בספטמבר האחרון נסעתי לסבתא שלי בשעת צהריים, נסערת מהחדשות האחרונות. שמעתי ברדיו כיצד צעירה איראנית נחטפה מהרכב שנסעה בו עם הוריה לבקר דודים בעיר אחרת, והוכתה עד שהגיעה לאשפוז, ולבסוף מתה מפצעיה.
אותה צעירה נחטפה, הוכתה ונרצחה בגלל שלבשה את החיג'אב שלה "ברישול", לטענת החוטפים שמקבלים את משכורותיהם מהממשל האיראני. אותם חוטפים מכונים בשם 'משטרת הצניעות' והם גוף אמיתי, לגיטימי וממוסד באיראן של אחרי המהפכה האסלאמית.
אני זוכרת שנכנסתי בדלת הבית של סבתי ושאלתי את דודה שלי אם היא שמעה את החדשות. הידיעה על הרצח הסעירה אותי בטירוף, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו ולא ידעתי מה.
זה קורה אחת לכמה זמן. את היומיום הנינוח שלנו, כפמיניסטיות בעולם המערבי, מזעזעת האלימות המגדרית ככה בבום, באלימות לתוך הפנים. ואולי זו הסיבה שהידיעה הזו הסעירה אותי כל כך. כי אחרי הכל, מהאסא אמיני נרצחה בשל היותה אישה – ואפילו לאו דווקא אישה חופשית.
היום בצהריים הודיע התובע הכללי באיראן על ביטול הגוף הרצחני שלקח את חייה של אמיני, 'משטרת הצניעות'. ההודעה הזו מגיעה אחרי חודשים ארוכים של מחאות ברחובות טהרן בפרט ובאיראן בכלל, שהחלו בקול תרועה לאחר הרצח האכזרי של אמיני.
'מחאת החיג'אב', כך היא כונתה, זכתה להתייחסות אחת של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מינאי, שהמפגינות קראו קריאות אמיצות בגנותו. הוא טען שהמחאות הן מזימה ערמומית של מדינות זרות, המנסות להשתלט בעורמה על איראן. המשטר האיראני כולו דאג למסגר מהר מאוד את המחאה כהפגנות ספונטניות, נטולות הקשר, של אנשים המקיימים קשרים עם אמריקה או חלילה, עם ישראל.
המסגור שניסה לתת המשטר האיראני למחאות לא מנותק מהקשר, כמובן. הוא פונה לסנטימנט המוכר של מלחמת המזרח במערב. מלחמה, או נכון יותר, מעין קרב מוחות בין תפיסות החיים ה'מערביות', החילוניות והאינדיבידואליות, לבין התפיסות המתבדלות והמסורתיות של 'המזרח'. זהו קרב מוחות ארוך שנים, ששחקניו משתנים אחת לכמה עשורים וכך גם התפיסות, בהקשר לזמן ולמרחב שהקרב מתרחש בהם. המסגור הזה, שנתן המשטר האיראני למחאות, עובד לו כתירוץ כבר שנים. אולי בגלל העובדה שיש בו גרעין של אמת, שהרי למערב אכן יש דפוס היסטורי של השתלטות וחמדנות כלפי אדמה, משאבים והון תרבותי של לאומים אחרים.
"אני נשבעת בדמה של מהאסא, איראן תהיה חופשית"
“Nothing real can be threatened” שרה ביונסה, ובהשלכה על סיפורה של איראן הייתי אומרת שהדיכוטומיה הפשטנית עד כאב הזו, של 'חילונים נגד דתיים' או 'מערב נגד מזרח' לא יכולה להחזיק לאורך זמן בסופו של דבר. כי זו לא האמת, שהרי בתווך שבין החילוניות לדתיות פונדמנטליסטית נמצאות ונמצאים רוב הא.נשים שרוב הזמן פשוט רוצים לחיות את חייהם בלי להדביק סטיקרים אידיאולוגיים על מצחיהם בכל בוקר.
@elica.lebon Dear patronizing “scholars” and “academics.” Sometimes its okay to say less. #freeiran #opiran #orientalism #middleeast #cyrusthegreat #humanrights #civilliberties #westernization #persia #persianempire #achaemenid #mahsaamini #iran
במהלך המחאות האחרונות השבית המשטר האיראני את האינטרנט במדינה. הוא חסם את הטלגרם, הטיקטוק והטוויטר וכן מנע מהודעות שכללו את שמה של מהאסא אמיני, להגיע ליעדן. זוהי טקטיקת פעולה שיכולה הייתה לעבוד בניינטיז, אולי, אבל בימינו כבר קשה הרבה יותר להשתיק קולות מחאה ולהשאיר אותם סגורים בין גבולות הבית, או המדינה.
בהתחלה קראו המפגינים ברחבי המדינה לבטל את החוק המחייב עטיית חיג'אב בציבור, אבל מהר מאוד הדרישות התפתחו והתרחבו עד לדרישה לחירויות נרחבות, לזכויות נשים מעוגנות בחוק ונגד המשטר באופן הכללי. להבדיל ממחאות קודמות, המחאה הנוכחית התמקדה בשינוי רדיקלי של השיטה ולא רק ברפורמות הדרגתיות פה ושם. בתגובה החל המשטר האסלאמי להשתמש בכדורים חיים כנגד המפגינים.
