סוף ידוע מראש

בעיצומה של עסקת החטופיםות השנייה, כשהלב המותש רוטט ונשבר אל מול הפקות חמאס, בעוד הממשלה שלנו נעה בין שתיקה, התרגשות וספינים, עולה השאלה – איך מנתחות את אירועי השבועות האחרונים? איך הופכות את העיסה עמוסת הפרטים והרגשות לתמונת מצב בהירה של המתרחש סביבנו?

פברואר 2025 פוגש אותנו במרכזה של עסקת חטופיםות שנייה מאז מלחמת אוקטובר. חטופים וחטופות שנלקחו באלימות לעזה בתוך כאוס המתקפה האלימה של ה-7 באוקטובר, חוזריםות הביתה. ואנו בפתחו של שלב ב' של העסקה, שמאז נחתמה, מופצים ספינים לסיכולה וטרפודה. ראש הממשלה המריא לארה"ב וחובר לטראמפ למסיבת עיתונאים מנותקת של שני מנהיגים פופוליסטים ובה מציעים לטרנספר 2 מיליון תושבי עזה. לאן? מה זה משנה? בואו נזרוק באז וורדס: "הריביירה של מזרח התיכון", "עזה ומצרים יקבלו אותן", השיא: יועברו למדינות כמו פונטילנד וסומלילנד. שתי ישויות שהינן חלק מסומליה לשעבר, מדינה כושלת שמלחמת אזרחים קשה שיסעה אותה, ויש בה שני איזורי מלחמה ואסון שהקהילה הבינלאומית לא מכירה בהן כמדינה. תכנית בנויה כהלכתה, העברת אזרחים ופליטים מאיזור אסון אחד לאיזור אסון אחר. שם אגב שולט ארגון טרור דומה לחמאס, "אלשבאב", מסונף לאל-קאעדה. תכנית בנויה לתלפיות לא?

הנה כמה תובנות משלב א' של הפסקת האש.

בערוצים הישראליים נרשמה הפתעה מהעוצמות שמפגין ארגון חמאס במופע שחרור החטופיםות. יש כאלה, שמפתיעה אותם ההפתעה. על שום מה? ראשית, חמאס מעניק חשיבות רבה לזרוע ההסברתית שלנו וגם גוזר דרכה הישגים. ראינו את זה כבר בצילום ובסטרימינג של אירועי הטבח, ראינו את זה בסרטוני התעמולה של החטופיםות וגם ב"הסברה" שיוצאת מהארגון על מה שמתרחש ברצועה. במקביל לזרוע הצבאית, יש שם זרוע דיגיטלית מפותחת.

שנית, אמנם חמאס נפגעה משמעותית בשדרות ההנהגה וכוחה הצבאי הידלדל, אבל "למוטט את חמאס", זה לא אירוע שלוקח שנה. את זה אף אחד לא מספר לנו. במיוחד לא אלה שמפזרים סיסמאות עם השורש "ניצחון", רבים מהם רחוקים מרחק שמים וארץ מהבנה צבאית מעמיקה, או ניסיון בפירוק של ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים, ראו ערך בן גביר וסמוטריץ. וכמובן נתניהו.

כדי למוטט את חמאס נדרש זמן  ונדרשת תכנית סדורה ונחושה שלא מושפעת משבשבת שרי הקואליציה. נדרש לפרק את מנגנוני המימון הסבוכים שלו, נדרש להגיע להבנות מדיניות שיורידו אותו מבמת ההיסטוריה, בשיתוף הרש"פ, בשיתוף מדינות סוניות וקטר, עד לכיליונו המוחלט. זוהי אסטרטגיה רבת שלבים וממדים, שרק הנהגה שיש לה תכנון ארוך טווח, תחכום ואומץ, יכולה להוביל.

נכון לינואר 2025, תנועת חמאס לא נוטרלה ולא הובסה. היא עומדת על הרגליים, ואמנם מחשבת את דרכה. דרכה לא תלויה בממשלת ישראל – שלמרות תחינות רבות של מדינות העולם, מדינות ערב, הרשות הפלסטינית ושר הביטחון המפוטר גלנט – לא נדרשה עדיין אל "היום שאחרי" ובכך, הותירה את חמאס על כס השלטון בפועל. עכשיו, כשטראמפ נדרש אל "היום שאחרי", ובכן, ככה זה נראה.

במילים אחרות, גם אחרי החורבן שהמיט חמאס על אזרחי ואזרחיות ישראל, ממשלת ישראל עדיין רואה בו את הגורם השלטוני הפחות גרוע בעזה. הרשות הפלסטינית מתחננת להיכנס לעזה, בתמיכה של מדינות ערב הסוניות. מצרים וירדן כמהות לראות שם שלטון אחר, אבל החלטת ממשלת ישראל שלא להחליט ולמרוח את הזמן בספינים – היא למעשה בחירה בחמאס. עמידתו הרופסת של ראש הממשלה חסר התכנית, לצד נשיא ארה"ב שמציע תכנית ליום שאחרי, תכנית שאמנם טלטלה את דעת הקהל העולמית, אך לצערנו הרכיבים הישימים בה כמעט לא קיימים, מראה את דלות והיעדר חזונו של נתניהו. איש ללא דרך, ומדינה אחריו.

