"הורדנו למנהרות, שם פגשנו ילדים, נשים וגברים שנלקחו גם הם. אישה וילדיה שהיו עדות לרצח בעלה וביתה הגדולה לפני שנחטפו, ילדים בני 18, 9 ו-7 וגבר צעיר. מצאנו את עצמנו בהלם. בתוך מנהרה, בעזה. כשאנחנו לא מתחילים להבין אפילו מה קרה לנו, מה חווינו. מה אנחנו חווים. היינו שם שלושה ימים, עם מעט מאוד אוכל, מעט מאוד מים. אחרי זה הוציאו אותנו משם בכוח לבתי משפחות בעזה. הם נתנו לאמא ולילדים בגדים אחרים, שייראו מקומיים. את הגבר הצעיר לא ראיתי מאז. הוא עדיין בעזה".
כך גולל הבוקר קית' סגל, שחזר משבי חמאס בפברואר האחרון, את סיפורו על היום הראשון בשבי חמאס. קית', שהשתחרר אחרי קרוב ל-500 ימים בשבי, השתתף בפאנל לצד איילת סמרנו, אמו של יונתן סמרנו השבוי בעזה ודליה קושניר, גיסתו של איתן הורן, שנותר בעזה אחרי שאחיו יאיר השתחרר גם הוא בפברואר האחרון.
את הפאנל לציון היום ה-600 של השבי, כינס מטה משפחות החטופיםות בשיתוף עם ארגון העיתונות "Media Central".
"אחרי כמה ימים, המשפחה נלקחה ושתי חיילות צעירות הצטרפו אלינו. חווינו עוינות, אלימות, התנהגות ברוטלית, איומים ועינויים פיזיים ומנטליים. הייתי עד להתעללות מינית בנשים הצעירות", סיפר סגל. "בשלב מסוים הופרדנו. נלקחנו למנהרה בה בקושי הצלחנו לנשום. חשבנו שיש אופציה ממש סבירה שנמות שם".
חוסר וודאות
מחר בשעה 6:30 בבוקר, נציין 600 ימים למתקפת ה-7 באוקטובר. האירועים הללו מרגישים רחוקים וקרובים בו בזמן. כמעט שנתיים ובכל זאת, באבחה של רגע, אני יכולה לעצום את עיני ולחזור לאותם רגעים בסלון בית הוריי בראשון לציון. אזעקות, טלגרמים, דני קושמרו. אימה מסוג חדש. כשאני חוויתי את האירועים הללו דרך סרטונים ברשתות, קית' חווה אותם באלימות, על גופו.
"במנהרה ההיא הושארנו במשך זמן רב. נלחמנו על כל נשימה. עם מעט מאוד אוכל ומים. היינו חלשים. היינו מיובשים. כשהעבירו אותנו, בקושי הצלחנו לצאת משם – חילקו אותנו לשלושה מקומות שונים".
51 ימים אחרי ה-7 באוקטובר, אביבה סגל, אשתו של קית', הופרדה ממנו. באותו היום, היא שוחררה הביתה, בעסקה הראשונה. "הם אמרו לי שלמחרת ישחררו גם אותי, אבל נשארתי עוד 435 ימים נוספים בשבי", הוא מספר. המחבלים שהחזיקו בקית', נתנו לו לצפות בטקס השחרור של אביבה ברצועת עזה. "ראיתי כמה עוינים ואלימים היו העזתים כלפי הרכב שלקח אותה", הוא אומר. המחבלים מנעו מקית' את הצפייה בהגעה של אביבה לארץ. ולא מסרו לו שום ידיעה על גורלה. "אני אפילו לא ידעתי אם היא הגיעה הביתה", הוא מספר.
ב-1.2 שוחרר סגל משבי חמאס. "זה קרה אחרי חודשים בהם נבעטתי, הוחזקתי במקומות בהם יכולתי להיות מזוהה בקלות על ידי המון עזתי שיכול לפגוע בי, אחרי עינויים, רעב, צמא, האיום המתמיד, האקדח שמוצמד לרקה… כשאני חושב על 484 הימים שלי בשבי, אני לא מצליח לדמיין את היכולת לשרוד עד ליום ה-600".
קית' משתף את הנוכחים בפאנל, שבשבי, שהה עם מתן אנגרסט ועם עמרי מירן. "מתן פצוע מאד", הוא אומר. "הוא לא מקבל את הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו. כשחמאס פרסמו את הסרטון שלו, לא זיהיתי אותו – המצב שלו החמיר מאוד. כך גם של עמרי. בסרטונים אני רואה אנשים שונים לחלוטין מאלו שהייתי איתם בשבי וברור לי שכל עוד המלחמה נמשכת, מצבם הולך ומתדרדר, גם נפשית וגם פיזית".
