פוסט טראומה סוג ב'

"אני משקיעה המון  אנרגיה בלהסתיר, שלא יראו לי את החלומות בלילה, את המתח איתו אני מתעוררת בבוקר ואת הרגעים בהם זה נוכח, בכל דבר שאני עושה, אני חושבת שלושה צעדים קדימה"

מרץ 2014, יום גשום למדי ביישוב הסמוך לכנרת. אריאל ליאני משמשת כחובשת בתאג"ד של גולני כששלושה ילדים רצים לכיוונה. "במקרה היינו שם", היא מספרת. ביחד עם הילדים, רצה אליה גם אישה כבת 40, נושאת בידיה ילדה בת 7 עם פציעת ראש קשה מאוד. "עד שהגיעה ניידת טיפול נמרץ אזרחית, ביצענו פעולות החייאה בתוך האמבולנס הצבאי, עם ציוד שמותאם לאנשים בוגרים. עשינו כל מה שיכולנו, אבל התבשרנו שהיא לא שרדה את הדרך לבית החולים". 

ליאני וחבריה היו עדים לתוצאותיה של תאונת דרכים קשה. "כשהניידת הגיעה ולקחה את הילדה ואמה לבית החולים, אנחנו המשכנו בתפקיד שלנו, עוד באותו לילה טיפלנו ב-17 חיילים בהיפותרמיה והתקדמנו, כמעט ולא דיברנו על זה", מספרת ליאני. "היחסים עם האם באמבולנס היו ונשארו טראומתיים עבורי. כדי להרגיע אותה, שרתי איתה את 'שיר למעלות' בזמן שאנחנו מטפלות בבת שלה ועד היום אני לא יכולה לשמוע את המזמור הזה".

אריאל ליאני תחגוג בקרוב 30. סטודנטית לצילום ותקשורת בהדסה ודוגווקרית בהווה, חובשת בגולני וביחידת טיפול נמרץ בזמן מלחמת "צוק איתן", מאז ה-7.10 ועד היום משרתת במילואים לסירוגין בהתנדבות. שישה חודשים לפני ה7.10 – כמעט עשור לאחר שיחרורה – הוכרה, סוף סוף, כפוסט-טראומטית. 

"לא הלכתי לטיפול כשהשתחררתי. לא רציתי לחבר בין הנקודות, על אף שכחובשת – התסמינים היו מוכרים לי. לטיפול הלכתי רק כשחברה טובה הציבה עובדה – אני מזמינה לך פסיכולוגית".

אחרי אותו מקרה בשירות, המשיכה ליאני בשירותה הסדיר, לקחה חלק במלחמת 'צוק איתן' ובהמשך הפכה למפקדת בקורס חובשים. בגיל 20 סיימה את שירותה הסדיר ויצאה לאזרחות. מאז ה-7 באוקטובר, היא משרתת במילואים במקביל ללימודיה, בהתנדבות ועל אף שלא זומנה בצו. 

במשך חודשים לאחר שחרורה משירות סדיר, ליאני לא מצליחה לישון. היא עצבנית, חווה שינויים קיצוניים במצב הרוח. ידיה רועדות מעת לעת ובפניה מתחילים להופיע עיוותים ומתיחות של העיניים. כל אלו לא גורמים לה לפנות לטיפול, רק כשחברה מעמתת אותה מול השינויים שהיא עוברת וקובעת לה טיפול, היא מוצאת את עצמה לראשונה, אחת על אחת בחדר עם פסיכולוגית.

"במשך 3-4 טיפולים, אותה חברה חיכתה לי מחוץ לחדר הטיפולים, עד שהגענו לרגע שהיא סמכה עליי שאלך לבד", היא מספרת. "במשך תקופה ארוכה המחשבה הייתה 'אין מצב שזה קורה לי', גם כשהתחילו הסיוטים, הדיסוציאציה והמטפלת אמרה בקול – 'אני חושבת שאת מתמודדת עם פוסט טראומה' – זה עדיין הרגיש תלוש, קיבלתי את זה מוזר, לא ידעתי איך לאכול את זה, אז הכחשתי".