חשוב להבין את מטרות התעמולה החמאסית המדברת במספר קולות, במכוון. בקול אחד, שמהדהד בתקשורת הערבית, חמאס טוען שהוא מבין שהוא כבר לא ישלוט באזרחי ואזרחיות עזה ושהוא מעוניין להבטיח את שיקום הרצועה אחרי "שטפון האסירים", טוופאן אלאסרא (כך הם מכנים עכשיו את הטבח, עם שחרור האסירים).

יומיים לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, הוציאה הרשות הפלסטינית הודעה, כמעט מכמירת לב, על כך שהיא "השלימה את הכנותיה לשליטה מחודשת ברצועה". חמאס ושאר הכוחות התעלמו ממנה. במקביל, סאמי אבו-זהרי, בכיר חמאס, הדגיש את היותה של עזה עניין פנים פלסטיני בלבד. "אנחנו מברכים על רעיון הקמת ממשלה טכנוקרטית לשיקום והכנה לבחירות", אמר בהתעלמות מופגנת מאבו מאזן.

בקול הזה, חמאס מדגישה את חולשתה של הרשות הפלסטינית, גורפת קרדיט על "הישגים" ומבליטה את שחרורם של האסירים. מחיר השחרור – מיליוני פלסטינים שהפכו חסרי בית ושילמו בחייהם – מטושטש.

בקול נוסף, פונה חמאס לדעת הקהל העזתית ומוודא שכולםן מביניםות שאין לו תחליף. כך, ארגון הטרור משיג תמיכה והבטחה שגם אם הרשות הפלסטינית תגיע, תושבי הרצועה לא ישתפו איתה פעולה. זוהי למעשה מלחמת האזרחים הפלסטינית, בין העם שחי בגדה המערבית וברצועת עזה יש סולידריות חברתית – אך מלחמת אזרחים שלטונית.

עם זאת – נכון לציין כי הצעתו המטלטלת של טראמפ, מטלטלת גם את הזירה הפלסטינית. ביום רביעי לאחר נאום טראמפ אבו מאזן נזעק לירדן לפגישה עם המלך עבדאללה, וחמאס קרא לפתע להקמת ממשלת חירום לאומית. כעת, החשש הוא שהסטטוס קוו, אולי לא ימשיך להתקיים. לא יזרמו מיליארדים לשיקום הרצועה בתנאים של חמאס וחמאס חייב את שיקום הרצועה לאחר שהרס אותה. ביום שחרור החטופים אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי חמאס כותב על במת השחרור "אנחנו היום שאחרי", התשובה לנאום טראמפ: אנחנו, חמאס, הטוופאן-שיטפון הם היום שאחרי. התשובה מופנית ראשית לעם הפלסטיני, שנית לרש"פ, רק אח"כ לישראל ומדינות העולם. חמאס נאבק על לגיטימיות דרכו וקיומו. וברצועה, לא הוקמה לו חלופה.

שיקום הרצועה: הערכות עדכניות מדברות על 10-15 שנים של שיקום, ארבע שנים יותר מדרזדן, שהוחרבה על ידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, והוקמה מחדש על ידי קואליציה בינלאומית. בהצעתו המופרכת של טראמפ, הוא כנראה לא יעביר 2 מיליון איש מהרצועה, אבל הוא בהחלט שם תנאים מאוד קשיחים לכניסתו לאירוע, קרי, השתתפות במאמץ הכלכלי לשקם את דרזדן של המזרח התיכון. היתרון בהנחת ה"מקל" שמשתמש בו טראמפ הוא תחילת בידודו המדיני של חמאס, גם בשל החשש של מצרים וירדן מהשלכות הטרנספר העזתי. החיסרון? הצעה לא ישימה ולא מוסרית. אבל אולי המשא ומתן מנקודה זו יהיה אפקטיבי. ימים יגידו.

"אחי חזר אבל גיסתי והאחיינים שלי לא, ירדן שואל עליהם אבל אין לי תשובות עבורו. ירדן פה, אבל אנחנו עדיין חסרים מאוד" כך עופרי ביבס השבוע, בתל השומר.

"בפינו שאלה אחת – איפה שירי והילדים?" שואלת דנה סילברמן, אחותה של שירי.

