ואז אני אהיה כמו שמש לעולם

עורכת: קלי רוזן

אני אישה, בת לתרבות פטריארכלית ומסורתית אתיופית, שנולדה לתרבות המערבית הישראלית, שעל פניה מקדמת שוויון בין המינים. אבא שלי, איש חזון ועל פניו פמיניסט, היה עולה חדש מאתיופיה כשהוא חינך אותי להאמין בעצמי, ביכולות שלי ולהגיע לגדולות. הוא הבין את חשיבות ההשכלה ומקומה בעיצוב עתידי. משחר ילדותי אני זוכרת את המקום המרכזי של התפתחות והישגיות בחינוך שקיבלתי. מאידך, לאימי לא ניתנה הזדמנות כזו מעולם. אבא שלי היה אבא פמיניסט, ובאותה נשימה בינו לבין אימי הייתה חלוקת תפקידים מגדריים ברורה, מסורתית ונוקשה. 

הדיסוננס מהבית היה בין מה שמצופה ממני להשיג לבין המודל לחיקוי הנשי שראיתי לנגד עיניי. המסרים שקיבלתי היו מנוגדים עד שיצרו קונפליקט מתמשך בתוכי, שלא באמת מאפשר לי להעז עד הסוף ולשבור תקרות זכוכית.

אבא שלי חינך אותי לפרוץ גבולות, אבל את אימא שלי הוא רצה במטבח.

בנובמבר האחרון, ערב הבחירות לכנסת, השתתפתי בתוכנית הכשרה ייחודית, ייעודית: צהיי (באמהרית: 'קרן שמש') – נשים אתיופיות מנהיגות במרחב הציבורי, החברתי והפוליטי. מייסדת ומנהלת התוכנית, ישראלה טדלה ברוך (גילוי נאות: אחותי הגדולה), שמה לה למטרה להגדיל את ייצוגן של נשים אתיופיות בשולחנות שבהם מתקבלות ההחלטות החשובות בחיינו ובחיי ילדינו. התוכנית נפתחה כדי ליצור חממה לבניית כוח אישי של מנהיגות והובלה, להכשיר ולתת כלים לנשים אתיופיות, על מנת שיוכלו לקחת את המושכות לידיים שלהן בעניינים הציבוריים-חברתיים-פוליטיים אשר מעסיקים אותן. 

אחת השאיפות הייתה שחלק ממשתתפות ההכשרה ירוצו בבחירות הקרובות למועצת העיר, כל אחת בעירה. אומנם אנחנו ערות לנכסים הזהותיים-פוליטיים של נשים אתיופיות ולפוטנציאל ההשפעה שלנו בתוך הקהילה האתיופית ומחוצה לה. רובנו המוחלט גם אקדמאיות, עצמאיות, אקטיביסטיות, בעלות רצון לשנות מציאות באמצעות עשייה ציבורית. למרות כל זאת, לרבות מאיתנו זו הרגישה מטרה קשה מאוד להשגה. נתקלנו במכשול שאינו נדון מספיק בשיח הפוליטי-מקומי: תקרת הזכוכית הכלכלית. 

באחד המפגשים של ההכשרה, פגשנו מרצה שדיברה איתנו על מקומן של נשים בפוליטיקה ממבט על, שוחחנו על נושאים של מגדר ויחסי כוח בהקשר זה. מתוך הסיפור האישי שלה היא סיפרה לנו כבדרך אגב: ״השתעשעתי פעמיים במרוץ למועצת העיר״. לא יכולתי שלא להתעכב על בחירת המילים שלה, והעליתי את זה גם במפגש. היא השתעשעה. בזמן שאנחנו, קבוצה של כחמש עשרה נשים, עוברות הכשרה שלמה על מנת שאולי אישה אחת מאיתנו לפחות תנסה להתמודד.

עבורנו ועבור רבים אחרים מאותו מעמד סוציו-אקונומי החסמים בדרך למימוש הפוטנציאל בייצוג במועצת העיר מתרכזים בעיקר במחסום הכלכלי. מעבר לעניינים של מימון קמפיין פוליטי וכיוצא בזה, חברת מועצה נדרשת לעבוד מסביב לשעון לטובת העיר ותושביה ללא שכר. במקביל, עליה לעבוד במשרה מלאה על מנת להתפרנס ולעסוק גם בעבודתה השקופה כמובן, תחזוקת הבית וגידול ילדיה. ככל שנקודת המוצא שלה אינה תמיכה כלכלית וגם משפחתית נרחבת, היא נאלצת לוותר על הפוטנציאל של פעילות ציבורית במועצת העיר. 

בחירת המילים של אותה מרצה נעשתה בתום לב, אך הדגישה את החסמים והפערים הסוציו-אקונומיים אשר מדירים ציבורים שלמים באוכלוסייה ממועצות הערים. המרחב שבו מתקבלות ההחלטות בשלטון המקומי הוא מעמדי, והיעדר הסוגייה הזו מהשיח מלמדת על התעלמות מוחלטת, שלנו כתושבים, מצרכים של אוכלוסיות מיעוט בתוכנו שלא מקבלים מענה בשל תת הייצוג.

