״אולי אנחנו באותה סירה כי אנחנו גרים על אותו כדור, אבל בסירה הזאת כל אחד יושב במקום אחר״, אומרת ד״ר רינה קדם בשיחה שלנו. במשפט אחד היא מתארת בדיוק את הסתירה שנמצאת בבסיסו של משבר האקלים: זהו משבר משותף, גלובלי, שמשפיע על כל בני האדם ללא הבדלי גזע או לאום, אבל הוא רחוק (מאוד) מלהיות שוויוני: לא כולן.ם גרמו להיווצרותו באותה מידה, לא כולן.ם חשופות לנזקיו באותו אופן, ולא לכולן.ם יש בכלל כלים להתמודד איתו.
ד"ר רינה קדם חיה בקיבוץ לוטן שבערבה הדרומית ועוסקת כבר שנים בחיבור שבין שינוי אקלים, קונפליקט ושיתוף פעולה חוצה גבולות. היא מרצה במכון הערבה ללימודי סביבה שבקיבוץ קטורה, ושם הכרתי אותה לראשונה כשלמדתי שם לפני אי אלו שנים. רינה חוקרת, מלמדת ומובילה פרויקטים סביבתיים עם ישראלים, פלסטינים וירדנים, מתוך הבנה שלסביבה לא אכפת כלל מגבולות מדיניים ושמשאבים משותפים יכולים להפוך לסיבה נוספת למאבק, אבל גם לבסיס לבניית אמון.
די קל להעריץ את רינה. יש בה יכולת נדירה להחזיק מורכבות בלי שזו תשתק אותה ואת העשייה שלה – להיפך. הגעתי לשיחה איתה בתקווה שתעשה גם עבורי קצת סדר: איך בכלל פועלות מול משבר עצום וחוצה גבולות, ואיך מדמיינות עתיד טוב יותר בתוך ומתוך חוסר הוודאות? מהר מאוד התברר לי שהיא לא מתכוונת לספק לי פתרון פשוט, אלא לערער על השאלות שמהן התחלתי.
כשרינה מדברת על אקלים היא לא מדברת רק על פליטות פחמן או טכנולוגיות מתחדשות. מבחינתה המשבר נובע גם ממערכות שמקדשות "שליטה, צמיחה ותפוקה" ולא מסוגלות לראות בכלל ערך ביחסים בין-אישיים, בטיפול או בידע מקומי. ומכאן בדיוק מתחיל הדמיון הפוליטי הפמיניסטי שהיא מציעה: לא רק להכניס יותר נשים למערכות הקיימות, אלא לדמיין מחדש את אותן מערכות — מה נחשב בהן כוח וידע, כיצד מתקבלות החלטות ואיזה קשר אנחנו רוצות שיהיה לנו עם העולם וזה עם זו.
כולנו באותה סירה, לא באותו מקום
״שינוי האקלים המחיש כמה אנחנו צריכים וצריכות לפתור את הסוגייה הזאת כבני אדם ובנות אדם יחד״, אומרת קדם. אבל ה'יחד' הזה לא מתורגם למציאות לצערנו. המדינות המתועשות (בראשן סין וארצות הברית), שתרמו ברוב טובן חלק גדול מהנזק הסביבתי שהוביל למשבר, הן גם אלו שיש להן את המשאבים והטכנולוגיה להתמודד עם ההשלכות שלו. מנגד, המדינות שנפגעות הכי הרבה הן גם אלה שתרמו הכי פחות למשבר האקלים.
אבל חוסר הצדק לא עוצר שם, הוא מתקיים גם בתוך המדינות. משבר האקלים מעמיק עוני, אלימות מגדרית ומחסור במשאבים, ובמקרים רבים אלה נשים וילדים שנושאים בחלקו הארי של הנטל.
ולכן השאלה ״איפה אנחנו יושבות בסירה״ היא שאלה פוליטית. בגלל שהיא מכריחה אותנו לשאול את עצמנו מי קיבלו את ההחלטות שהובילו למשבר, מי מרוויחות מהן ומי משלמות את המחיר.
