להסיר את החיג'אב

מאת: דורין ליזר

במהלך האולימפיאדה שהתקיימה בפריז בקיץ 2024, השתמשה צרפת בחוק שאוסר על ספורטאיות המתחרות בנבחרות הלאומיות לעטות כיסוי ראש או כל סמל דתי אחר. מהלך זה ספג ביקורת קשה מצד גורמים בינלאומיים בשל ההפליה על רקע דתי שחוקים אלה יוצרים נגד ספורטאים וספורטאיות.

כיסוי הראש של נשים מוסלמיות, החיג'אב, עמד לאורך שנים במרכז המפגש התרבותי בין העולם המערבי לעולם המוסלמי. בצרפת החיג'אב ממחיש לא רק את ההתנגשות בין האופי החילוני של המדינה לנוכחות הגדולה של מהגרים מוסלמים, אלא גם את העבר הקולוניאלי שלה.

כחלק מהדיון בסוגיית היחס של הצרפתים לחיג'אב, פורסם באוקטובר 2024 באתר א-ספיר אל-ערבי מאמר של הפרשן האלג'יראי עומר בן דורה (عمر بن درة). המאמר הוא למעשה מאמר תגובה לעיתונאי הצרפתי הבכיר והמומחה הכלכלי ז'אן פייר סריני. סריני פרסם מאמר ביקורתי בעיתון הצרפתי 'אוריינט 21', שבו הוא מתאר את עוולות הקולוניאליזם הצרפתי, ואף כינה את הניסיון להסרת החיג'אב באלג'יריה "אובססיה קולוניאלית".

בן דורה במאמרו מבקש לחשוף את נקודת המבט המערבית של הכותב הצרפתי, שמצד אחד מבקר את הקולוניאליזם, אך בד בבד עיוור לעוולותיו ולהשלכותיה של תקופה זו על אלג'יריה המודרנית, ונוהג בפטרונות כלפי החברה האלג'יראית.

בן דורה יוצא מנקודת מוצא שמאמרו של סריני, 'הסרת החיג'אב של נשים מוסלמיות באלג'יריה היא אובססיה קולוניאלית', נכתב מתוך כוונות טובות ומתוך רצון לחשוף את המקור לאובססיה הצרפתית העכשווית להסרת כיסוי ראש, שביטוייה בצרפת של ימינו ממוסגרים כחלק משמירה על אופייה החילוני של המדינה, ובמיוחד כהפרדה בין דת למדינה. סריני מבקש לחשוף כי לשאיפה להסרת החיג'אב יש שורשים היסטוריים קדומים יותר, הנעוצים בקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה.

למרות הניסיון של סריני להישיר מבט להיסטוריה הקולוניאלית של ארצו, העיתונאי האלג'יראי בן דורה סבור שבפועל המאמר מציג נרטיב מעוות של ההיסטוריה, שלא רק חושף נקודת מבט מערבית כלפי חברות מוסלמיות, אלא גם ממעיט בתפקידן של נשים אלג'יראיות במאבק האנטי־קולוניאלי. לפי בן דורה, סריני מעניק חשיבות יתר לאירועים מסוימים תוך התעלמות מאירועים אחרים או מהקשרים היסטוריים שאינם מסתדרים עם הטיעון שלו.

אחת הדוגמאות שסריני מתמקד בו במאמרו היא 'חוק המשפחה', העוסק בדיני אישות שאושר בשנת 1984, חוק שקידמה החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN). חוק זה ביסס את דיני האישות על השריעה ועל המסורת המוסלמית, ועל ידי צמצום הסיבות לגירושין, מניעת נישואין של אישה מוסלמית ללא-מוסלמי ועוד פגע בזכויות האישה. על כן סריני מאשים את המפלגה שהובילה את המאבק נגד הקולוניאליזם בצרפת בפגיעה במעמד האישה. לפי בן דורה האשמה זו מגלמת את תפיסותיו של סריני לגבי חברה המבקשת לשמר ערכי משפחה שאינם מערביים.

בן דורה לעומת זאת ממסגר חוק זה בהקשר לביטול התקנות הקולוניאלית משנת 1959 שהסדירו את חוקי האישות במדינה קודם לכן. למרות שהחוק הקולוניאלי הקנה מעמד שווה לנשים אלג'יראיות ולנשים צרפתיות, המשטר הקולוניאלי למעשה אפשר לדכא באלימות נשים אלג'יראיות שהתנגדו לשלטון הקולוניאלי. בן דורה סבור שלמרות שסריני מבקש לחשוף את המבט הקולוניאלי, הוא בעצמו מאמץ אותו באופן חלקי, או לפחות חושב שהוא עדיף בחלקו, לעומת שלטון עצמי של חברה מוסלמית. ייתכן אומנם, שיש חוקים קולוניאליים הנתפסים כמתקדמים יותר בהיבטים מסוימים, אך לצד זאת הם גם פוגעים במעמדה של האישה הילידית. עבור האלג'יראים, בתקופה המיידית שלאחר השחרור, הדבר החשוב ביותר היה ביטול החוקים שהתבססו על צווים קולוניאליים כחלק מתהליך רחב של דה־קולוניזציה.

