לכודים

ילדים וא.נשים עוד קבורים תחת הריסות הבניין בבת-ים, כשהטור הזה נכתב. לכודים. תיכף הפוליטיקאים יתנו להם שמות: "המחיר", "ימים קשים לפנינו". "עם כלביא". לחייל שנפל הלילה בח'אן יונס במלחמת יש-ברירה כבר לא נותרה כותרת. על החטופים לא שמענו. והרעב של מיליונים ובהם החטופים בעזה? קבור גם הוא תחת הריסות.

מאיפה נכון להתחיל לנתח את מלחמת ישראל-איראן? האם מהאיום האיראני שנבנה בשני העשורים האחרונים? האם מתוכנית הגרעין האיראנית ומהמרחק שהגיעו עד להרכבת פצצה אחת או עשר? האם מהמודיעין המדויק והמפעים שאספו ובנו במשך שנים אמ"ן והמוסד? או ממתקפת הפתע של ישראל בליל חמישי?

אני דווקא רוצה להתחיל מהיכן שהטור הזה מתחיל, מההרוגים במטחי הטילים ומהנעדרים שעדיין אבודים ולכודים תחת הריסות בניינים. נתון שפורסם באתר ביזפורטל אתמול מגלה שכמעט 30% מאזרחי ישראל, 2.5 מיליון איש, חיים בבתים או בניינים חסרי ממ"ד או מקלט. דוח מבקר המדינה מציין 1.6 מיליון דירות לא ממוגנות. הסיבה: חוסר בתקציבים וחוסר ברגולציה – פיקוח של המדינה.

יעד של אף אחד

בשני העשורים האחרונים, אותם הנהיג בנימין נתניהו, איש שהאיום האיראני הפך לאובססיה שלו, לא טרחו להכין את העורף לכזה איום. היית מצפה מאדם עם אובססיה להכין את המדינה להתרחשות שקשורה בה. זלזלת בחמאס? את האיום הזה חזית? איפה ההכנה? לקשקש עם פוסטרים על בימת האו"ם, לסכל את עסקאות הגרעין של ארה"ב ואיראן, לכרסם בדמוקרטיה בשם "משילות" (עוד מושג ריק ממציאות), להתקיף את ראש השב"כ, היועצת המשפטית, בית המשפט העליון, להעביר מיליארדים למי שתורתו השתמטותו, להוציא לנו סרטוני וידאו מפוארים ומתפארים בטייסים המהוללים שרק לפני רגע חטפו טינופת בדיוק מאותו האיש. זה כן.

אבל לעשות מה שמדינה לכאורה מתוקנת הייתה עושה במשך עשרות שנות היערכותה לגדולה שבמלחמות – לבנות מקלטים או ממ"דים לשליש מהאוכלוסייה: בשיכוני הרכבת בבת ים, בערי הפריפריה, מירוחם ועד עפולה עלית, בפזורה הבדואית בנגב, בטמרה ובעיירות המגזר הערבי – כל זה לא היה – ועדיין איננו בסדר העדיפויות.

אפילו למות בכבוד לא נותנים פה. לא במתחם מסיבת הנובה, לא בבית בבארי, לא בבית בטמרה או בחדר מדרגות של ניצולי שואה בבניין ממוצע בבת ים. לא תחיו בביטחון, לא תמותו בכבוד. אבל היי, תראו, יש עוד סרטון של הפצצות בטהרן להתפאר בו.

פרשנים יושבים באולפנים ומתמוטטים מרטט ההתרגשות על ההכנות המופלאות של המודיעין וחיל האוויר הישראלי. אני מודאגת, ליבי כבד. הם מדקלמים ללא הטלת ספק את הודעות הדרג המדיני הבכיר – ואני לא נושמת.

כבדו שערי ההיבריס על כתפינו.