דימוי הסירה מרגיש לי מדויק עד אימה בהקשר האקלימי. קל לדבר על אחריות משותפת כל עוד לא שואלים מי בקושי מחזיקה את הראש מעל המים ומי יושב על הסיפון עם חגורת הצלה.
מה שהמערכת אינה יודעת למדוד
השאלה שעומדת בלב הביקורת של קדם היא אחת: מה נחשב בעל ערך בתרבות של ימינו? המערכות הכלכליות והפוליטיות שלנו יודעות למדוד דברים מאוד מסוימים: תפוקה, צמיחה, יעילות, יעדים, ושאר מילים שמעניקות למספרים עדיפות על פני בני אדם. מה שהן לא יודעות, זה לזהות את ערכן של מערכות יחסים, שהן הדבר היחידי שיוצר ומחזיק משפחות וקהילות וצולח אותן דרך משברים.
״אחד הדברים שמייחדים את ההסתכלות או את ההתמודדות הנקבית הוא הסתכלות על מערכות יחסים״, אומרת קדם. היא לא מדברת על זה כעל תכונה ביולוגית של נשים, אלא כדרך חשיבה שהתרבות היום מייחסת לנשים ושמבוטלת בזלזול פעם אחר פעם. היכולת להחזיק מורכבות, לראות את הקשרים בין הדברים ולהעניק חשיבות לא רק לתוצאה אלא גם לדרך וליחסים שנבנים במהלכה.
״מאוד קשה למדוד מערכות יחסים״. לדבריה של קדם זהו חוסר מזל גדול ביחס לעובדה שיחסים הם-הם המשאב המרכזי בהתמודדות עם חוסר ודאות. תדמיינו את חייכן לאורך שלוש השנים האחרונות, או אפילו רק בשנה האחרונה שבה נפתחו ונסגרו חזיתות חדשות לבקרים. האם הייתן יכולות לצלוח את אותן תקופות מטלטלות לבד לגמרי?
חוסן קהילתי אינו נבנה רק מתשתיות ומתקציבים, אלא גם (ובמיוחד) מאמון, מתקשורת ומהיכולת לפעול יחד בשעת משבר. בחברות רבות בעולם נשים הן שמחזיקות את קשרי הקהילה ואת הלך המחשבה הטיפולי, אך הערך הזה נותר שקוף מבחינה כלכלית.
מבחינת קדם, זו אינה רק בעיה של נשים. זו בעיה של מערכת נאו-קפיטליסטית שאינה יודעת לזהות ערך כאשר אי אפשר לתרגם אותו מייד לרווח. בעולם של שינויי אקלים וקונפליקטים רבים מספור, שבו החוסר ודאות משגשגת ובני אדם הם בלתי צפויים ולא רציונאליים, המגבלה הזאת הופכת למסוכנת במיוחד.
כאישה בעולם הזה זה מעלה את חמתי כל פעם מחדש. כמה קל להם לספור צמיחה ותוצרים, ככה קשה לשים אצבע על הרגע המדויק שבו נבנים אמון או קשרים בין-אישיים, שמאפשרים לקהילה להחזיק מעמד במשבר. ובכל זאת, קדם מתעקשת, לעיתים זה הדבר החשוב ביותר שנוצר.
