שרה, נעמי ופילגש בגבעה משמיעות קול על במה אחת, קטנה מדי.

עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג

סבתא שלי היא אישה חזקה, מוכשרת וחכמה. כל חייה הייתה עצמאית. לה ולסבא שלי היו כמה חנויות, היא עבדה קשה והייתה אשת עסקים פיקחית. בנוסף לזה, כל דבר שידיה נוגעות בו — ציור, בישול או סידורי פרחים — הופך להיות יצירת אומנות, ותמיד הערצתי אותה על כך. סבא וסבתא שלי תמיד היו קצת מסורתיים, אבל בשנים האחרונות סבתא שלי האהובה מתחזקת ומתקרבת יותר אל הדת. בהתחלה זה בא לידי ביטוי בביקורים תכופים יותר בבית הכנסת, אחר כך בקריאה מרובה בספרים ואף בלימודי קבלה.

לא מעט ישבנו במטבח וניהלנו שיחות, לפעמים גם ויכוחים, ואני בתור פמיניסטית צעירה, התעניינתי בעיקר בנשים. אבל ככל שהעמיקו השיחות מצאתי שלסבתא שלי אין הרבה מה לספר לי עליהן, ותהיתי מה לסבתא החכמה שלי מוצאת בספרים האלה, שאין לנו מקום בהם. ככל שהיא מתקרבת כך אני מתרחקת, אבל תמיד מנסה להשאיר עין אחת פתוחה, אולי רק בשביל שיהיה לי על מה לדבר עם סבתא.

להצגה ״החברות של אלוהים״ הגעתי כי תמיד חיפשתי את הסיפורים שלהן, מבחינתי הן כמו תנאי בשבילי לדת שלנו. אם אין לנשים מקום שם, אז גם לי אין מה לחפש שם. ההצגה שנכתבה על ידי המחזאית ענבל גנצר, בוימה על ידי יעל סלור ובהשתתפותן של השחקניות תמר מלאכי, תאיר שמואלוב והדס ריינוולד, נפתחת בקול חזק שמקריא את הציטוט המוכר ביותר בעולם:

״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום… ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו… ויאמר יהוה אלוהים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. וייקח אחת מצלעותיו… ויבן יהוה אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם… ויאמר, האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה, כי מאיש לקחה זאת.״

ההצגה מביאה את סיפוריהן של שלוש נשים מהתנ״ך. שלוש נשים שקולן לא נשמע, סיפורן לא סופר ומאבקן וכאבן איננו חלק מהחומר שלומדים בבית הספר. שרה אימנו, נעמי (חמותה של רות), ופילגש בגבעה.

על הבמה, מלבד שטיח עגול ולבן וכמה מזוודות לבנות, אין שום תפאורה. במה צנועה, ריקה, טהורה שמשאירה המון מקום לדמיון שלנו להשתולל. שלוש השחקניות, גם הן לבושות לבן, נותנות לכל אחת מהדמויות, בתורה, חיים וקול, אולי בפעם הראשונה אי פעם.

הן מציגות לנו את הסיפורים המקראיים המוכרים מזווית נשית, חדשה, כואבת, שמעלה הרבה שאלות על ההיסטוריה שלנו הנשים, ואת הסיפורים שמאחורי הדמויות הנשיות שאנחנו מכירות מהתנ״ך. הן שואלות איזה מקום יש לנשים בתנ״ך המלווה את סיפוריהם של הגברים המוזכרים בו. אבל יותר מכל עלתה בי השאלה, איך חלקינו עדיין מחשיבות את הספר הזה כחלק מההיסטוריה שלנו כשאנחנו בקושי מוזכרות בו, ועד שכבר מזכירים אותנו אנחנו כלי בידיהם של הגברים.

האם אנחנו בכלל מסכימות שככה תיכתב ההיסטוריה שלנו?

איפה אלוהים?

הסצנות, הטקסטים שמשולבים בהם ציטוטים מקוריים מהתנ״ך והכוריאוגרפיה המהירה והחדה, יחד עם המוזיקה (בהפקתה של דנה אייזן) הן כמו בוקס בבטן. הן גרמו לי לרצות לצעוק עם הנשים האלה על הבמה, לכאוב איתן ואפילו לבכות עליהן, הן מטלטלות ולא משאירות הרבה זמן לעכל את מה שקורה.

הצבע הלבן, הנקי, משחק פה שני תפקידים. הראשון, מנקה את הדמויות האלה מכל אשמה, מכל תווית, מכל דיבור רע שאי פעם היה עליהן, כאן הן טהורות, נקיות, ראויות, רק מעצם היותן הן. השני, הוא נותן לנו ולהן דף לבן ונקי שהדמיון יוכל לעצב ככל העולה על רוחו, כשהכוריאוגרפיה כביכול מראה אבל לא באמת, את הזוועות, והשאר כבר נתון לנו לדמיין.