זה יכול היה להיות אני

"כשהלכתי לפסיכיאטר אחרי שנים,  שיתפתי אותו במה שעברתי בשירות, בטיפול, בתגובות, בשימוש בקנאביס – הוא בירך אותי ב"ברוכה הבאה למועדון" והפנה אותי לטיפול מתאים"

 את הטיפול הפסיכולוגי ליאני הפסיקה לאחר כשנה וחצי, בעקבות נסיעה לשליחות של הסוכנות היהודית בחו"ל, שבמהלכה ולאחריה – לא חזרה לטיפול. לדבריה, גם כשהייתה מטופלת – ניסתה לא לגעת ישירות בנושא. "העדפתי להיות בהכחשה ולא לדבר על זה, להתחמק מלגשת לנושא, וזה רק קיבל תאוצה והחמיר יותר ויותר, אחרי שהפסקתי את הטיפול – בדיעבד אני יודעת לומר, שהייתה התדרדרות. רק ב-2019, שלוש שנים מהשחרור, קרה מה שגרם לי לפתוח את הדלת להתמודדות הזו".

"ערב אחד הייתי בסיטואציה עם חברים, והגבתי בפיזיות לתנועה של חברה, שפירשתי כתנועה אלימה", היא מספרת על רגע המפנה. "אני לא מחשיבה את עצמי כאדם אלים ורק כשחבר נכנס ביננו הבנתי: אם הוא לא היה עושה את זה, הייתי פוגעת בה". 

בעקבות אותו אירוע, ליאני פונה לראשונה לפסיכיאטר, משתפת אותו באירועים שעברה, בתחושות הרגשיות והפיזיות שמלוות אותה שנים, בטיפול הפסיכולוגי שהפסיקה כשנה וחצי קודם לכן, בשימוש בקנאביס. בטיפול, הוא מברך אותה, "ברוכה הבאה למועדון" ומתחיל בתהליך האבחנה של פוסט-טראומה.

בשלב זה, ליאני מופנית לטיפול P.E – טיפול בחשיפה ממושכת. "טיפול שדורש מערכת תמיכה איתנה והוא ממש לא לכל אחת", היא אומרת. לטיפול נוספו עבודה עם כלבים, לימודים, קנאביס רפואי, ספורט וירידה של 30 ק"ג במשקל. במשך שנה היא פוגשת פסיכיאטר, הטיפול נוכח בחיה ולראשונה – דברים מתחילים להשתנות.

"העור שלי נקרע"

"אני מרגישה שכשאני אומרת שאני עם פוסט טראומה, אני צריכה להסביר שהיא פוסט-טראומה צבאית. בזמן שלגבר יגידו 'וואי אחי איזה באסה,', לי יגידו 'למה מה כבר עשית?' או 'מה כבר ראית בצבא?'"

פוסט טראומה אצל נשים כמעט ולא מקושרת למלחמה. אוטומטית, אנחנו מקשרים אותה לטראומה מינית. א.נשים לא מעלים.ות בדעתם.ן שתחת תפקיד צבאי, נשים יכולות לחוות טראומה,  על אחת כמה וכמה, כשהן ממלאות תפקיד שאינו קרבי. יש קצינות ת"ש שהתלוו לפלוגה בעזה או בלבנון ונאלצו להתעסק בבירוקרטיה של עשרות חיילים הרוגים, העיסוק הסיזיפי מסביב לשדה הקרב, בתוך אזור המלחמה, מייצר מעגלים של טראומה לא מוכרת. 

"מבאס אותי שאני צריכה להרחיב, להסביר, להבהיר שלא נפגעתי מינית", מסבירה ליאני. "ההנחה הכללית היא שעברתי הטרדה מינית בצבא. וכשאני משתפת, יש הרבה הטלת ספק בחווית הטראומה, מה שגורם לי לפעמים לשאול האם זה באמת קרה… ההגדרה של פוסט טראומה אומרת: פוסט טראומה = חשיפה לחוויה של סף מוות או איום על החיים. הקונספציה בארץ היא שמוות קורה רק בשדה הקרב, ומה שלא קרה שם, פשוט לא נחשב פוסט טראומה". 

כשנתיים לאחר הפגישה הראשונה עם הפסיכיאטר, החלה ליאני את תהליך ההכרה מול משרד הביטחון. התהליך נמשך כשנה, שכללה בירוקרטיה, עורכי דין ותהליכי עיבוד. את ההכרה הרשמית קיבלה באפריל 2023. 

"כחלק מהתהליך, שאלו אותי באופן ישיר על האירוע", היא נזכרת. "אבל לא שאלו אותי, למשל, איך אני מתכננת את היום שלי כך שאצא שעתיים לפני הזמן לנסיעה ברכבת, רק כדי לא לעלות לרכבת מלאה ולהתמודד עם סיטואציה מורכבת עבורי. עבור משרד הביטחון, אני מתפקדת. בפועל, כל פעולה בסדר היום שלי מושפעת מהטראומה. אם הייתי היחידה, אז מילא. אבל נשים רבות מדברות על זה שהטראומה שלהן וההתנהלות שלהן בתוכה, לא מובנת לאחרים – אז אולי הבעיה היא מערכתית? אולי משרד הביטחון עדיין לא מבין איך אנחנו חוות את זה?".