נוסף על כך, הטקסט של סריני מתמקד בחזית הלאומית האלג'יראית ומתעלם ממפלגות נוספות כמו מפלגת הפועלים ומפלגת השינוי והקדמה, מהמעורבות של נשים במחאת החיראק ב-2019 ומהשיח הער על מעמד האישה בזירה הפוליטית המקומית האלג'יראית. על פי בן דורה, בפוליטיקה האלג'יראית העכשווית מתקיימים מאבקים ממושכים למען שלטון החוק ונגד הדיקטטורה, מאבקים שהובילו גברים ונשים מזרמים פוליטיים שונים. הקריאה המעוותת של המפה הפוליטית בשנות השמונים וההתעלמות ממאבקים פוליטיים עכשוויים מעוותות לדעתו את מאפייניו של מאבק הנשים באלג'יריה לשחרור.

קמלה האריס האלג'יראית תצטרך לחכות

בהמשך ממסגר בן דורה כל מאבק פוליטי לדמוקרטיה גם כמאבק למען זכויות נשים, ובהתאם לכך הוא תופס את המאבק נגד נשיא אלג'יריה הנוכחי, עבד אל־מג'יד תבון, שמזוהה עם המשטר הישן והמושחת של עבד אל-עזיז בותפליקה ואינו מקובל על ידי חלקים גדולים מהעם גם במונחים של מאבק לשוויון מגדרי. הוא סבור כי "לא ניתן להשיג את שחרור הנשים האלג'ראיות מבלי להחליף את המשטר העריץ". סריני לעומת זאת מקבל את שלטונו של הנשיא הנוכחי ומסתפק בהצהרות הנשיא על שוויון האישה מבלי שתהיה בפועל התקדמות בנושא זה. בן דורה מבקר את הניתוח שמציג סריני לפוליטיקה האלג'יראית ולמקומן של הנשים בתוכה.

סריני רואה את נשיא אלג'יריה תבון באופן חיובי ומשווה אותו לנשיא תוניסיה לשעבר חביב בורגיבה. בורגיבה היה ידוע בגישה החילונית והשוויונית שלו, וכך הוא גם תופס את נשיא אלג'יריה הנוכחי, שנתן מקום מצומצם מאוד לאסלאם הפוליטי בממשלתו. אולם בן דורה סבור שבהשוואה הזאת יש טעם לפגם משום שהיא מתעלמת מההבדלים במדיניות שכל אחד משני המנהיגים הוביל בפועל. בן דורה מאשים את סריני בהסתכלות כוללנית על החברות בצפון אפריקה כאילו הן מקשה אחת, מבלי לשים לב לאלמנטים היסטוריים ולתנאים הייחודיים של כל אחת מהן.

בנוסף, כאשר סריני מציג את מאבקי הנשים במדינה, הוא מתמקד ב'איחוד הנשים האלג'ראיות', ארגון שהיה קרוב למפלגה הקומוניסטית, ומתאר אותו כתנועת המונים. בן דורה רואה זאת כהגזמה שמדגישה את המבט הצרפתי של סריני על החברה האלג'יראית. בפועל יש מחאה של נשים גם ממקומות אחרים בקשת הפוליטית האלג'יראית, כולל מתוך החברה הדתית והשמרנית יותר. באופן דומה לכך בן דורה מבקר את הגישה האנטי-דתית של סריני.

סריני רואה באנשי דת משתי מפלגות שונות — חזית השחרור ומפלגת העם האלג'יראי — כאילו שתיהן מייצגות גישה קיצונית זהה התומכת בהשארת נשים בביתן מאחורי רעלה. אולם בן דורה מוחה על הטענה שדת בהכרח מבטאת קיצוניות כלפי נשים ומביא עדויות לכך שעוד בשנות השלושים עודדו שיח'ים שמרנים ממשפחות אלג'יראיות לשלוח את בנותיהן לבתי ספר צרפתיים.

מותה לא יהיה לשווא

הטענה הבאה שבן דורה מעלה כנגד מאמרו של סריני היא על הדרך שבה הוא תופס את המדיניות הקולוניאלית להסרת החיג'אב, שהחלה בשנת 1958. הסיקור של סריני לתקופה זו מוכיח כי יש לו דעה קדומה על החוק המוסלמי, ודבריו מעלים ניחוח של "נוסטלגיה למשטר הקולוניאלי". על אף שסריני מבקש לבקר את הקולוניאליזם, הוא בעצם שותף לתפיסה שהמפגש הקולוניאלי טמן בחובו הזדמנות עבור נשים אלג'יראיות לאמץ סממנים מערביים ובתוך כך להסיר את הרעלה.