כשהאדמה והגוף הופכים למשאב
החיבור בין פמיניזם לאקלים הופך ברור עוד יותר כשקדם מדברת על האופן שבו 'המערכת' מתייחסת לטבע. ״נסתכל על הטבע, כמו שאמרנו קודם, כמשאב״, היא מאתגרת, ״איך ניתן לנצל משאב, איך אפשר לעבוד איתו, איך אנחנו מתעדפים רווח?״
קדם מצביעה על הקבלה בין היחס היום לטבע לבין האופן שבו מערכות כוח מתייחסות לגוף האנושי, ובעיקר לגופן של נשים: ״האדמה והגוף שלנו זה דבר מאוד מאוד דומה. ובשני המקרים המון פעמים נשים והקרקע עצמה, האדמה עצמה, הן הראשונות להיפגע מהתפיסה הזאת, מתפיסת הניצול.״
כשאני למדתי אנתרופולוגיה באוניברסיטה, אחד מהטקסטים הראשונים שקראנו היה מאמרה הקאנוני של שרי אורטנר – "אישה/טבע, גבר/תרבות". בדומה לקדם, גם אורטנר יוצרת הקבלה בין נשים לטבע, ואף טוענת כי השימוש השפתי במילים שנחשבות 'נשיות' לתאר את הטבע, כגון 'אדמה פורייה', או בייצוגים נשיים, כגון 'אמא אדמה', 'אמא טבע', מוביל להתקבעות של תפיסה תרבותית וחברתית שמאפשרת ניצול ושעבוד של שניהם (של נשים ושל הטבע). באופן דומה קדם מצביעה כי כאשר משהו נתפס בראש ובראשונה כמשאב אז קל יותר להתעלם מהגבולות שלו, מהצרכים שלו ומהערך שלו כדבר העומד בפני עצמו. במקום מערכת יחסים של הדדיות, נוצרת מערכת יחסים של שימוש.
ומכאן מגיעה גם אחת ההצעות הרדיקליות יותר שלה: להכיר בכך שלטבע יש ערך שאינו תלוי בתועלת שלו לבני האדם – "יש את הערך של הטבע בפני עצמו", היא אומרת. היא מזכירה את ניו זילנד, שבה נכנסו תפיסות של זכויות הטבע גם אל תוך מערכות משפטיות, או הענקת זכויות משפטיות ללווייתנים על ידי מנהיגים רבים בפולינזיה על מנת לנסות להגן עליהם מדיג לא חוקי ולשמור על המערכת האקולוגית המקומית.
זו כבר אינה רק הצעה למדיניות סביבתית טובה יותר, אלא הזמנה להפוך את נקודת המבט: להפסיק לשאול רק מה אפשר להפיק מן האדמה, ולהתחיל לשאול איזה קשר אנחנו רוצות לקיים איתה.
נשים, אקלים והמזרח התיכון
אם התפיסה של קדם היא שמשבר האקלים הוא גם משבר של יחסים, הרי שבמזרח התיכון היא פוגשת את אחד המרחבים המורכבים (או האידיאליים) ביותר לבחון בו את הרעיון הזה. לסביבה הרי לא אכפת מהגבולות שגברים לבנים עם סרגל שירטטו לפני עשרות או מאות שנים. זיהום, בצורת, שינויי טמפרטורה ומחסור במשאבים אינם עוצרים בגבול שבין ישראל לבין ירדן ופלסטין. משבר האקלים דוחף אותנו להכיר במציאות שבה שיתוף פעולה אינו רק ערך אידיאולוגי, אלא צורך מעשי ואקוטי.
בעבודתה עם קהילות ישראליות, פלסטיניות וירדניות על פרויקטים סביבתיים וכלכליים רואה קדם איך סוגיות סביבתיות יכולות להפוך לנקודת מפגש – ״כשבונים יחסים סביבתיים במצבי קונפליקט, זה יכול גם לתמוך בסוגיות מדיניות נוספות.״
בעבודתה היא מזהה מכנה משותף נוסף: מקומן המרכזי של נשים במשפחה ובקהילה. בחלק מהקהילות המסורתיות עבודה משותפת של נשים וגברים לא תמיד מקובלת או אפשרית, והעבודה בנפרד עם נשים מאפשרת להן להשתתף באופן בטוח וחופשי יותר. כך נוצרים גם חיבורים בין נשים יהודיות לנשים בדואיות סביב יוזמות עסקיות, כלכליות וסביבתיות.
הפרויקטים האלה מראים בדיוק את ההבדל בין הצגת נשים כ'קבוצה פגיעה' לבין הכרה בהן כדמויות מפתח בעלות ידע, קשרים ויכולת פעולה בתוך הקהילה.
