במהלך הקיץ נערכנו ב'פוליטיקלי קוראת' לבחירות המוניציפליות. הפקנו סדרת כתבות וטורים של מומחיות ממגוון תחומים. מול מסדרונות הממשלה הגבריים עד מאוד, הארנו בזרקור את הבחירות לרשויות העירוניות, ואת החשיבות במועצות עיר מאוזנות יותר מבחינה מגדרית. דיברנו רבות על כך ששולחנות קבלת החלטות עם יותר נשים, מתאפיינים – חוץ מזווית הראייה הנוספת – גם באווירה פחות כוחנית, ויותר גמישה ואפקטיבית.
לפרוייקט קראנו "הכל צפוי והרשות נתונה". היום כמעט מביך להיזכר בזה, החודשים האחרונים מלמדים אותנו ששום דבר לא צפוי והקרקע שבירה יותר ממה שיכולות היינו לדמיין. אבל הרשות (המוניציפלית) עדיין נתונה.
לאחר שתי דחיות תאריך, עומדות רגלינו בשעריו של יום הבחירות. זה עדיין מרגיש מוקדם מדי. לאף אחד אין חשק לחשוב על זה, לשווק את זה, או לשמוע על זה. מועמדים רבים ורבות היו או עודם בתוך שירות מילואים, חלקם אפילו פרשו מהמירוץ. אך על כל פנים לבסוף הכף הוכרעה ובתאריך 27.2 תצא רוב ישראל לבחור.
ואם כך כאמור הרשות לא רק נתונה, אלא מחייבת… מחייבת אותנו לפעול ולהצביע. הרשויות במקרים רבים היו אי של יציבות בתוך הכאוס של התקופה הזאת. זו הזדמנות להבין שההכרעה מי (ראשות וסיעה – שני פתקים) ואיזו אג'נדה, יובילו את הרשות המוניציפלית, מהותית לחיים של כל תושב ותושבת.
איפה הנשים בסיפור הזה?
למרות שבראשית המלחמה הועלתה על נס גבורתן של נשות כוחות הביטחון, לא ניכר שזה הגביר את נוכחותן של נשים במוקדי קבלת החלטות. הלוחמות הנערצות נתפסות כיוצא מהכלל שיש להעריך את קיומו אך לאו דווקא לצמוח ממנו. כמו הרבה פעמים, נותרנו בשלב הדיון האקדמי ולא התקדמנו ממנו לפרקטיקת החיים עצמם…
מצד שני, נשים, ביניהן כמובן גם מצליחות ומומחיות בתחומן, מצאו את עצמן נשאבות לתוך הבית. מחזיקות את המשפחה כשבן הזוג במילואים (היו כמובן גם משפחות בהן המצב היה הפוך, אך הן עדיין מיעוט). זמן רב הן החזיקו את זה על כתפיהן, כשהציבור אפילו לא שם לב לכך, עד שזרקור הואר סוף סוף על המאמץ הסיזיפי הזה: לשמור על שגרת הבית, להצליח לעמוד בדרישות העבודה (שלא תמיד כיבדו את המצב המיוחד שלהן), לנחם ולהרגיע את הילדים שדואגים לאבא, להתגבר גם על הגעגוע והחשש העצום שלהן עצמן לשלום בני זוגן…
הזרקור הזה הביא איתו מערכי עזרה קהילתיים או ממוסדים, ומשלוחי מזון מפנק או פעילויות הפגה. יחד עם זאת, כל עוד המילואים נמשכים – המעמסה הגדולה עדיין שם. ואף אחד מהפינוקים האלה לא מגיע באמצע הלילה להחליף חיתול או לבדר את הילד או הילדה שלא נרדמים אחר כך. השחיקה המתישה עדיין שם.
אז כן, היום יש בהחלט פרגון לנשים. או על תפקוד קרבי במצבי קיצון – שנתפס כגבורת על נקודתית בלבד; או על ביצוע מופתי של התפקיד המסורתי – להיות רעיה נאמנה, אם דואגת לחיילינו ובלעבוסטה שמתקתקת הבית בכל מצב.
זה פרגון חשוב מאוד! ומגיע להן בענק. אבל הוא גם די נוח לחלק מהקהלים בציבור הישראלי. אלו שבשם השמרנות, או הנוחות, מעדיפים את הנשים בתוך הבית – רעיות ואימהות, לא מאיימות על הסדר או מביאות דרישות לשולחן. קהלים ששלוחים קיצוניים שלהם, משחיתים תמונות של מתמודדות בבחירות. בירושלים, בה אני מתמודדת מטעם 'האיחוד הירושלמי' זה קרה וקורה לא מעט, גם למנהיגות הסיעה שלנו. כשמשחירים תמונה של מנהיגות, מנסים למחוק את כל הנסיון, ההישגים והכישורים שלהן. זה לא קשור לצניעות, אלא לכוחנות.
בסופו של יום הפרגון לא מקרב אותנו הנשים לעמדות קבלת ההחלטות. לצערי נראה שאנחנו אפילו מתרחקות. בחלוקת תיקים נשים תמיד תקבלנה נושאים 'רכים' שכביכול יותר מתאימים להן – רווחה, תרבות, חינוך. מהתחומים ה'נחשבים' יותר כביטחון, הן מודרות בדרך כלל, בלי לבדוק האם זו הבחירה המתאימה עבורן. בתקופה הנוכחית, הנושאים ה'רכים' נדחקים לקרן זווית, ואת מקומם תופסת הדאגה הבטחונית. האם למשל רווחה, חינוך או חלוקה שוויונית וצודקת של משאבים אינם קריטיים להתנהלות אופטימלית בשגרת חירום? בוודאי שכן, אבל בישראל כמו בישראל, דאגה בטחונית תמיד מפחידה ותובענית יותר. במצב כזה נשים עלולות לאבד בקלות מקום לייד השולחן, גם אם הן ראויות לו מאוד.
הנושא המגדרי רגיל לחיות בקרן זווית, כמה רגיל? יש לו שם כבר שמיכה ומטען לטלפון. הרי זה לא שלפני המלחמה היו יותר עירנות או רצון לשים אותו גבוה בשיקולים בבחירת סיעה או ראש עיר, אבל התקופה הזו דוחקת אותנו אחורה ועלולה להיות לזה השפעה ארוכת טווח.
זה מדאיג, כי חשיבות שולחנות קבלת ההחלטות המגוונים לא פחתה. זה בעצם מדאיג עכשיו אפילו יותר. אוכלוסייה בשגרת מלחמה, זקוקה מאוד לגמישות מחשבתית ולמגוון זוויות ראיה – שיבחינו במגוון המצוקות שהשגרה הזו מייצרת. רק על עצמי לספר ידעתי, בסיעתי, 'האיחוד הירושלמי' המנהיגות מעורבת – שתי נשים ושני גברים ברביעייה הפותחת. המגוון הזה הוא שיצר את ארגז הכלים החכם, הגמיש ומלא ברגישות של הסיעה, שהיה משמעותי כל כך בתקופה הזאת.
————————
אנו מצרפות כאן לינק לסדרת הטורים המקורית. וקוראות לציבור לנצל על הזכות להצביע ולקבוע את איכות חייו לחמש השנים הקרובות. להצביע ולזכור את הנשים בהצבעה, לחפש את הרשימות והקולות המגוונים. מגיע לנו שלטון שרואה את כולן וכולם, וזה בידינו להשיג אותו.
הילית קראוזה ישראל, עורכת הסדרה "הכל צפוי והרשות נתונה"
מתמודדת ברשימת 'האיחוד הירושלמי' בירושלים
