בין אברה מנגיסטו לחטופי השבעה באוקטובר

בשבעה בספטמבר 2014, כמה שבועות לאחר תום מבצע 'צוק איתן', אברה מנגסטו עושה את דרכו לעזה. הוא חולף בין תצפיתניות, חיילים בשמירה, ומדלג ללא קושי מעל גדרות שאמורות לשמש חומת הגנה בין תושבי ישראל לבין איום החמאס מעזה. כל גופי המדינה, המערכת הביטחונית, והממשלה בחרו להעלים מהעין הציבורית את אירוע כניסתו של אברה מנגסטו, אז בן 28, לעזה, ולפטור אותו בהאשמת מתמודד נפש "חצה את הגבול מיוזמתו". התיוג הזה מלווה את הסיפור של אברה ומשמש דה-פקטו, כלי שבעזרתו התנערו המדינה והאזרחים מהסיפור הדרמטי של אזרח ישראלי שחצה לשטח אויב באין מפריע, ותולה את האשמה במנגסטו ובשיקול דעתו

עם אירועי השבעה באוקטובר, קשה שלא לעשות את ההיקש בין אותו מחדל שאפשר לאזרח ישראלי לחצות לשטח עוין לבין המחדל שאפשר את כניסתו של האויב העוין לתוך שטח מדינת ישראל. מחדל מנגסטו המשיך גם שנה לאחר מכן, כאשר בשנת 2015 הישאם א-סייד, גם הוא מתמודד נפש, מצליח בלא תחכום או עורמה לחצות את הגבול שבין ישראל לעזה ולהיכנס ישירות לעזה

לאחר שנים של ספקולציות על מה התרחש באותן דקות ארוכות שבהן צעד אברה לכיוון עזה באין מפריע, חשפה אילנה דיין בתחקיר עובדה משנת 2018 מה באמת קרה ואיך המערכת עבדה סביב השעון כדי להסתיר ולטייח את המחדל. אך זה לא הועיל למאבק להשבתם של אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, אשר סיפור היעלמותם נותר ללא מענה ממשלות ישראל עד ימינו.

שוחחנו עם משפחותיהם של אברה והישאם ועם טליינש פנטה, מי שניהלה את המטה להשבת אברה וכיום פועלת במסגרת 'קבוצת החברים למען אברה', כדי להבין האם אירוע החטופים מהשבעה באוקטובר משנה את סיכויי החזרה של אברה מנגסטו והישאם א-סייד והיכן האירועים הנוראים הללו תופסים אותם במאבקם הארוך לשחרור הבנים החטופים.

טליינש (טילה) פנטה, קרובת משפחתו של אברה, מציינת כי בנוסף לקרבה המשפחתית היא גדלה באותה שכונת הילדות עם אברה ואחיו באשקלון. כבר תשע שנים שהיא פועלת לצד משפחתו להשבת אברה, מסע ארוך שנים שהיא לא תכננה. "זה התגלגל ככה, המשפחה נשארה לבד, הגיעו אנשים ואז הלכו והבנתי שמישהו חייב להיות לצידם כל הזמן, כי הכניסה והיציאה של אנשים לתוך חייהם, עלולות ליצור משבר אמון". לצידה בקבוצת 'החברים למען אברה' שותפים גם תמי ארד, חבריו של רון ארד, וכן אנשי ביטחון לשעבר.

אם היינו מתמודדים עם המחדל הזה ולמדים ממנו, מחדל השבעה באוקטובר היה נמנע?

"ההקבלה בין שני המחדלים כ"כ בולטת וצורמת. המחדל עם החצייה של אברה לעזה, הצביעה כבר אז על ההתנהגות המקולקלת של בכירים, מפקדי צה"ל, שעל אף שהאירוע הגיע אליהם דבר מה בקבלת ההחלטות לא הייתה תקינה וכך גם מרגיש עם מה שהיה בשבעה באוקטובר. זה מזעזע, אך מתוך הסיפור של אברה השבעה באוקטובר לא היה הפתעה עבורי".