ובעוד אני כבר נסחפת לכתוב פסקאות חוצבות להבות על נשים כמפתח לעתיד של שיתופי פעולה פוליטיים וסביבתיים, רינה ממהרת לסייג – "זה לא להחליף תפיסה שמעדיפה גברים בתפיסה שמעדיפה נשים, כי זו בדיוק אותה היררכיה שאנחנו מנסות לפרק, זה איך אנחנו לומדים לעבוד יחד בצורה שמכבדת את השוני בהסתכלויות שלנו."
באכזבה ניכרת לעין אני מכבה את החזיות הבוערות. "אני דווקא חושבת שזו עבודה עם גברים" מוסיפה קדם, "כדי שהם יבינו איך הם מייצרים בתוכם את המקום להבין שיח אחר – שיח 'נשי', שיח על מורכבות, ועל שותפויות."
מבחינתה של רינה, העבודה האמיתית היא עבודת תרגום: בין נשים לגברים, בין קהילות, בין מערכות ידע ובין תפיסות עולם. לא לבטל את ההבדלים, לא להעמיק את השוני, אלא ללמוד לחיות ולעבוד איתם.
לשנות מבפנים ומבחוץ
אבל אם המבנים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים הם חלק ממה שיצר את המשבר, האם אפשר בכלל לתקן אותם מבפנים? "זו אחת השאלות הכי מורכבות שאני לפחות חיה איתה כל יום", עונה קדם. "כי אנחנו באקסיומה שהמבנים עצמם הם חלק ממה שמייצר, ייצר את המשבר ומקיים אותו."
ובכל זאת, היא לא חושבת שצריך לבחור בין בניית עולם חדש לבין פעולה בתוך העולם הקיים. ״יש עבודה מקבילה של טרנספורמציה עמוקה, יחד עם עבודה בתוך המערכת.״ יש מי שיבנו חלופות ויש מי שייכנסו למוסדות וינסו להזיז אותם מבפנים. קדם עצמה מגדירה את תרומתה כתיווך בין העולם האלטרנטיבי לבין המיינסטרים.
שיתפתי כי עבורי לפחות קל ומספק בהרבה לדמיין את המוסדות הקפיטליסטיים והפטריארכליים נשרפים ואת העולם נבנה מחדש על יסודותיהם החרוכים. רינה מחייכת בתגובה ומספרת שגם היא הייתה בטוחה בשנות העשרים לחייה שהמבנים הקפיטליסטיים יקרסו. השנים לימדו אותה שהמציאות עקשנית יותר, ושהמתנה לקריסה היא לא תוכנית עבודה יעילה במיוחד.
עבודת התיווך שקדם מקדמת היא אקט פוליטי במהותו — לתרגם בין אנשים וקהילות שחווים את המציאות בדרכים שונות. לדבריה, קונפליקטים מתחילים לא פעם בחוסר רצון להבין כיצד הצד השני חווה את העולם, ולכן חשוב לשנות גם את האופן שבו מנהלים משא ומתן ומקבלים החלטות.
העתיד שאנחנו מפחדות לדמיין
כדי לשנות את העולם צריך קודם להצליח לדמיין עולם אחר. ודווקא כאן, אומרת קדם, נמצא אחד החסמים הגדולים ביותר שלנו: ״אנחנו לא מעזים לדמיין. נקודה.״
דמיון נתפס לעיתים, ובמיוחד במדינתנו הצינית ולמודת הסבל, כמשהו נאיבי, ילדותי או מנותק מהמציאות. בתוך משברים מתמשכים קל יותר להמשיך לתאר את האסון הבא מאשר להציע עתיד שאנשים ירצו לקחת חלק בבנייתו. במיוחד כשהשלטון מרוויח מכך, ועל כן מעודד את הלך הרוח ההישרדותי והצופה שחורות. אבל עבור קדם, הדמיון אינו מותרות. הוא תנאי לשינוי פוליטי.