פחד מוות

"פוסט טראומה היא חוויה שיש בו המון בדידות. חרדה יומיומית. זה שקוף. אין צלקת שאפשר להצביע עליה ואין לאף אחד רנטגן לחוויה הרגשית שלי. יש הרבה נחמה בהבנה שאני לא לבד בזה"

 עוד בשנת 2020  קיבלה ליאני אישור רשמי לקנאביס רפואי. בשל בעיה בירוקרטית במהלך ההכרה, נמנע ממנה חידוש הרישיון  במשך ארבעה חודשים בשנת 2023, מה שהשפיע על התפקוד שלה באופן ישיר. "הייתה לי שיחה אז עם חבר נכה צה"ל", היא מספרת. "הוא תפס אותי ואמר 'יש לך כמעט אותם אחוזי נכות שלי יש, אבל מספיק שאני אדפוק על שולחן או ארים כסא באוויר ודברים יקרו כמו שאני מבקש. אחרי אותה השיחה הוא עשה מספר בירורים שלימים הובילו לחיבור שלי לעמותת"ארים ראשי", ששינתה לי את החיים".

ליאני הגיעה לעמותה שהייתה בחיתוליה באותם הימים והחלה להכיר נשים נוספות שנאבקות במאבק זהה לשלה. "פגשתי נשים שנתקלות שוב ושוב בתפיסה שאין דבר כזה נשים עם פוסט-טראומה על רקע ביטחוני. פגשתי נשים שהיו בבית מאזן ועדיין לא מכירים בצרכים שלהן", היא מספרת. 

עמותת "ארים ראשי" הוקמה בינואר 2024 על ידי הפסיכותרפיסטית אביטל שפירא ועו"ד מוטי הופמן. "זה התחיל מהבת שלנו", מספרת שפירא, "היא שירתה כקממ"ית (קצינת מבצעים מיוחדים) בצה"ל וחוותה פוסט טראומה על רקע השירות הצבאי שלה. ליווינו אותה וגילינו שאין למי לפנות. אנשים הרימו גבה – היא הייתה תומכת לחימה, אבל לא לוחמת. אז אמרו 'מה פתאום פוסט טראומה?' נשים מפנימות את זה ואומרות 'מי אני שאבקש עזרה? לא נלחמתי פנים אל פנים'. הן חשות שהטראומה שלהן היא סוג ב'".

מה ההבדל באופן בו מתבטאת פוסט טראומה אצל נשים לעומת גברים?

"אצל גברים זה הרבה פעמים מתבטא בזעם, באקטינג אאוט, בהתמכרויות. אצל נשים – בחרדה, דיכאון ותסמינים פיזיים אחרים, שמסווים את העובדה שמדובר בפוסט טראומה". משיבה שפירא.

מעבר לשוני באופן בו מתבטאת הטראומה, מספרת שפירא גם על הקושי לקבל עזרה. "נשים מרגישות שאם הן רצו להיות טנקיסטיות, או פרמידיקיות, או קצינות מבצעים, איך הן יכולות לבוא ולהגיד שקשה להן?", היא אומרת. "הן 

לבד בחוויה הזו והן מפחדות לפגוע בנשים צעירות שרוצות להתגייס לתפקידי לחימה ותמיכה, כי אז יגידו שנשים לא יכולות". 

הבדל נוסף אותו מציינת שפירא הוא "אחוות הלוחמים" שחווים גברים רבים. "לנשים בתפקידים תומכים, אין לרוב צוות, שייכות, או סביבה שמכילה ומתקפת את התחושות שלהן". 

שפירא מגיעה מעולם הטיפול, עו"ד הופמן מגיע מעולם הביטחון. "הבנו את הפער בין הצורך במענה מגדרי לבין הקיים והחלטנו לעשות מעשה. יצאנו למסע למידה של חודשים ומיד אחרי ה-7 באוקטובר, החלטנו לקפוץ למים". 

"ברגע שהחברה לא מקבלת את זה. נשים לא מקבלות את זה"

עבור נשים עם פוסט טראומה, תהליך ההכרה עצמו, על הבירוקרטיה שלו, הוא טריגר. על אף השיפור המשמעותי שחל בשנים האחרונות, עצם הבירוקרטיה של התהליך עלול להיות מאיים ומכביד. מספר הפניות לאחר ה-7 באוקטובר קפץ במאות אחוזים ולהכרה לוקח לא מעט זמן להגיע. 