המדינה לא פנתה למטה המאבק של אברה מנגיסטו כדי לעדכן על השפעת אירועי החטיפה האחרונים ועל משמעותם עבור אברה מנגיסטו. "באופן פורמלי", מספרת טליינש, "השם שלהם כבר מופיע ברשימת שמות חטופים וגם התמונות של הישאם ואברה יהיו בתמונות שיפורסמו בקרוב, וזה קרה בזכות חברי המאבק שדרשו זאת. שנים של מאבק שנפל על אוזניים ערלות, ואז… ואז המחדל הזה התפוצץ".

משפחת אברה נאבקה לקבל את החומר הצה"לי, להשלים לבדה את הסיפור של אברה ובעיקר להבין איך קרה שאזרח ישראלי חצה לשטח עוין. המחדל התבהר יותר ויותר עם הזמן, המשפחה והמטה המשיכו להעלות למודעות את הסיפור של אברה ולפעול להשבתו.

"במהלך 9 השנים שחלפו ביקשנו שהמשפחה תוכר כנפגעת טרור ומעשי איבה, אך המדינה לא הסכימה. רק לאחרונה, עם ההכרה במשפחות החטופים של אירועי אוקטובר, גם משפחותיהם של אברה והישאם הוכרו כנפגעי טרור ומעשי איבה". משמעות ההכרה, לפי טליינש, טומנת בחובה "אורך רוח כלכלי" אשר היה יכול לאפשר למשפחה להשקיע יותר זמן לנהל את המטה להחזרת אברה. "למשפחה עם אמצעים דלים אין את הפריבילגיה לא לעבוד וזה היה מחסום"

הישאם א-סייד יליד חורה, יישוב בדואי סמוך לבאר שבע, משבט אלסייד, המונה כשבעת אלפים איש. הישאם, הבכור מבין 12 ילדים. הוא נמצא בשבי בעזה מאז ה-21 באפריל 2015. עד יולי הוגדר כנעדר ואז ב-15 ביולי 2015 חמאס פרסם לתקשורת שיש בידיו אזרח ישראלי נוסף, הישאם. עד לנקודה זו המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו, היעלמותו הייתה בגדר נעדר.

גם הישאם כמו אברה הוא מתמודד נפש, אשר בעבר כבר חצה לעזה וחמאס החזיר אותו ללא שום תמורה ודרישה. בפעם השנייה, מספר אביו, עם ׳הצלחת׳ מקרה גלעד שליט, הבין החמאס שיש בידיו קלף מיקוח לשחרור אסירים פלסטיניים ובניגוד למקרה הקודם החליטו שלא לשחרר אותו ללא מעורבות של הצבא או המדינה.

את שעבאן אלסייד, אביו של הישאם, פגשתי בכיכר החטופים בשאול המלך. הוא היה מאוד רגוע, אותה תחושת רוגע שלאחר מכן אפגוש גם מול יאלו מנגיסטו, אחיו של אברה. לאורך השיחה הדגיש שעבאן כי אסור להסכים לחילופי שבויים ושזו תיבה שאסור לפתוח.

מדוע המקרה של הישאם לא קיבל תהודה, זה היה מכוון?

"אנחנו לא עושים פעילות ציבורית ואנחנו מחכים שכוחות הביטחון יעשו מה שצריך כדי להוציא אותו. לחץ ציבורי משחק לידי חמאס יותר מאשר לטובת הבן שלי. ברור לי מה חמאס רוצה. אחרי השחרור של גלעד שליט נהיה להם תיאבון להחליף אסירים. בעסקת שליט קיבלו כל מה שהם רצו, והם רוצים לנצל כל הזדמנות לשחרר שבויים. התמקדתי בזה שצריך לשחרר את הישאם מטעמים הומניטריים, שכן מדובר במתמודד נפש, וללחוץ את חמאס מהכיוון ההומניטרי".

חמאס מפרסמים תיעוד של הישאם אל-סייד, ששבוי בעזה, כשהוא מחובר למסכת חמצן ביוני 2022

אז אם לא הפעלתם לחץ ציבורי על המדינה, באיזה צעדים נקטתם?