אני לא מזלזלת. אני שבעת רצון מהמודיעין החשוב ומהיכולות הכבירות של מוסדות הביטחון הישראלים. אבל אני מסתכלת בשאט נפש על הזלזול בעורף. על המשך ההפקרה הפושעת של ממשלות, של התקשורת, של פרשנינו הביטחוניים המסתנוורים בקלות רבה כל כך, במהירות רבה כל כך, מעוד סרטון שחור-לבן של המוסד, מעוד הודעה של דובר צה"ל: "נסללה הדרך לטהרן".

וואלה. גם לחדרי הילדים בבת ים ובטמרה, הדרך נסללה, בדם.

היושבים באולפנים עוד לא למדו את הלקח, עוד לא הבינו שמשחקים פה באש על הגב של כולנו. שיש כאן ממשלה של פירומנים שמתאווה למלחמות, מלחמה שהאיום המבעית ביותר את ראשיה ושריה, הוא איום השלום. איום סיום הסכסוך. איום היעדר המלחמה.

לשם כך הם מונעים הקמת ועדת חקירה לטבח, לשם כך הם משאירים עשרות חטופיםות בידי חמאס. לשם כך הם מסיתים נגד משפחות החטופים, דורסים את הדמוקרטיה. כדי שיהיה קל יותר להשכין פה עוד ועוד מלחמות. מלחמות שמקפיאות את הדם, שמשתיקות את המוזות, שנוצרות אותנו במקלטים, אחוזי חרדה. כי במלחמות אין הפגנות, אין מחאות, אין התנגדות. יש רק שקט מצמית. ודם.

על חות'ים וזמן לספקות

האם אפשר היה להגיע למלחמה הגדולה הזו, אם כל המלחמות, עם איראן, כשאמון הציבור במערכות הביטחון ובהנהגה משוקם?

האם ניתן היה להקים ועדת חקירה שבשקיפות תצביע על תיקון הכשלים? האם ניתן היה לא לפלג ולשסע? האם אפשר היה, לפחות הפעם, כשדמם של נרצחי ה-7 באוקטובר עוד לא יבש, להכין ולמגן את העורף? ההפקרה מעיקול מפלסים, מקיבוצי העוטף, משדרות ואופקים, עוד חיה. היא מפעמת בליבם של החטופים שנותרו בשבי חמאס. ובכל זאת – מתהדרת הממשלה שלנו במבצע צבאי מתוחכם, כשלעורף יש הגנה חלקית בלבד, ואמון חלקי בלבד במי במוביל אותו למלחמה הקשה הזו.

האם כך מכינים עם למלחמה? האם כך מובילים מערכה מורכבת מול איראן?

ישראל תוכל לנהל את איומיה ולהביא ביטחון רק כאשר יובילו אותה א.נשים שקולים. מחרחרי שלום, לא משתוקקי מלחמות. ישראל תסיר איומים באמת, כשתפעל להקים קואליציות בינלאומיות שיתגאו בשיתוף הפעולה עימה – ולא יסתמו את האף ויתרחקו מהמותג ששמו ישראל, בעקבות התנהלותה במלחמת עזה, בהרעבה, בחוסר התוחלת.

ישראל תביא ביטחון והגנה לאזרחיה רק כאשר תביט לסוגיה הפלסטינית בעיניים ותפעל מולה בשילוב רכיבים: אזרחי, צבאי, מדיני וכלכלי.

פצצות וסגר לא יביאו ביטחון. את זה כבר למדנו ב-7 באוקטובר.

התעלמות מהסוגייה הפלסטינית הביאה את ה-7 באוקטובר. היא זו שגידלה סביבנו את טבעת האש של הפרוקסים האיראנים. האמנו שתם עידן המלחמות הגדולות ושישראל לנצח תהיה בעלת "עליונות אזורית". ובכן, המחירים שאנו משלמות עכשיו מספרים אחרת, עליונות נכונה לשעתה, וברבות הזמן אויבינו לומדים ומתחמשים. לאיראנים יש תודעה היסטורית וסבלנות היסטורית, הם חושבים בעשרות שנים. אסור לזלזל בהם, אסור להתפאר ממכת פתיחה, הסתכלות ארוכת טווח מחושבת היא המפתח לעתידנו במזרח תיכון בטוח יותר.

