מאת: ד"ר יעל חסון
"מישהי יכולה להחליף את הסייעת בגן מחר לכמה שעות?"
"אני חייבת המלצה לפסיכולוגית ילדים שלא לוקחת 500 שקל למפגש, הילדה עם חרדות קשות מאז האזעקות השבוע ודרך הקופה התורים רק עוד כמה חודשים"
"חברות יש למישהי רעיון למי לפנות לגבי מטפלת לאבא שלי? אני לא יכולה להפסיד עוד ימי עבודה"
ההודעות האלו ודומות להן נשלחות באופן יום יומי בקבוצות שונות. הן לא חלק מדו"חות רשמיים, או מאגרי נתונים. הן מספרות איך נראה משבר הטיפול ואיך נשים רבות ברחבי הארץ מנסות להתמודד איתו.
בזמן שהחברה הישראלית מתמודדת עם מציאות של מלחמה ואי ודאות מתמשכת, הדיון הציבורי נסוב כמעט כולו סביב הישרדות ביטחונית וכלכלית. תקציבי עתק מופנים לצורכי ביטחון וחירום, בעוד שהשירותים האזרחיים – הבריאות, החינוך, הרווחה – הולכים ונשחקים. המלחמה המתמשכת פגשה את השירותים הללו כשהם כבר סובלים מחוסר כרוני במשאבים, תשתיות וכוח אדם. שירותים אלו נשענים בעיקרם על כוח עבודה נשי המועסק בחלקו בשכר נמוך ובדפוסי העסקה פוגעניים.
מדיניות כלכלית ארוכת שנים, שהתבטאה בתהליכים של הפרטה וצמצום עלויות ממשלתיות, העמיקה את החלשתן של העובדות בשירותים אלו ואת הפיחות בערכן של עבודות הטיפול. בתוך כך חשוב לציין כי מדינת ישראל נמצאת במקום לא מחמיא בהשוואה למדינות ה-OECD במונחים של אי-שוויון ושל שיעורים גבוהים של עוני ושל עובדים בשכר נמוך, רובן עובדות, כאשר המלחמה מאיימת להרחיב דפוסים אלו.
היום שאחרי
אולם, המלחמה ומגפת הקורונה שקדמה לה גם חשפו את התפקיד החיוני של עובדות מערכות הבריאות, החינוך והרווחה, שאמונות על טיפול בנזקים הבריאותיים והחברתיים, ובלעדיהן לא ייתכנו ריפוי ושיקום. שני המשברים הגדולים הללו אף האירו את חיוניותה של 'העבודה השקופה' ואת התלות של שוק העבודה במשקי הבית.
התפקוד המשובש של המערכות הציבוריות והיכולת המוגבלת להיעזר במסגרות בלתי פורמליות, בשירותים בתשלום או בבני משפחה הובילו לכך שעומס העבודה בתוך הבית, בתחזוקתו ובטיפול בבני ובנות המשפחה, גדל משמעותית בזמן המגפה והמלחמה וכך גם הקושי לאזן בין זמן העבודה בשכר וזמן העבודה שלא בשכר. מי שנאלצו לשאת בעומס הזה הן בעיקר נשים.
בדיונים על שיקום ועל השאלה איך יראה 'היום שאחרי' הכלכלה הפמיניסטית מציעה לנו דמיון פוליטי חדש: מעבר מכלכלה המקדשת רווחים וצמיחה לצד הוצאות ביטחוניות גבוהות, לכלכלה המעמידה את בני האדם ואת רווחתם במרכז. כלומר, מעבר משיח ביטחוני, הנשלט באופן מסורתי על ידי תפיסות צבאיות, למושג 'ביטחון אנושי'. כזה שאינו נמדד רק במספר הטנקים או המטוסים, אלא ביכולת של האזרחים והאזרחיות לחיות בכבוד ובביטחון יומיומי. ביטחון אנושי פירושו למשל נגישות לטיפול נפשי ציבורי איכותי, סל בריאות יציב ונדיב, דיור ציבורי בטוח ונגיש וביטחון תזונתי לכולם ולכולן. דמיון פמיניסטי כלכלי פירושו חיזוק התשתיות האזרחיות באופן שיאפשר לבנות חברה שוויונית יותר וקהילות חזקות.
שינוי המיקוד
כלכלה פמיניסטית אינה תובעת השתלבות 'טובה יותר' של נשים בכלכלה כפי שהיא. היא מבקשת לשנות מן היסוד את המדיניות הכלכלית ואת התפיסות הכלכליות המנחות אותה. הניתוח הפמיניסטי חושף כי המודלים הכלכליים שעליהם נשענת המדיניות הכלכלית הרווחת מתעלמים מחוויות החיים של נשים ואינם מכירים בחלק ניכר מהעבודה שהן עושות בבית ובטיפול באחרים כ'עבודה יצרנית'.