"בשנים הראשונות הייתי בקשר עם מלא מכובדים מאזור עזה, כי החברה הערבית בעזה דומה לחברה הבדואית בדרום – חלק גדול מהם בדואים – במובן של פתרון בעיות והתעסקות חברתית. אז ניסיתי בתוך הקהילה להיות בקשר עם ראשי משפחות וכל מיני מכובדים, אבל זה לא עזר. חמאס תופס אותם מאוד קצר ולא נתן להם להתערב, ולכן העניין של השבטיות והחמולות לא עזר מול החמאס. זה מלמד שחמאס לא מהאזור, הם באו עם רעיונות מעולמות אחרים".

מה הכוונה עולמות אחרים?

"שהרעיון החמאסי יותר שיעי, ממקומות כמו עיראק ואיראן. אם זה היה ארגון של הקהילה העזתית המקורית כנראה זה היה אחרת".

במהלך השיחה שלנו שעבאן מקבל שיחה מחמ"ל החטופים האזרחי. "הם פנו אליי להצטרף לחמ"ל וכמובן הסכמתי".

האם אתה מתכנן לקחת חלק פעיל, לדבר בפני התקשורת ולהתראיין?

"בגלל שאנחנו מוסלמים ומכירים אנשים בעזה, אנחנו טיפה שונים. עדיף כמה שפחות. לא יודע כמה זה טוב, אבל כמה שפחות להתראיין ולהופיע בתקשורת. זה עלול לפגוע, אנחנו לוקחים את זה בחשבון".

איך אירועי השבעה באוקטובר תפסו אותך ואת המשפחה?

"ברגע שהחמאס החזיקו מתמודדי נפש כמו אברה והישאם, נפל לי האסימון. אני פשוט ידעתי שהם מוכנים לעשות הכול, החמאס מוכן לעשות הכול בשביל להוציא את האסירים שלהם, אפילו את מה שהם עשו בשבעה באוקטובר. אך לא תיארתי לעצמי שזה יהיה בסדר גודל כזה… אך עכשיו יש סיכוי יותר מאשר קודם".

ילאו מנגסטו, אחיו הגדול של אברה, בן 44. הוא הגיע לתל אביב בשבעה בנובמבר, הספקנו לטקס השבעה בנובמבר בכיכר הבימה. הרבה חוסן ראיתי בפניו. ראה איך הטקס קשה לי והציע לדחות את השיחה. על אף שהגיע מאשקלון לתל אביב היה מוכן לחזור ולדחות את הפגישה.

"אני הייתי בשיא חיי ב-2014. גרתי בתל אביב ואז בום הכל נפל. אבל הוא גם הברכה, ובזכותו התחברתי למתמטיקה, הייתי סדרן מוניות ובין לבין למדתי מתמטיקה".

תוך כדי שיחה עולה ההקבלה לגלעד שליט. מלבד ההבדלים בין אזרח לחייל, לפי יאלו לא אמורה להיות הבחנה כזאת. "האזרח הוא חייל והחייל הוא אזרח".

הרבה דובר בשנים הראשונות למאבק להחזרת אברה על ההבדלים בין מקרה שליט למקרה אברה, שוני שעיקרו היה באינטנסיביות עבודת היחצנות המשומנת של המטה להחזרת גלעד שליט

כתוצאה מכך עלו טענות להבדלים בשל מוצאו של אברה, היותו אתיופי. כמובן שזו ראייה צרה, ללא עומק הנטפלת לשוני הבולט בין שני המקרים, צבע עורם, והיא נעדרת כל התייחסות לאנשים שמאחוריה. תרבותית, סביבתית וסוציו-אקונומית, כל אותם הדברים, שמעצבים אדם במישרין או בעקיפין.

השוני העיקרי בניהול של שני האירועים, מלבד אזרח אל מול חייל אשר היה שהיתרון למשפחת שליט, ניכר בהבדלים בניהול המאבקים, באינטנסיביות, בגודל, שהן כולם היו תוצאה של יכולות כלכליות, מעמד סוציו-אקונומי, אותן חלוקות קבוצתיות של עשיר ועני, מעמד בינוני ומעמד בורגני. אורך הרוח הכלכלי הוא זה שהכריע את היכולת של המשפחה להרחיב את המאבק, לטוס ולנאום בפני עצרת האו"ם, לתלות שלטים, לחלק אינסוף סטיקרים, לנסוע ולהעביר הרצאות באוניברסיטאות, בכנסים ועוד.