לבסוף, המהלך הצבאי מול איראן מטרתו היא להביא את איראן להשגת הסכם מדיני מוצלח, כזה שיסיר את איום הגרעין. היכולת הצבאית של ישראל, על אף מעלותיה לא יכולה להסירו בשלב זה, רק שילוב הרכיב הצבאי, עם קהילייה בינלאומית מגובשת יביאו להסכם מדיני מרוכך.

ענווה ותיקון, לצד תוחלת מדינית הם האסטרטגיה. נקווה שנשרוד עד אז.

תיאוריית הקשר

ממשלת ישראל כבר הבהירה היטב כי האיום הגדול ביותר שהיא מזהה על ישראל הוא דווקא לא האיום האיראני, אלא שלום, ודמוקרטיה. איך אני יודעת? כי בשנתיים האחרונות כוונו כל מאמציהם לסיכול שני "האיומים" הללו. תראו מה עבר בועדות הכנסת, תראו את החוקים: שינוי המשטר ועוד ועוד תכניות צבאיות. אם רק היו משקיעים את הזמן והחוקים והתקציבים במיגון בנייני שיכון והמגזר הערבי, היו עוד א.נשים וילדים חיים היום.

ובתוך מלחמת גוג ומגוג שהנחיתו עלינו אני תוהה מתי יגיע השלב בו הממשלה הזו תספר שלא העירו אותה? שזו ממשלה אחרת שלא הקימה מקלטים? שזו ה"קונספציה", שזה "אוסלו", שזו "ההתנתקות". מתי יגיע השלב בו יעמוד ראש הממשלה על עשן הריסותינו ויסביר מדוע אין להקים ועדת חקירה שתחקור איך יכול להיות שילדים בעיר ואם בישראל לכודים תחת הריסות הבניין שלהם?

איפה המיליארדים שצריכים ללכת למקלטים? היכן שמחה רוטמן שינהל באדיקות ועדת כנסת על מיגון העורף, במקום על כרסום יסודות הסטטוס קוו והדמוקרטיה של המדינה הזו?

תפקפקו גם במלחמה הזו. אני מפקפקת.

אני מפקפקת בהכנות, בדרך קבלת ההחלטות. אני מפקפקת כי ראיתי בעיניי את ההפקרה החוזרת של המרחב האזרחי. את ההפקרה החוזרת שלנו.

ברצף המלחמות שעברנו, מן הטבח הימי-ביניימי שעברו אזרחי ואזרחיות העוטף, האינוסים בשדות  והחטיפות ועד למלחמות הכוכבים של הלילות האחרונים עובר קו משותף אחד: אין כאן הגנה לאזרחיםות. אין כאן הגנה לאזרחיםות הלכודים תחת הריסות בבת ים וחיפה, תחת הריסות של ממשלה תאבת כוח, שררה וזלזול בחיי אדם.

במשך שמונה חודשים הם הכינו את המבצע הזה. שמונה חודשים של הכנות, אישורים וחשיבה על מלחמה היסטורית. שמונה חודשים בהם לא חשבו על מקלטים והגנה ל-2.5 מיליון איש. לא על תיקון המערכות שכשלו. גם לא על פיוס ואחדות.

רג'א ח'טיב, שאשתו ושתיים מבנותיו נהרגו בליל יום שישי בטמרה, התראיין ואמר בעיניים כלות וקול דומע מילה אחת "ביכפ'פי" – מספיק, די. "תעיבנא" – התעייפנו, הוא אמר. אין פה ביטחון והגנה במדינה הזו, מספיק, התעייפנו, תנו לנו לחיות.

והנה אפליקציית פיקוד העורף מתריעה, והנה דובר צה"ל חוזר למסך. כנסו למקלט. תסמכו על המזל.