"באופן אירוני, בשבוע של ה-7 באוקטובר ישנתי כמו תינוק", מספרת ליאני. "אחרי תשע וחצי שנים של אינסומניה, של תחושה שאני צריכה תמיד להיות מוכנה לגרוע מכל, ושזה קורה רק אצלי, אף אחד אחר לא מתנהל ככה, ה-7 באוקטובר גרם לי לחשוב שאני לא כזו דפוקה. כי הגרוע מכל אשכרה קרה, לכל-כך הרבה אנשים".

"אנחנו מתמקדות במתן מענה קבוצתי קהילתי, יצירת קבוצת שייכות שמהווה מעטפת חברתית תומכת, סיוע פרטני וליווי אישי במיצוי זכויות ומענים בירוקרטיים ומחקר מלווה לבחינת המאפיינים, הצרכים והמענים המתאימים לנשים" מספרת שפירא.

לדבריה – לצד התפיסה החברתית וחוסר הלגיטימציה לנשים פוסט טראומטיות על רקע שירות צבאי, ישנו נדבך נוסף שמייחד ומבדיל  פוסט טראומה אצל נשים מגברים: "הטראומה כלל אינה נחקרת בהיבטים ההורמונליים והרפואיים המבדילים נשים מגברים – השפעת המחזור החודשי, היריון, לידה, אמהות".

בהתחשב בעובדה שגיוס חובה חל גם על נשים ונשים משרתות כמעט בכל התפקידים בצבא, כולל 20% מהכוח הלוחם בצה"ל, אין ספק שיש תת דיווח על פוסט טראומה על רקע צבאי בנשים. "לא כולן ניגשות לטיפול, ודאי שלא לתהליך ההכרה. לכן קשה לספק נתונים שמשקפים את המציאות בפועל", אומרת שפירא. "כמו בתחומי החיים האחרים, גם בכל הקשור לפוסט טראומה על רקע שירות צבאי, צריך לייצר מענים מותאמי מגדר. יותר ויותר נשים מתגייסות לתפקידים משמעותיים – ואנו מברכות על כך, אך יש לתת את הדעת על הצרכים הייחודיים, הן הפיזיים והן הנפשיים".

אחת ממטרותיה של עמותת "ארים ראשי" היא לייצר תחושה של ביטחון ואפשרות לחלוק, מתן לגיטימציה לחוויות – וסיוע בפירוק תחושות כמו בושה ואשמה. כך, מבקשת העמותה לייצר נכונות של אותן נשים לעבד, לטפל ואף לזכות בתהליך הכרה. 

העמותה הוקמה כסטארט-אפ חברתי ייחודי -בינואר 2024 עם 14 נשים, והיום כבר מונה כ-230 חברות, ומחולקת לשתי קהילות: נשים עם פוסט-טראומה על רקע צבאי מהעבר, ומילואימניקיות מ"חרבות ברזל" שחלקן נמצאות עדיין בעיצומו של האירוע. העמותה פתוחה לכל אשה ששרתה בסדיר ו/או במילואים, וחוותה טראומה על רקע צבאי, בין אם היא מוכרת באגף השיקום או לא וללא קשר לתפקיד בו שרתה.

בימים אלה, אנחנו בלב סערת סוגיית הגיוס. השיח החברתי והצבאי עוסק רבות בהתאמת יחידות צבאיות לאורח החיים החרדי, על מנת לגייס גברים מהמגזר. השיח הזה מעלה חששות רבות להדרת נשים והליכה אחורה בכל הקשור לשילוב נשים בצבא ולשוויון הזדמנויות. 

זו היא עת רצון, ויש בה מקום גם לרענון שורות בתוך מערך בריאות הנפש הצבאי. הגיע הזמן לחקור, להכיר בהבדלים הפיזיים, ההורמונליים והנפשיים בין גברים לנשים – לא על מנת לסגור דלתות, אלא כדי להרחיב מענים. כדי לאפשר שירות משמעותי ומיטיב לכולן ולכולם. זה לצד זה, לוחמים ולוחמות לצד תומכים ותומכות לחימה, בעורף ובחזית. לזכור שאותם משרתים ומשרתות, שממשיכיםות לשרת במילואים בשנים הבאות, זקוקים גם להגנה של המדינה על נפשם.