"היינו מאוד מאוחדים ורצינו להראות למדינה שאנחנו לא מוכנים לשבת בשקט עד לשחרור אברה, ואז קיבלנו את ההחלטה להקים מאהל מול בית ראש הממשלה. החזקנו מעמד חודש וקצת, זה היה קשה עד מאוד: לעבוד, כי צריך להתפרנס, ואז לחזור ולהיות באוהל. ההורים היו שם 24 שעות ואנחנו הילדים היינו נוסעים לעבודה וחוזרים".

החיים בין עבודה לבין אוהל המחאה היו קשים, ולבסוף המשפחה נאלצה לסגת אחורה, קשיי היום נצחו. המאבק הוא תמיד קל יותר כשאין את עול ההישרדות הכלכלית.

מה אתה אומר על הטענות שהמאבק שלכם לא זכה לתהודה בגלל שאברה הוא אתיופי?

"לדעתי זה אף פעם לא היה באמת גזענות, הרבה מהתומכים והמפגינים איתנו היו חברים לא אתיופיים. נכון יש סטיגמות על אתיופים שאולי חלק מהאנשים סוחבים איתם, אבל לא הייתי קורא לזה גזענות. הקושי הכלכלי משפיע על היכולת להחיות ולשמר את המאבק בתודעה הציבורית".

בעקבות סיפור החטופים, איך אתם מתכננים להשתלב במחאות להשבתו של אברה, יש פה סוג של הזדמנות, רעה אך הזדמנות?

"בדיוק משום שזו תקופה רעה, לכן כרגע אנחנו מעדיפים לשתוק. את אברה אי אפשר לשכוח, כרגע משפחות החטופים הם הקול שיש להשמיע ואני בטוח שאברה יחזור עם כל החטופים יחד, אנחנו זועקים וצועקים כבר 9 שנים. אני סומך על הצבא שהם יחזרו. אני מחלק את זה בין הצבא לפוליטיקאים, הפוליטיקאים סתם מפטפטים, אך לצבא אני מאמין. איך אני יודע, לפי ההרגשה בשיחות איתם".

חטופים זה כמו פצע שבכל פעם שאתה זז אתה מרגיש אותו, אז כך כל שיח ועיסוק עם הנושא של אברה הוא נגע באותו פצע. הבריאות הפיזית של אבא התדרדרה דרסטית, הוא וגם אמא בעיקר עייפים נפשית ופיזית וכל מסע הסברה והפגנה כזה מאוד מכאיב. היותו של אברה בשבי השפיעה גם על הזוגיות שלהם ולא לטובה…"

בדיעבד, יש משהו שהייתם עושים אחרת?

"הטעות שלנו הייתה שבשנה הראשונה לשבי של אברה, שמרנו על זה בסוד ולא סיפרנו, לבקשת הצבא שהבטיח שיחזיר את אברה ושכל פרסום יפגע ביכולת הצבאית. ואז כשזה יצא לתקשורת לעולם, בעקבות בג"ץ שעיתון הארץ הגיש לביטול צו איסור פרסום שהטילה מערכת הביטחון על השבי של אברה, זה שחרר אותנו. זה הפסיק להיות 'בעיה' פרטית שלנו וזה הפך להיות בעיה של המדינה, אזרח ישראלי מוחזק במדינת אויב זו בעיה של המדינה".

האם יש קשר בין שני המחדלים?

"לא יודע לומר אם זה אותו מחדל שחוזר על עצמו. התסריט חוזר על עצמו. גם אצל אברה התצפיתניות ראו ודיווחו ולקח זמן עד שהכוחות החלו לפעול וגם בשבעה באוקטובר התצפיתניות ראו ולקח זמן עד שהצבא נכנס לפעולה".

חודש לפני השבעה באוקטובר 2023, בשבעה בספטמבר, מלאו 9 שנים לאברה, תשע שנים של שבי בעזה בידי החמאס. ואולי הנה בתוך הסבל הקולקטיבי הנורא הזה, אולי גם ברגע של אושר קולקטיבי עם חזרת כל החטופים, הישאם, אברה ומשפחותיהם יזכו לרגע שהם מחכים לו כבר תשע שנים.