הדמויות בהצגה זוכות להשמיע את קולן מבלי להתנצל. הן לוקחות שליטה על הסיפור ומספרות אותו מנקודת המבט שלהן, ואני את כולן שמעתי. הן אמרו לי בצורה כזאת או אחרת, "אלוהים לא היה איתי".

אלוהים הוא לא בדיוק חלק מההצגה הזאת, אבל חוסר הנוכחות שלו מזעזע והופך את הבטן. הוא לא שם, והתחושה היא שהוא גם מעולם לא היה שם עבור הנשים האלו, כמו שלנו, הנשים, בכל הספר הזה, מעולם לא היה ערוץ תקשורת ישיר איתו.

אני חייבת להודות שמעולם לא ראיתי את זה ככה, חשבתי שזה גם הסיפור שלי, אבל עכשיו אני לא יכולה יותר להתעלם מהעובדה הזאת שאלוהים אכזב אותי רק מעצם היעדרו, מכך שלא היה שם עבור הנשים.

אני לא יכולה שלא לתהות, גם אם נספר מחדש את כל הסיפורים של כל הנשים בתנ״ך, איך נשכתב את העובדה שלאלוהים לא היו חברות אלא רק חברים, שהוא לא היה שם בשבילנו, ואולי הוא גם לא פה בשבילנו עכשיו, ואז, במה נשאר לנו, הנשים, להאמין?

הסיפור שלך חשוב

להצגה הזו, שרצה כבר משנת 2013, מתווספת בסוף כל הצגה שיחה עם הבמאית והשחקניות. הן מאפשרות שיח ושאלות ונותנות לקהל להעלות מחשבות ורגשות, וגם משתפות בתהליך: מאיפה הכל התחיל, מה המסר שהן מקוות להעביר. הן מספרות על תגובות שעלו בעקבות ההצגה, כמו למשל שמישהי צעקה ״איזה שטויות״ במהלך הסצנה של נעמי ורות באחד המופעים האחרונים.

כך הסתבר לי שהן השאירו את כל הטקסטים המקראיים המקוריים בדיוק כשהיו, הם 'ההוכחות' שלהן. הן מספרות על ההעמקה בכתבים, בדרשות שונות, ועל הבחירה דווקא בסיפורים האלו מכל מה שמצאו.

זה הזכיר לי הצגה פמיניסטית אחרת שהייתי בה, ״חצאית כאן קודקוד״. גם שם היו במה קטנה ועיסוק מגדרי שבועט בכל מה שאנחנו מכירות. המשותף לשתי ההצגות הוא שלשתיהן הגיעה במה גדולה בהרבה מזאת שהופיעו עליה ושגם שם הייתה שיחה עם היוצרות אחרי ההצגה.

"חצאית כאן קודקוד" | צילום: פוטו ג'ולי

ואני שואלת, למה נושאים פמיניסטיים צריכים להיות כאלו שאחר כך נשב ונשמע את הביקורת על כך שהייתה לנו בכלל ביקורת?! למה שזאת לא תהיה רק עוד הצגה שנוגעת בנושא קשה ומורכב ושולחת את הקהל הביתה לחשוב עליו, להמליץ או לא להמליץ על ההצגה, ואולי אפילו להסתכל קצת אחרת על עולם שכולל גם דמויות נשיות בולטות?

בסיכום השיחה סיפרה הבמאית על החשיבות לייצר מודלים נשיים, ושאחת האמונות שמובילות אותה היא שאנחנו לא יכולות להיות מה שאנחנו לא רואות. שזה, אגב, מוטו שאומץ על ידי לא מעט ארגונים שמטפחים וחונכים נערות על ידי יצירת מודלים לחיקוי. אני לא בטוחה שיצאתי בהכרח עם מודל להזדהות איתו, אבל ההצגה בהחלט משמיעה קול שחשוב להשמיע ואפשר ללמוד ממנו.

אם את במערכת יחסים מתעללת, אם את ב'ארון', או אם גבר פגע בך או אנס אותך, תצעקי! הקול שלך חשוב, הוא משנה, אנחנו כאן לשמוע אותך ואנחנו מאמינות לך, הסיפור שלך משמעותי גם אם כבר עברו יותר מ-3000 שנה.

החברות של אלוהים

מחזה:  ענבל גנצר    בימוי:  יעל סלור   שחקניות: תמר מלאכי, תאיר שמואלוב, הדס ריינוולד

מוסיקה:  דנה אייזן    עיצוב במה ותלבושות:  דלית ענבר   עיצוב תאורה: גיא גלילי

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.