בראיית הכלכלית הפמיניסטית עבודת הטיפול היא התנאי המאפשר כל פעילות כלכלית אחרת ואת היכולת של החברה לקיים את עצמה. הגישות הפמיניסטיות לכלכלת טיפול מבקשות להבנות מחדש את הכלכלה, להגדיר מחדש מהו ייצור ולשלב את הטיפול בבני ובנות האדם בלב ליבה של הכלכלה כתשתית אנושית חיונית שבלעדיה אין כלכלה ואין חברה. הן נשענות על פרספקטיבות העוסקות בקשר שבין אי-שוויון, פיתוח וצמיחה, שלפיהן על מדיניות כלכלית להיבחן לא רק על בסיס קריטריונים כלכליים אלא גם במונחים של צדק חברתי, הוגנות, אספקת צרכים לכל, חופש מעוני ומאפליה, הכלה חברתית ופיתוח היכולות האנושיות.
המשותף לגישות אלו הוא הקריאה למדיניות תקציבית מרחיבה, המתמקדת בצמיחה כלכלית בת קיימא ובהשקעה בתשתיות חברתיות, ובייחוד בשירותי טיפול, שאותם יש לחלק מחדש באופן הוגן יותר מבלי לעשות שימוש במנגנונים שמייצרים אי-שוויון וניצול.
עבודתן ה'שקופה' של נשים והיותה מובנת מאליה חלחלו גם לשוק העבודה, והן משפיעות על האופן שבו מתוגמלות עבודות טיפול בשכר. עבודות אלו נתפסות ככאלו שנדרשים להן כישורים מעטים מכיוון שצמחו מתוך עבודתן ה'טבעית' של נשים בבית, ואף שהפכו זה מכבר לחלק חשוב משוק העבודה הן עדיין נתפסות כעבודות הנעשות ממניעים אלטרואיסטיים ועבור סיפוק רגשי, ולא ממניעים כלכליים ולמטרות רווח.
על כן הגישה הפמיניסטית דורשת מעבר מהתמקדות בתמ״ג ובצמיחה כמותית לעבר התמקדות ברווחה, בצדק חברתי ובהכללה. במקום לראות בכלכלה מנגנון של שוק וצריכה, יש לראות אותה כדרך שבה החברה מארגנת את עצמה לפיתוח יכולות של בני ובנות האדם ולסיפוק צרכים אנושיים.
לטפל בגירעון הטיפולי
התביעה לחשיבה מחודשת על הכלכלה מנקודת המבט של כלכלת הטיפול קשורה בין היתר ב'גירעון הטיפולי' (או 'משבר הטיפול'), היינו הקושי ההולך וגובר של משפחות במדינות בעלות משטר קפיטליסטי לספק טיפול זמין ואיכותי שיענה על הצרכים של ילדיהן וילדותיהן, הוריהן המבוגרים וקרוביהן. הגירעון הטיפולי העמיק בישראל בשנות מגפת הקורונה והמלחמה המתמשכת.
השקעה ממשלתית מושכלת ברוח כלכלת הטיפול תוכל להתמודד עם הגירעון הטיפולי ולשפר את איכות החיים הן של העובדות במקצועות הטיפול והן של מטופליהן – אם באמצעות אספקה של שירותי טיפול ציבוריים ואוניברסליים שיבטיחו חלוקה מחדש של עלויות הטיפול בין משקי הבית, המדינה והשוק ואם על ידי יצירת תמריצים שווים לנשים וגברים לקבלת האחריות לטיפול במשפחה.
עיקרון נוסף הוא מהתמקדות בהבטחת פרנסה הוגנת. כלומר, לבחון כל מדיניות ממשלתית – במיוחד בתחומי המיסוי וההוצאה הציבורית – מנקודת מבט מגדרית, הכוללת מחשבה על האופן שבו שינויי מדיניות משפיעים על החלוקה של עבודת הטיפול בשכר ושלא בשכר. בכוחה של השקעה לאומית כזו לצמצם את אי-השוויון המגדרי בחלוקת העבודה ואת פערי ההכנסות בין נשים לגברים ובין הנשים עצמן. מבחינה סביבתית מדובר בהשקעה בת-קיימא, מאחר שעבודות טיפול נחשבות 'ירוקות' יחסית.
בנקודת הזמן הזו ובתוך השבר העמוק שבו אנו נמצאות ונמצאים, החזון הפמיניסטי מציע לנו לא רק ביקורת, אלא גם כיוון: בנייה מחדש של כלכלה שמעמידה את הטיפול בבני האדם, לא את הרווח ולא את הטנק, במרכזה.
על הכותבת:
ד״ר יעל חסון –
מנכ"לית מרכז אדוה. סוציולוגית העוסקת במגדר, פמיניזם, מדיניות כלכלית ואי שוויון, חוקרת ותיקה שניהלה את תחום מגדר במרכז אדוה. ד"ר חסון כתבה מחקרים וניירות עמדה רבים, היא שותפה לפיתוח גישות וכלים לקידום שוויון מגדרי במדיניות ובתקציבים ואף עוסקת בייעוץ והכשרה למשרדי ממשלה, רשויות מקומיות, ארגונים והתארגנויות קהילתיות. בנוסף היא עמיתת הוראה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
כתבה זו היא חלק מסדרת הכתבות ״דמיון פוליטי פמיניסטי״ – פרויקט ביוזמת פוליטיקלי קוראת ובשיתוף פעולה עם קרן היינריך בל בתל אביב. הקרן פועלת בגרמניה וברחבי העולם לקידום השתתפות דמוקרטית, שוויון מגדרי ונושאי אקלים וסביבה.