עסקת החטופיםות היא התהוות אסטרטגיה שאותה מוביל העם בישראל. אסטרטגיה של פדיון שבויים, דבקות בערך החיים, בסולידריות חברתית וקצה קצהו של השבת הביטחון אחרי חידלון ה-7 באוקטובר. המלחמה הנוכחית הבליטה את הפער בין האסטרטגיה של העם ורסיסי האסטרטגיה, או יותר נכון תמרונים טקטיים חסרי היגיון ארוך טווח, אותה מובילה הממשלה.

מאז ההפיכה המשטרית, בולטת המדיניות הישראלית בעלת שני הראשים: מדיניות של ממשלה ומדיניות של עם. בתוך הכאוס המלחמתי, הקונפליקט הפנימי הזה מסמן את ה"יום שאחרי", בו לא בטוח שנמצא זמן להחלמה, שיקום ופיוס. בתוך כך יכולים העם בישראל, ומשפחות החטופים כעמוד האש שלפני המחנה, לסמן לעצמם הישג חלקי אדיר. בעוד הממשלה מנסה לאתחל נורמות – כמו לא להשאיר פצועיםות בשטח, כמו לא להפקיר אף אחד.ת מאחור – העם יצר לחץ ציבורי שהוביל לעסקה. במחאה תקיפה, ביצר העם את הערכים שמבססים את קיומנו. העסקה אמנם חלקית, אמנם מאוחרת – ומחיר האיחור הוא חיים רבים ויקרים שנמוגו. אבל העסקה הזו משיבה א.נשים חיים למשפחותיהםן, חטופים מתים למנוחה אחרונה, צבע ללחיי כל בני ובנות העם הזה ואת הבלחתה המחודשת של התקווה.

מהלכיה המדיניים הבאים של ממשלת ישראל בשיתוף הממשל האמריקאי ובשאיפה בשיתוף מדינות ערב הסוניות המתונות, יקבעו אם עתיד חמאס לכיליון או שימורו, כפי שממשלת הימין עשתה לפני ה-7 באוקטובר, וגם באי קידום שום מתווה ל"יום שאחרי" בעזה, גם אחרי ה-7 באוקטובר.

בתוך כך המאבק הבא של העם בישראל, בתוך הטלטלה שיצר נאום טראמפ הוא המאבק על שלב ב' של העסקה, השבת כל החטופים לישראל. ואז – המאבק ליום שאחרי ברצועה, החלפת שלטון חמאס בחלופה ערבית מתונה שתאפשר ביטחון לישראלים ושיקום לעזתים.

סכנה קיומית מוסרית

בפתיחת הספר "12 לקחים פמיניסטיים ממלחמות", כותבת סינת'יה אנלו, חוקרת של נשים באזורי סכסוך, ש"מלחמות הן בתי חרושת ללקחים".

בתוך העיסה שבה טראמפ מדבר על היום שאחרי, חמאס טוען שהוא היום שאחרי, וישראל שנותרת בדומייה מלאה לגבי היום שאחרי בעזה, אין אף לא אישה במוקד קבלת החלטות שמתווה את היום שאחרי.

אל העסקה הנוכחית הובילו רבים ורבות, ובהם שדרה מופלאה של נשים שהפכו ביום אחד, שלא מבחירתן, למנהיגות הטראגיות של המאבק לעסקה. נשים שאסון ה-7 באוקטובר הידפק על דלתן והן עמדו מולו באומץ. מרב לשם גונן, עינב צנגאוקר, עופרי ביבס, יפעת קלדרון, ועוד. נשים שמישירות מבט לחיים והמוות שהומטו עלינו כאן ומייצרות נתיב יציאה, תחת אש.

חלק נכבד מהלקחים שהמלחמה הזו מטיחה בפנינו, נהיה חייבות לתייק. לרשום באדיקות. ובעיקר, לזכור אותם ב"יום שאחרי". הטור הזה, כמו הטורים שקדמו לו, קורא לכםן לקרוא את הסכסוך כתעשייה המשרתת גורמי כוח. לרוב קיצוניים. ביום שאחרי המלחמה, זה יהיה הזמן שלנו, אלה שמביניםות שפתרונות צבאיים פשוט לא מספיקים, לקחת לידינו את המושכות. מי שמבטיח למוטט את שלטון חמאס אך לא מייצר לו חלופה ומשאירו על כס השלטון, איתו צריך לבוא חשבון, הבטחות צריך לקיים, ועתיד בטוח צריך ליצור ולבסס. דנה סילברמן אמרה שאחותה שירי ואחייניה נחטפו מביתם בקיבוץ בפיג'מות, כי לא היה להם ביטחון. כי ישראל לא יודעת להבטיח את ביטחון בניה ובנותיה, בארצןם.

לא עוד.

מלחמות הן בתי חרושת ללקחים, ואנחנו צריכות למיין, לרשום, לתייק ולזכור, ולהתחיל בהתוויית דרך אחרת.