בימים אלו, שבהם אנחנו זועקים לדמוקרטיה ולשוויון מהשלטון הארצי, אנחנו שוכחים לבחון מה קורה בשלטון המקומי, שמדיר אוכלוסיות ללא עורף כלכלי ו/או משפחתי. באחד ממפגשי תוכנית "צהיי" זכינו לפגוש את מר שאול צגהון, חבר מועצת העיר רחובות, מחזיק תיק שכונות ויזמות חברתית ומנכ"ל פורום חברי מועצה יוצאי אתיופיה: תמרצ' (באמהרית: הנבחרים). הפורום נוסד לצורך יישום מטרות של התארגנות פוליטית, מתוך הבנה שחברי מועצה יוצאי אתיופיה נעדרים מהמשאב הכלכלי. הם החליטו להשתמש במשאב אחר וחשוב – כוח ההתארגנות – על מנת לייצר לחצים כשצריך ועל מנת הביא לתוצרים. ככוח קבוצתי הם נפגשים עם שרים ופקידים בכירים בממשלה כדי לקדם אינטרסים משותפים, ודוחפים יחד את אותן מטרות הנוגעות למכנה המשותף ביניהם – קהילת יוצאי אתיופיה ביישובי הארץ השונים. 

חולון – עיר הילדים של ישראל?

שאול, נשוי ואב לשלוש בנות, מבין את הסוגייה שאני מעלה בפניו ונעמד לצדי. בפתח דבריו, הוא מסכים שתפקיד של חבר/ת מועצה הוא חשוב וחיוני מבחינה דמוקרטית, מאחר שהוא אמור לאפשר ייצוג במועצה לכל פלחי האוכלוסייה בעיר, מה שמתבטא בטיפול בבעיות של כל אוכלוסייה וענייניה בתחומים של השלטון המקומי, כמו חינוך או תשתיות.

מתוך כ-240 רשויות בארץ, יוצאי אתיופיה מיוצגים ב-18 רשויות בלבד. מתוך כ-23 חברי מועצה יוצאי אתיופיה, מכהנות בארץ שתי נשים בלבד בתפקיד זה. לדידו של שאול, הסיבות נשענות על אותם דברים שהעליתי: תמיכה כלכלית ומשפחתית וגם תפקידי מגדר מסורתיים שתופסים חלק נכבד בסדר היום של כל אישה, לא רק אתיופית, ואינם מאפשרים לה לעסוק בתפקיד כל כך תובעני בהתנדבות מלאה. גם אני, כאישה קרייריסטית, פמיניסטית ושאפתנית, רואה באימהות ובגידול בני משימה בעלת ערך עליון, שאליה מוקצים רוב הזמן והמשאבים הרגשיים והכלכליים שלי. אני לא רוצה וגם לא יכולה להרשות לעצמי להתחייב לתפקיד כל כך תובעני בהתנדבות מלאה, חשוב וחיוני ככל שיהיה, תוך ויתור על נוכחות בחיי בני.

תוך כדי שאנו דנים בסוגייה הזו, ובכללה תת הייצוג של נשים במרחב הזה, אני מוצאת את עצמי ביד אחת מעלה סוגיות פמיניסטיות בטלפון ומחפשת פתרונות, וביד השנייה אצה רצה לצליל מכונת הכביסה ותולה לייבוש את הבגדים של בני הקטן. אני שואלת את עצמי האם החסמים הם רק כלכליים, או שיש גם חסמים פסיכולוגיים? תוהה האם הם הפירות של השורשים הפטריארכליים שמהם צמחתי.                    

הסתכלות רחבה יותר, על הסוגייה כעניין חברתי-פוליטי ולא רק אישי, גורמת לי לתהות. את מי תקרות הזכוכית האלו בעצם משרתות? קשה שלא לחבר את הדברים להגות פמיניסטית מימים ימימה. "את לא נולדת אישה – את נעשית אישה" אמרה סימון דה בובואר. כלומר, הנשיות אינה תכונה טבעית, אלא היא נרכשת. המגדר מגדיר תפיסות חברתיות בנוגע לנשיות וגבריות בחברה נתונה. הסתכלות רחבה על התהליכים והיחסים שדרכם גברים ונשים מנהלים חיים מגדריים מאפשרת זיהוי של שיח הגמוני לפיו מה שגברי שקול למעשי, אקטיבי ומוערך יותר חברתית, ולפיכך גם מתיישב יותר עם העשייה הציבורית.

אל מול דימוי זה, מה שנשי נתפס הפוך מזה. אבל אישה לא נולדת עם תכונות 'נשיות' כמו צניעות, כניעות ועדינות, אלא הופכת לכזאת בשל החינוך והתרבות של העולם הגברי.