סגל הדגיש את חוסר הוודאות, כמרכיב מרכזי של קושי בשבי. "חוסר הוודאות על שלומם של בני המשפחה והחברים – לחשוב על הסבל שלהם, על זה שהם לא יודעים מה שלומי, ושאני לא יודע מה שלומם", אומר סגל. "ובעיקר חוסר הוודאות לדעת מתי – והאם בכלל, אהיה אי פעם משוחרר? אני בטוח שהחטופים שנותרו שם שואלים את עצמם את אותן השאלות".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
איתן הורן
"יאיר ואיתן הם שני האנשים הכי מצחיקים שאפשר להכיר", פותחת דליה קושניר את דבריה. דליה היא אשתו של עמוס, אחיהם של יאיר ואיתן, שנחטפו מניר עוז. יאיר שוחרר בעסקה האחרונה ונאלץ להשאיר את אחיו הקטן, איתן, מאחור. "איתן הוא מחנך", מספרת דליה, "וכל מה שהוא רוצה לעשות בחיים שלו זה להגיע לאנשים ולגרום להם לחייך בעיניו, כשמחייכים, החיים נראים טוב יותר – ואני לא יודעת אם הוא משתמש בתפיסה הזו גם עכשיו".
יאיר שוחרר ב-15 בפברואר ומציין עכשיו 100 ימים מחוץ לשבי. "אתמול הוא אמר לנו 'אל תשפטו אותי, אבל אני לא באמת חופשי'", מספרת דליה.
הפאנל הבוקר היה מורכב משלושה סיפורים שונים. קית' סגל, ששוחרר מהשבי, וכך גם אשתו. דליה קושניר, שהגיס שלה עדיין שם, אחרי שגיס אחד חזר ואיילת סמרנו שבנה, יונתן, הוכרז כמי שנרצח וגופתו נחטפה לעזה. על אף השוני בסיפורים – ולעיתים גם באופני הפעולה של כל אחד ואחת מהשלושה, על דבר אחד כולם הסכימו באופן ברור – עסקת החטופיםות הבאה תהיה חייבת לכלול את כולםן.
"אמנם לאיתן יש מחלת עור – אבל בשלב זה, כבר לא משנה מי חולה ומי לא, כי אחרי 600 ימים בשבי, כולם חולים", אומרת דליה. "אז יאיר נוסע בכל העולם כדי לעשות כל מה שהוא יכול להביא לסיום הסבל הזה. כי הלב שלו, הנשמה שלו, המיינד שלו – כל אלה עדיין בעזה ביחד עם אחיו. ואם להגיד את האמת, עבור כל העולם המספר 600 נשמע קשוח, אבל בשבילנו, בני משפחות החטופים, זה פשוט עוד יום. וכל יום הוא נורא – כל יום הוא כאב. כל יום הוא יום בו אנחנו שואלים האם האהוב שלנו, שמוחזק בעזה, עדיין חי?".
יונתן סמרנו
"יש קונפליקט גדול בין היותם של החטופים שלנו שם, לבין המלחמה שנמשכת", אומרת איילת סמרנו. בנה, יונתן, נחטף ממסיבת הנובה. "אנחנו צריכים להשיב את החיים שלנו בחזרה, את הביטחון שלנו בחזרה. ואנחנו זקוקים לחטופים כדי לעשות את זה. אנחנו מאוד מפחדים. אנחנו לא יודעים כמה חטופים עוד בחיים – ואנחנו מאוד מפחדים גם לגבי מיקום הגופות, אותן אנחנו רוצים להשיב לקבורה. אני לא יודעת אם הבן שלי חי. אני לא יודעת אם הוא יחזור חי. ואם הוא לא חי, האם ימצאו אותו בשבילי? האם אי פעם אקבל אותו בחזרה?"
לאורך החודשים האחרונים, נודדת איילת ברחבי העולם, מבקשת קשב ממנהיגים ומדיפלומטים. אחד מאותם דיפלומטים הוא אנתוניו גוטרש, מזכ"ל האו"ם, שמסרב לפגוש אותה.
"הבן שלי יצא לנובה כדי לחיות את החיים, הנשק שלו היה חיוך וקסם אישי. אבל עובד סוציאלי של האונר"א חטף אותו משם", מספרת איילת. ומפרטת איך הבינו שהחוטף של יונתן הוא למעשה עובד או"ם. "כשיונתן לא ענה לטלפון שלו ב-7 באוקטובר, ניסינו לאתר אותו ומצאנו את הApple ID שלו בנוסיראת, בכתובת ספציפית, בעזה. חשבנו שאולי גנבו לו את הטלפון – אבל אחרי 101 ימים, כשהוושינגטון פוסט פרסם כתבה על עובדי האונר"א שהיו מעורבים ב-7 באוקטובר, הם פרסמו שם שמות וכתובות שלהם – ושם מצאתי את אותה הכתובת בה מצאנו את ה-ID של הטלפון".
באוגוסט 2024, הקימה איילת סמרנו מחאה אל מול מנכ"ל ארגון אונר"א בשוויץ. "איפה הבן שלי?" היא שאלה אותו. זמן מה לאחר מכן, פגשה באופן מפתיע את מנכ"ל האו"ם, פיליפ גונטש (האונר"א היא למעשה סוכנות התעסוקה והסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח התיכון).