בתור מי שסיקרה במשך כמה שנים אירועים של אלימות משטרתית כאן בישראל, יש תחושה אחת שספגתי מהאנשים שסיקרתי ותמיד שברה את רוחי. אותה תחושה שהחיים שלך כל כך לא חשובים למדינה הזו, שהיא מוכנה לאשר שימוש בנשק נגדך על דברים של מה בכך. כל כך לא חשובים ששוטר, זה שאמון בימים כתיקונם על הביטחון שלך, יכול לשלוף מולך אקדח, לטעון אותו ואולי אף להשתמש בו נגדך. לרוב בתירוץ של שמירה על סדר ציבורי מדומיין, כזה שירייה אחת מפרה אותו לחלוטין ומערערת את היסודות שלו עבור חלקים מהאוכלוסייה. התחושה שאני מדברת עליה היא תחושה קשה של תבוסה. תחושה של איבוד כל הכלים האפשריים על מנת ליצור שינוי. כי אם תגובת המשטר למחאה שלי, על עוול שנעשה נגדי, היא חיסול חיי, מה אני כבר יכולה לעשות?
בהשלכה גסה של התחושה הזו על הנעשה באיראן ועל מהאסא אמיני, שחייה היו חשובים למשטר האיראני פחות מאופן הנחת החיג'אב, כלומר הדרך שבה הם רואים 'סדר ציבורי', ציפיתי שהמחאה האיראנית תסתיים מהר מאוד. גם המשטר, כך נראה, ציפה שכך יהיה כשניסה להשתיק את המוחים בהורדת השאלטר על החיבור עם העולם החיצוני ובהורדת השאלטר על הזכות הבסיסית ביותר שלהם, לחיות. אך לא כך הדבר.
בסיכומו של דבר, נהרגו במחאות 13 מפגינים בסך הכל – אם אתן מאמינות לממשל האיראני, ש טוען גם שההרוגים לא קשורים אליו. ארגוני זכויות אדם באיראן, לעומת זאת, טוענים שמספר ההרוגים הגיע כבר ל-304 בני אדם, כש-41 מתוכם הם קטינים. אבל האומץ והתעוזה של המפגינות והמפגינים האיראניים לא נעצרו. על אף ההתעלמות, עד כדי היתממות של המשטר האסלאמי (שטען שאמיני בת ה-22 מתה במהלך מעצרה מאי ספיקת לב), ועל אף הניסיון לדכא בכוח את המוחים עד כדי לקיחת חייהם, המהפכה צברה תאוצה. ביתו של חומייני, המנהיג העליון לשעבר של איראן, הוצת, נהגים בכביש חסמו במכוניותיהם ובגופם את כוחות הביטחון שנהרו להפגנה סמוכה על מנת לעכב אותם, וחלק מן המוחים אף עיכבו אותם באמצעות הפיכת ניידות משטרה. מרצים, מורים, אנשי דת ותרבות בארץ הביעו תמיכתם במחאה, ויותר מכל נראה שהמפגינים לא שייכים לקהילה אחת בלבד. אין מדובר בנשים שמבקשות חירות, או בקבוצה קטנה וחילונית, כפי שמנסה לטעון המשטר, אלא בשכבות שונות של האוכלוסייה באיראן, בני המעמד הנמוך והבינוני, שמאחדים כוחות כדי להפוך את חייהם לחופשיים וטובים יותר.
ביטול משטרת הצניעות
אי אפשר להתעלם מהם יותר. ואי אפשר להרוג אותם באמצעות כדורי עופרת או הורדת השאלטר על כל חיבור עם העולם החיצון. הדרישות הרחבות של המוחים כוללות, כאמור, שינוי רדיקלי של השלטון האיראני וחירויות פרט רבות יותר. עכשיו מבטיח המשטר האיראני לבטל את משטרת הצניעות. אלה שהאלימות משוללת הרסן שלהם הציתה את המחאה הם אלו שישלמו את המחיר.
אבל כמו שאנחנו מבינות, משטרת הצניעות היא רק השליח, שאותו הכי קל להרוג. וגם אם ביטול הגוף הזה הוא מהלך מבורך, זהו מהלך קוסמטי בעיקרו, שבא, כך על פי הטוויטרים האיראניים, בעיקר להרגיע את הרוחות, לתת תחושת ניצחון פיקטיבית ולהשתיק את המוחים, שדורשים שינוי כולל של המשטר במדינתם. בנוסף, בהודעה של התובע הכללי באיראן, נמסר שהמשטר ימשיך לנטר התנהגויות בתוך הקהילות, וכמובן להתערב בהן אם הן פוגעות ברוח האסלאמית.
ואחרי שאמרנו את זה, אולי בכל זאת שביב של שמחה יכול להתגנב ללב פנימה. כי המוחים באיראן הצליחו להפחיד את המשטר העריץ שמפחיד אותם כבר יותר מארבעים שנה, מאז המהפכה האסלאמית. כי המוחים באיראן, למרות שהם כנראה מדור שלא הכיר את איראן החופשית, מתגעגעים בכל זאת לריח החופש ועומדים איתנים מול כוח עצום, שסותם במהירות כל סדק בחומה שהקים. ועל אף שרוב הזמן נראה שאי אפשר לפורר אותו – ביטול משטרת הצניעות הוא בכל זאת צעד אחד קטן, לבנה קטנה בחומה, שהלוואי שתיפול.