במקרה האישי שלי, החינוך שקיבלתי היה אמנם חינוך למעשיות ואקטיביות 'גברית', אך בו בעת המודל לחיקוי הנשי אליו נחשפתי היה מודל נשי מצומצם בדמות אימי, ולכן עדיין ספגתי את החינוך והתרבות של אותו עולם גברי. משמע, כל עוד המודלים לחיקוי ממשיכים להיות מדוכאים, החינוך השוויוני בטל בשישים. 

כיום, למרות המהפכה הפמיניסטית, מהותן ועצמאותן של נשים תלויה באופן שבו החברה מגדירה אותן ביחס לגבר. מהותה של האישה הנורמטיבית היא לתמוך בגבר, והיא מוגדרת על פי דרישה גברית ולא בזכות עצמה.

כבר בתחילת המאה הקודמת דיברה וירג'יניה וולף, במסה 'חדר משלך', על הצורך והחובה של נשים כלפי עצמן להשמיע את דברן ויצירתן בציבור בהקשר ליצירות ספרות. לפי וולף, אין כמעט כתיבה ספרותית נשית משמעותית לאורך ההיסטוריה משום שהגברים, אשר ממוקמים בעמדות המפתח, זקוקים לתחושת עליונות ולכן מדכאים את הנשים ומצהירים כי הן נחותות שכלית. הם מגדילים לעשות ומהללים את השתיקה, הצניעות והאלמוניות כתכונה נאצלת לנשים, וכך נמנעת מנשים חירות אינטלקטואלית. אולם רק כאשר תהיה הכותבת נאמנה לעצמה, לא תחשוש משיפוטיות ולא תאמץ את הגברי כמודל, או אז תצליח להוציא מעצמה קול חדש וייחודי. את הדברים האלה אפשר לייחס גם לקולן של נשים בפוליטיקה הישראלית.

מאז כתביה של וולף חלפו שנים רבות, אבל שתיקתן של נשים במרחב הציבורי ובכלל זה הפוליטי, בעינן עומדות. שתיקה זו באה לידי ביטוי בתת ייצוגן הבולט בשלטון הארצי והמקומי. מכאן אני מוצאת לנכון להעלות את הסוגייה הזו על סדר היום. לטעמי, זהו אינטרס ציבורי שמשרתי ציבור בשלטון המקומי יהיו אנשים שראויים לכך, בעלי תחושת שליחות, יכולות, מסוגלות ואוריינטציה חברתית ולא רק אלו שיכולים לממן את העשייה הציבורית הזו.

שאול מסכים איתי ומספר לי מה הסיבה, לדעתו, שחברי מועצה אינם מתוגמלים בעבור עבודתם.

ראשי הרשויות, הסגנים שלהם ושאר מקבלי השכר ברשויות המקומיות מחזיקים גם בכוח. אין להם אינטרס שהכוח הזה יבוזר. ככל שחברי/ות מועצה יקבלו שכר, יהיו יותר חברי מועצה, מוכשרים יותר, מושקעים יותר בתפקידם ועשויים, חלילה, לסייע לתושבים בצורה הרבה יותר רחבה ומעמיקה. התפוקה שלהם תגדל וזה נוגד את האינטרסים של ראשי הרשויות מבחינה פוליטית: שליטה וכוח. מטבע הדברים, לשלטון המקומי אין אינטרס לערער על הסדר הקיים, הוא מעדיף שהדברים יתנהלו כמו שהם. אלא אם כן תהיה חקיקה בכנסת בנוגע לכך. אך ניסיון העבר מלמד שהצעת חוק בנושא הזה, אם וכאשר עלתה, לא הגיעה אפילו לקריאה טרומית.

ליזי דלריצ׳ה: העובדה שאני אישה נותנת לי יתרון כראשת מועצה

רובם המוחלט של הגופים המוסדיים ומוקדי קבלת ההחלטות בישראל בנויים מתוך פרספקטיבה של הגמוניה שלטת. כך נוצרים מבנים, כמו השלטון המקומי, שהם דכאניים מיסודם ונוגדים את יסודות הדמוקרטיה שעליהם, על פניו, מושתתת מדינת ישראל. דמוקרטיה אמיתית היא לא רק שלטון הרוב, היא גם שלטון העם, והעם מורכב מסך כל חלקיו. 

קהילת יוצאי אתיופיה צריכה וחייבת לקחת חלק בעיצוב הסיפור הישראלי, וכך גם קהילות אחרות, שמעוניינות בשינוי אך נעדרות כוח פוליטי וכלכלי על מנת לייצר אותו. על מנת לממש את החזון, אנחנו צריכים וחייבים ליצור מרחב ציבורי מגוון בישראל, הן מהמקום המגדרי והן מהמקום האתני שמתגמל שליחי ציבור ברשויות המקומיות. במילים אחרות, חקיקה שמקדמת שינויי מדיניות ומבנים כמו השלטון המקומי בדמות תקציבים ייעודיים והנכחה של נשים בכלל, ויוצאות אתיופיה בפרט, במרחבי השפעה והנעת תהליכים, היא אבן דרך חשובה ומשמעותית לקראת דמוקרטיה ליברלית. 

למה לך פוליטיקה מוניציפלית עכשיו