בבוקר של שאיבת הביציות שלי, שכבתי על שולחן הטיפולים. רגליים פשוקות, מחכה להרדמה. הגוף דרוך, הנפש אפילו יותר. ואז רגע לפני שהרופא מרדים אותי נכנסת אחות לחדר, עוצרת את כל התהליך. "יש אזעקה", היא אומרת.
הייתה זו הפעם הראשונה מזה ארבעה חודשים שטיל נורה למרכז הארץ. התגובה הראשונה שלי הייתה צחוק, אולי מההלם, כי זה הרגיש כמו סצנה מסרט. "באמת?" חשבתי, "זה באמת קורה לי עכשיו?" הרופא המרדים הסתכל עלי, "תתפנו, אני אשאר איתה", אמר לצוות. חייכתי אליו בלב. זו הייתה מחווה יפה, אנושית וגם די אבסורדית איך זה בדיוק יעזור אם יפול עלינו עכשיו טיל? הצוות ירד למקלט, נותרתי על מיטת הטיפולים, הרגליים באוויר. פתאום החלו לזלוג לי דמעות, בלי שליטה. כמה דקות אחר כך, האזעקה נגמרה, הצוות חזר. אני מורדמת והפרוצדורה מתבצעת. "הייתה אזעקה", זה הדבר הראשון שאני אומרת לבן זוגי כשאני מתעוררת.
האם להביא ילדים לעולם כזה?
אני בת 36. עברתי תהליך מתיש, ארוך ורגיש של הקפאת ביציות. אבל במקום תחושת אינטימיות וביטחון, הרגשתי שאני בבית חרושת לייצור ילדים. ההורמונים שלי השתוללו ושאלות קיומיות קשות רדפו אותי. ישבתי זמן רב בחדר ההמתנה צפיתי בנשים ובזוגות רבים. פעמים רבות בני הזוג לבושים במדי צבא. האם הם הולכים להילחם? האם חזרו עכשיו? האם הם התחילו את התהליך לפני המלחמה? האם בכלל כדאי להביא ילדים לעולם כזה? איך אפשר לגדל אותם במדינה בה יש טרור, מלחמות, פחד תמידי וגיוס חובה? הפחד התמידי הזה כבר היה באוויר. עבורי, הוא התממש באותו בוקר, בוקר השאיבה שלי.
הפצצה במרפאת פוריות בעזה
כמה חודשים אחר כך נחשפתי לראשונה לידיעה מדצמבר 2023 שכמעט ולא פורסמה בתקשורת הישראלית: פגז ישראלי פגע במרפאת הפוריות הגדולה ביותר בעזה. מרכז אל-בסמה. כתוצאה מהפגיעה, אבדו יותר מ-4000 עוברים מוקפאים ועוד מאות ביציות וזרעים. תקווה אחרונה של מאות זוגות פלסטינים. העוברים שלהם נמחקו באבחה של מלחמה.
פוסט של תחריר אלאשי, תושבת עזה, שהעוברים שלה היו מוקפאים במרכז אל-בסמה: "ביום הזה לפני שנה, ה5 בספטמבר 2023, התכוננתי לניתוח שלי (הפריה חוץ־גופית). תודה לאל, ב27 בספטמבר, עברתי את הניתוח. שמחתי, סוף סוף ברחם שלי יש את התאומים שחיכיתי להם שנים. חזרתי ממרכז אל־בסמה מאושרת, חזרו לי החיים באותו היום. דאגתי לבריאות שלי ולקחתי את התרופות שלי באופן קבוע. ב-7 באוקטובר התעוררתי בשש בבוקר לשעת התרופה שלי, וגיליתי שהעולם התהפך. מלחמה התחילה, יומיים לפני מועד תוצאת הבדיקה. אבל אני הרגשתי וידעתי שאני בהריון. ההריון נמשך עד ה22 באוקטובר. באותו יום מטוסים זרקו פצצות עם גז זרחן, ולפני סוף היום הפלתי את העוברים. זהו. השמחה נגמרה. אבל אמרתי לעצמי: המלחמה תיגמר ואני אחזור שוב לעשות את הניתוח, אחרי כל הסבל והכאב הזה. פתאום, מרכז אל־בסמה, הבית השני שלי, נהרס. ובעיקר, חדר הקפאת העוברים. הכול הלך. לא נשאר עובר אחד שנוכל להחזיר. למה עשיתם לנו את זה? מה אשמתי ושל כל מי שקרה לו אותו דבר שזה הגיע לנו? חיכינו לרגע הכי יפה בחיים שלנו. הרסתם אותנו, הרסתם את החיים שלנו ואת העתיד שלנו. הייתה לי תחושה שהשמחה הזאת לא תימשך, כי אצלנו השמחות אף פעם לא שלמות. אני הבן־אדם שהכי שונא את ה7 באוקטובר. אלוהים לא יסלח למי שהיה הסיבה לזה. לא נשאר לנו בית ולא חיים. הרסתם את שמחת חיי, אלוהים לא יסלח לכם."
פערים בלתי אפשריים
כששכבתי על מיטת הטיפולים והצוות סביבי רץ למקלט, הייתה לי האפשרות להמשיך בהליך. הייתה לי האפשרות לשמר ביציות, ולהחזיק בתקווה, בבחירה. כמה עשרות קילומטרים ממני, נשים איבדו את האפשרות הזו בדיוק. את האפשרות לשמור חיים לעתיד, לבחור, להאמין שאולי מחר יהיה טוב יותר.
לעיתים קרובות, נשים לא יהיו אלה שיחליטו לצאת למלחמות. הן לא יחזיקו בהגה ההנהגה או ילחצו על הכפתור האדום. אבל מלחמות, בכל מקום בעולם, פוגעות קודם כל בנשים. נשים שמאבדות את הזכות לבחור, את הביטחון הבסיסי ביותר בגוף שלהן, את האפשרות לתכנן עתיד. אני לא יודעת אם תהיה כאן הסדרה, ואם המצב הזה יסתיים בקרוב. אבל אני מאמינה בדבר אחד – אם נשים לא יעמדו יחד הן ישארו לבד. סולידריות נשית היא לא מותרות, היא צורך קיומי לא משנה איפה נולדת.