כשנפגשו במקרה, ביקש גונטש לטעון שהעובדים שהשתתפו בטבח הם "תפוחים רקובים". "אמרתי לו שאונר"א עדיין קיימים בעזה, שיש לו שם עובדים – ושאלתי למה הוא לא יכול להגיד להם להביא את יונתן, או להביא מידע על מיקומו. הוא רק שאל אותי מה אני רוצה שיעשה, שיכנס לעזה ויביא אותו בעצמו?". היא מספרת.
כישלון הדמוקרטיה
"אחלוק תחושה אישית אחת", אומרת דליה. "אני מרגישה שכולנו נכשלנו. וכשאני אומרת אנחנו, אני מדברת על הדמוקרטיות ועל הארגונים הבינלאומיים. זה לא אישיו ישראלי פלסטיני, זה נושא רחב הרבה יותר".
"כל הדמוקרטיות בעולם צריכות להבין שה-7 באוקטובר לא התרחש רק בקונטקסט של הסכסוך הישראלי-פלסטיני", מוסיפה איילת. "מדובר במתקפת טרור ומתקפת טרור יכולה להתרחש בכל מקום בעולם".
"כשפגשתי את אביבה סגל לראשונה", ממשיכה דליה, "היא סיפרה לי על הסבל שראתה בעזה, על הילדים ששברו את ליבה. אלו קולות שלא נשמעים מספיק. תחשבו על זה – אישה נחטפה לעזה ומה שהיא רואה שם זה את הסבל של האחר… וביחד עם זה, צריך להבין שמדובר במשבר שחמאס יוצר בכוונה. גם כשישראל הכניסה מאות משאיות ביום, חמאס מנעו אותם מהאוכלוסייה. בסופו של דבר, גם האזרחים העזתים מוחזקים כבני ערובה על ידי חמאס. הסבל בעזה הוא אמיתי – של האזרחים העזתים וגם של החטופים".
לקום מזה
"אביבה ואני מושקעים בטרגדיה הזו לחלוטין", משתף קית' בסיום הפאנל. "ואני יודע שכל מי שחזר מעזה מרגיש אותו דבר. יש כל כך הרבה אנשים שסובלים במשך כל כך הרבה זמן אנחנו חייבים להתקדם, וזה לא יקרה עד שהחטופים לא יחזרו. זה דחוף. וזה חייב להתרחש".
בשלב זה, אני מבקשת לשאול את קית', בתור מי שהיה שם וככל הנראה, מבין את האירועים טוב יותר מכל קצין או עיתונאי, האם יש מהלכים שישראל עשתה לאורך הדרך שהפכו את השהות בשבי לקצת יותר נסבלת?
"נלקחתי ממקום למקום מעל לחמישים פעמים", עונה קית'. "זה היה מסוכן ומפחיד ולא יכולתי לנשום. הייתי במנהרות, בבתי ספר עם פליטים עזתים. הוחבאתי שם עם השובים שלי, לבד. לפעמים גם נעזבתי במקומות כאלה. ולא היה מי שיגן עלי במידה ואזרחים עזתים ימצאו אותי. הייתי מודאג. פחדתי. ושהיתי בדירות ובבתים במיקומים קרובים להפצצות צה"ל. לשמוע את הלחימה, את ההפצצות, את הירי…", הוא נעצר בדבריו לרגע וממשיך – "הדרך היחידה שישראל יכולה לעזור לחטופים היא להביא אותם הביתה. הם בסכנת מוות מכל הכיוונים. כולנו זוכרים את 6 החטופים שנרצחו במנהרה כשחמאס חשב שהצבא מתקרב. גם אותנו הזהירו שירצחו אותנו אם ישמעו את צה"ל באיזור. אז מה שישראל יכולה וחייבת לעשות – הוא להשיב את החטופים הביתה בפעימה אחת".
"אנחנו זקוקים לעזרתם של עיתונאים בכל העולם, שיעזרו לנו לשים את החטופים בראש סדר העדיפויות", אומרת דליה. לפני כן, שיתפו השלושה את העובדה המטרידה והעצובה, על כך שמפגשים עם דיפלומטים מרחבי העולם מתרחשים באופן סדיר ותדיר יותר ממפגשים עם פוליטיקאים ישראלים. "צריך שכולם יבינו שהמפתח לפתרון בין ישראל לעזה – שם חיים ילדים שמגיעים להם אותן זכויות כמו לילדיי – זה שחרור החטופים".
"אני מפציר בנתניהו, טראמפ, ויטקוף… כל מי שיכול לסייע ולהביא הסכם לסיום המלחמה. אני דוחק בכם לעבוד על הסכם שישיב את כל 58 החטופים והחטופות הביתה, בבת אחת. לי היה מאוד קשה לשוב ולהשאיר חברים מאחוריי – וגם להם מגיע לשוב הביתה".
