשם מה וכיצד הוא משמש, פלטפורמות טכנולוגיות יידרשו לתת דין וחשבון לא רק על הרווחים שהן מפיקות, אלא גם על הנזקים שהן מייצרות.
אבל החזון הזה מחייב גם לשאול שאלות רחבות יותר: כיצד ייראה מרחב אלגוריתמי שאינו מתגמל פחד, כעס וקיצוניות? מי תהיה שותפה בעיצובו? ואיך נוכל להגן על הזמן, הקשב והמורכבות שבלעדיהם קשה לקיים מחשבה ודמיון פוליטיים?
כאן נדרש הדמיון הפוליטי להעז ולפסוע שני צעדים נוספים קדימה אל מעבר לריסון המרחב הקיים ואל עבר המצאתו מחדש. צעד אחד תובע להחליף את כלכלת הקשב התאגידית ב'אלגוריתמיקה של טיפוח' — ארכיטקטורת קוד שאינה מונעת מוויראליות דורסנית, אלא מתוכנתת במכוון להבליט נקודות חיבור, להשהות תגובות אימפולסיביות ולטפח סולידריות ואמפתיה קהילתית. הצעד השני דורש להפקיע את תשתיות המידע מידי המונופולים הפרטיים ולהופכן ל'נחלת הכלל הדיגיטלית' — מרחב שבו הדאטה אינו חומר גלם למעקב ולמסחר, אלא משאב ציבורי המנוהל כקואופרטיב דמוקרטי המשרת את צורכי הקהילה ואת ביטחונה.
זה כבר חזון שהוא ארמון, לא בקתה. גם את הארמון נצטרך לדעת כיצד לתחזק במרחב: באילו מוסדות, באילו כללים, באילו שותפויות ובאיזו תפיסה מוסרית. תפיסה המבינה שהטכנולוגיה אינה כוח טבע עיוור, אלא זירה פוליטית שבה עלינו לתבוע בעלות על עצם עיצוב העתיד.
כמשת"פית עם האלגוריתם, בשלב הזה של השיחה כבר היה לי פחות נוח עם מקומי. כאילו לבשתי מרצוני מחוך והייתי חיילת או חומר גלם במרחב האלגוריתמי. אני מבינה עד כמה חיי הדיגיטליים רחוקים מהחזון המוצע.
בזמן אמת קשה לראות מרחב. פוגשים צי שישי או מרחב אלגוריתמי וחוויה אישית. לא את מערכת הכוח שבתוכה ההווה מתרחש. החיבור בין חוויות יומיומיות של נערות בחיפה לבין יחסים בינלאומיים, כסף, צבא ומבנים גיאופוליטיים רחבים אינו שונה כל כך מהחיבור בין חוויית הרשת האישית לבין תאגידים, מרכזי נתונים, בינה מלאכותית, שוקי פרסום ואיסוף מידע.
הבקתה שאנחנו יכולות לבנות
בסוף הריאיון חזרתי לרגע אל הנערה בת השבע-עשרה מחיפה. היא לא ידעה מהו אלגוריתם, ולא הייתה מבינה כיצד אפשר למדוד את ערכו של רעיון במספר הצפיות על מסך.
אין לי ארמון מושלם להציע לה. יש לי בקתה.
לא בקתה של הסתפקות במועט, אלא בקתה של אחריות, תחזוקה וסולידריות. בקתה שבה פגיעה מינית אינה עניין לוויכוח; שבה מידע אישי אינו רכושם של תאגידים; שבה הטכנולוגיה משרתת בני אדם ולא הופכת אותם לחומר גלם; ושבה כוח אינו מסתתר מאחורי שפה טכנולוגית ניטרלית.
בקתה שבה נשמר לנו זמן לחשוב, מקום להקשיב ואפשרות לדמיין עתיד שלא תוכנן עבורנו מראש.
אולי זה תפקידו של דמיון פוליטי פמיניסטי: לא רק לחשוף את מערכות הכוח שבתוכן אנחנו חיות, אלא לסרב לקבל אותן כגבול האפשרי. לדמיין מוסדות אחרים, טכנולוגיה אחרת ויחסים אחרים בין בני אדם, מידע וכוח.
העתיד אינו דבר שמגיע אלינו. הוא מרחב פוליטי שצריך לדמיין, לבנות ולתחזק יחד.
כתבה זו היא חלק מסדרת הכתבות ״דמיון פוליטי פמיניסטי״ – פרויקט ביוזמת פוליטיקלי קוראת ובשיתוף פעולה עם קרן היינריך בל בתל אביב. הקרן פועלת בגרמניה וברחבי העולם לקידום השתתפות דמוקרטית, שוויון מגדרי ונושאי אקלים וסביבה.