יש משהו כמעט מביך בדיבור על עתיד טוב. קל להישמע רציניות ורציונליות כשאנחנו מונות סכנות וחזיתות, אך קשה בהרבה לומר בקול איך היינו רוצות לחיות. אבל ללא חזון של חיים אחרים, הפוליטיקה נשארת עסוקה רק בצמצום הנזק ולא מציעה דבר שאפשר לשאוף ולנוע לקראתו.
קדם חושבת על פוליטיקה אחרת: "כשסטודנטים שואלים אותי מה באמת יכול להוביל לשינוי, אני אומרת להם תמיד "אין מה לעשות, חייבים להיכנס לפוליטיקה." כי לצערנו, למרות ביב השופכין שהוא פוליטיקה ישראלית, כדי לשנות את האופן שבו מתקבלות החלטות על אקלים, על משאבים, על קונפליקט ועל מגדר צריך לפעול גם במקום שבו ההחלטות האלה מתקבלות." קדם טוענת כי נשים צריכות להיכנס לעמדות מפתח מקצועיות בצוותי עבודה ו"לא לפחד לדבר על החשיבות של האמפתיה, של מערכות יחסים עם האדמה והטבע ושל עבודה בין-דורית".
לא רק לאן, אלא איך
החזון שקדם מתארת הוא לא עולם שבו נשים מחליפות גברים בראש ההיררכיה הקיימת. הוא מציע לחשוב מחדש על ההיררכיה עצמה: על מערכת שמכירה בערך האדיר של תלות הדדית, שמעניקה ערך ליחסים ולטיפול, שמקשיבה לידע מקומי ושמבינה שכמו במערכת אקולוגית, שוני ומורכבות זה לא מכשול, אלא דווקא תנאי הכרחי לחוסן.
הדמיון הפוליטי הפמיניסטי שקדם מציעה אינו שואל רק לאן אנחנו מבקשות להגיע, אלא גם כיצד נלך לשם. אם אנחנו רוצות עולם שמבוסס על הדדיות, שותפות, אמפתיה וסבלנות, אי אפשר לבנות אותו רק באמצעות כוח, ניצול ודיכוי. הדרך עצמה צריכה להתחיל להיראות כמו העולם שאנחנו מבקשות ליצור.
זה לא אומר שצריך לוותר על גבולות או לקבל באופן פסיבי כל עמדה. אפשר וכדאי לבדוק, להבין, להציב גבולות ולהיאבק כשיש צורך, ועדיין לשאול כיצד אנחנו יכולות לבנות קשרים עם מי ששונים מאיתנו מבלי לייצר עוד מלחמה והשפלה. השינוי הזה צריך לקרות במקביל גם במוסדות הגדולים וגם במעגלים הקרובים, כלומר גם בפוליטיקה, במשא ומתן ובתכנון כלכלי, אבל גם בבניית אמון, בשיתופי פעולה ובבחירות היומיומיות שלנו.
בסוף השיחה קדם מחזירה את כל הרעיונות הגדולים לשאלה אחת פשוטה: ״איזה בת אדם אני רוצה להיות באדמה הזאת בזמן שניתן לי על כדור הארץ?״
זאת לא רק שאלה אישית. זו שאלה פוליטית, סביבתית ופמיניסטית. שאלה על העתיד שאנחנו מעזות לדמיין ועל הדרך שבה נתחיל לבנות אותו כבר עכשיו.
אני מסיימת בלי התשובה הברורה שקיוויתי לקבל, אבל עם שאלה טובה יותר: אילו יחסים וערכים אנחנו מחזקות בניסיון להציל את העולם? אולי הדמיון הפוליטי מתחיל כשאנחנו מפסיקות לראות בעתיד מקום רחוק, ומתחילות לראות אותו בדרך שבה אנחנו בוחרות ללכת כבר היום.
כתבה זו היא חלק מסדרת הכתבות ״דמיון פוליטי פמיניסטי״ – פרויקט ביוזמת פוליטיקלי קוראת ובשיתוף פעולה עם קרן היינריך בל בתל אביב. הקרן פועלת בגרמניה וברחבי העולם לקידום השתתפות דמוקרטית, שוויון מגדרי ונושאי אקלים וסביבה.