גם כאן ההתמקדות בשאלת כיסוי הראש כמדד היחיד למעמד האישה, מבלי לבחון את התנאים שבהן חיו הנשים והאתגרים והמכשולים שהן התמודדו איתם תחת כל אחד מהמשטרים, ראויה לביקורת לפי בן דורה. דווקא כאן בן דורה מזכיר את האופן שבו הפעיל המשטר הקולוניאלי לחצים מסוגים שונים להסרת החיג'אב ולאימוץ לבוש אירופאי, דווקא כדי לשבור את אותן נשים על ידי מלחמה פסיכולוגית המבוססת על מחיקת זיכרון, יצירת תסכול ודה־פרסונליזציה. "כך הופעלו כל אמצעי התעמולה, בכל רמות הסמכות הקולוניאלית, החל באגפי הכפר וכלה בפיקוד הכללי והסוכנויות הרלוונטיות, בצבא ובשדה המדיני". "הסרת החיג'אב של נשים מוסלמיות לא הייתה 'פנטזיה קולוניאלית' במובן של אובססיה, ככותרת המאמר, אלא אסטרטגיה מחושבת". היא אומנם נכשלה, הוא אומר, אך היא הופעלה ויושמה באופן שיטתי.

טענה נוספת של בן דורה היא אולי אחד החטאים הגדולים של מאמרו של סריני, והיא נטועה בנטייה של סריני לצמצם את תרומתן של נשים אלג'יראיות במאבק לשחרורן, או להוציאה מהקשרה. סריני משתמש בטקסטים ספציפיים משנים 1953–1954 שנכתבו בידי 'האיחוד הדמוקרטי של המניפסט האלג'ירי' כדי לטעון ששחרור נשים הוא בהכרח גם שחרור מחיי הדת והמסורת. אותם טקסטים טענו כי צרפת והאסלאם שווים ויוצרים יחדיו אימפריאליזם כפול שממנו נשים צריכות להשתחרר.

אומנם טקסטים אלה הם חלק מהטקסטים שנכתבו בידי נשים במסגרת המאבק האנטי־קולוניאלי, אך בפועל הם מייצגים מיעוט קטן בלבד של הנשים שהשתתפו בו. סריני, שמכליל רק זרם מסוים של תנועת נשים בתוך המאבק לשחרור, למעשה מצמצם מאוד את תרומתן למאבק זה, שבפועל הייתה משמעותית הרבה יותר. בן דורה מביא לדוגמה את הסרט '10,949 נשים' (2014), סרטה התיעודי של נסימה קסום, העוסק בביוגרפיה של האקטיביסטית נסימה חבלאל, כדי להדגים את הדומיננטיות של נשים במאבק האנטי־קולוניאלי. הסרט עוסק בהצטרפות נשים אלג'יראיות מ'מפלגת העם' למאבק עוד בשנת 1940 בנסיבות קשות.

לסיום בן דרה טוען שנראה כי מטרת ההיסטוריה מפי סריני היא לשרת את הביקורת שלו על המציאות העכשווית האלג'ירית כפי שבאה לידי ביטוי במשפט: "המדיניות הקולוניאלית הייתה נוראה, אבל למרבה הצער, נשים אלג'יראיות החמיצו את ההזדמנות לשחרורן בשנת 1959, והן משלמות את המחיר עד היום". לדידו של בן דורה, כותבים צרפתים צריכים להבין "כי המאבק הקשה של פמיניסטיות מוסלמיות באלג'יריה, כמו גם בצרפת ובכל מקום, מתנהל זה זמן רב נגד דיכוי פטריארכלי וצורות חדשות של דיכוי לא־דמוקרטי". נשים אלג'יראיות, כמו נשים בכל רחבי העולם, אינן זקוקות לאפוטרופסים או למשחררים 'טובים'. מאבקן הנוכחי למען צדק ושלטון החוק נשען על רוח ההתנגדות שנרקמה במהלך הלילה הקולוניאלי, והוא חלק מהתנועה הכללית לדמוקרטיה ולחירות במדינה זו".

על אף המאמר הביקורתי של בן דורה על מאמרו של סריני, אפשר לזהות נקודות עיוורון מסוימות. כפי שסריני שבוי במידת מה בתפיסות המערביות-קולוניאליות שסובבות סביבו ואין זה ראוי שיגיד לנשים אלג'יראיות כיצד לנהוג ולהתנהל, הרי שגם בן דורה מתעלם, לפחות במאמר זה, ממציאות החיים ומהקשיים של נשים בתוך חברה מסורתית.

דורין ליזר כותבת בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת