לפני ימים אחדים השתתפתי בכנס הצעירים של מפלגת "ברית אחים". המפלגה הדרוזית החדשה בראשותו של אל"מ וג'די סרחאן מעיר מגאר. המפלגה החדשה מבקשת להציב אלטרנטיבה פוליטית עבור החברה הדרוזית, על רקע תחושת אכזבה עמוקה ממנגנוני הייצוג הקיימים. אך דווקא במהלך שכולו עוסק בייצוג, בלטה שאלה אחת שלא ניתן להתעלם ממנה: מי מייצג אותנו, הנשים?
הקמתה של מפלגה דרוזית אינה רק יוזמה פוליטית חדשה, אלא תוצאה של תהליך ונסיבות מתמשכים: שנים של תחושת הזנחה, ייצוג שנתפס כבלתי מספק, פער הולך וגדל בין צורכי העדה לבין סדר היום הפוליטי, ולצד כל אלה גם חקיקה שנתפסה בעיני רבים כפוגעת במעמדו של הציבור הדרוזי ובתחושת השותפות שלו במדינה.
אפשר לחלוק על עצם הרעיון של מפלגה מגזרית, ואפשר גם להטיל ספק בסיכוייה להשפיע על המערכת הפוליטית בישראל. אולם קשה להתעלם מן העובדה שעבור רבים ורבות בחברה הדרוזית, עצם הקמתה של "ברית אחים" נתפסת כצו השעה וכמהלך שנולד מתוך תחושה שהמסגרות הפוליטיות הקיימות אינן מעניקות עוד מענה מספק.
איפה הנשים?
"מדוע עד כה לא הוצגה מועמדת בולטת מטעם הרשימה?" שאלתי את יו"ר המפלגה בשיחה שקיימתי איתו. תשובתו הייתה ישירה וכנה. לדבריו, נעשו ניסיונות רבים לאתר נשים מתאימות, אך הניסיונות נתקלו בקשיים משמעותיים. נשים אינן פונות מיוזמתן, אינן מביעות עניין רב, וגם כאשר נעשית אליהן פנייה, רבות מהן בוחרות שלא להיכנס לזירה הפוליטית. זו תשובה שמעוררת מחשבה. לא משום שהיא מספקת הסבר, אלא משום שהיא חושפת מציאות רחבה הרבה יותר.
ההסבר המתבקש הוא שמדובר במפלגה חדשה, שטרם הספיקה לבנות לעצמה תשתית ציבורית רחבה. אך גם הסבר זה אינו שלם. הרי גם במפלגות הוותיקות, שבהן מכהנים נציגים דרוזים כבר עשרות שנים, נשים כמעט שלא הצליחו להגיע לעמדות הנהגה והשפעה. במילים אחרות, ייתכן שהקושי של "ברית אחים" אינו חריג כלל, אלא משקף מציאות פוליטית מושרשת.
ולצד זאת, ראוי לציין גם נקודת אור. בכנס נכחו לא מעט צעירות, קשובות, מעורבות ומתעניינות. עצם נוכחותן העידה שיש דור שמבקש להיות חלק מהשיח הציבורי, גם אם עדיין לא מהשורה הראשונה של קבלת ההחלטות. הפער, אם כן, אינו בהכרח בהיעדר עניין של נשים צעירות בפוליטיקה, אלא ביכולת של המערכת הפוליטית ושל החברה כולה לייצר עבורן מסלול אמיתי אל מוקדי ההשפעה.
חברה בשינוי
הנתונים מלמדים שהחברה הדרוזית השתנתה באופן משמעותי בעשורים האחרונים. יותר נשים מסיימות לימודי תיכון עם תעודת בגרות, עוד ועוד נשים רוכשות השכלה אקדמית. שיעור הלומדות לתארים מתקדמים אף גבוה מזה של הגברים. על פי נתוני המרכז למורשת הדרוזית, נשים מובילות כיום כמעט בכל מדדי ההשכלה. אלא שההתקדמות הזו כמעט שאינה באה לידי ביטוי בזירה הפוליטית.
נדמה כי הפער אינו נעוץ עוד בשאלת היכולת או הכישורים. הוא נעוץ בשאלת הלגיטימציה. נשים דרוזיות כבר הוכיחו שהן מסוגלות להוביל בתחומי החינוך, הרפואה, המשפט, המחקר, היזמות והשירות הציבורי. אך הפוליטיקה נותרה, גם בשנת 2026, אחד המעוזים האחרונים שבהם עצם נוכחותה של אישה עדיין אינה מובנת מאליה.
המציאות הזו אינה באחריותה של מפלגה אחת, והיא גם לא תשתנה באמצעות מועמדת אחת. היא משקפת תרבות פוליטית שנבנתה לאורך שנים, שבה הנהגה ציבורית נתפסה כמעט באופן בלעדי כמרחב גברי. לכן, האחריות אינה מוטלת רק על מפלגות למצוא נשים שיסכימו להתמודד, אלא גם על החברה לשאול מדוע מעט נשים מרגישות שפוליטיקה היא מקום שהן יכולות ורשאיות להיות בו.
בסופו של דבר, השאלה החשובה ביותר איננה אם "ברית אחים" תצליח להכניס אישה לרשימתה. השאלה היא כיצד ייתכן שבחברה שבה נשים מובילות בשיעורי הזכאות לבגרות, במספר הסטודנטיות ובשיעור הלומדות לתארים מתקדמים, דווקא הפוליטיקה נותרה כמעט מחוץ לתחום עבורן.
אם החברה הדרוזית מבקשת לפתוח פרק חדש של ייצוג פוליטי, עליה לשאול לא רק כיצד היא מבקשת לייצג את העדה מול המדינה, אלא גם כיצד היא מתכוונת לייצג את כל חלקי העדה בתוכה. משום שייצוג אמיתי אינו נבחן רק במספר המנדטים, אלא גם בשאלה מי זוכה לשבת סביב שולחן קבלת ההחלטות ומי עדיין נותר מחוצה לו.
