אין משילות כשאין חשמל, מים ותשתיות

בעוד כחודשיים יתקיימו הבחירות המקומיות ברחבי הארץ. כולנו, או לפחות רובנו, נלך להצביע לראש המועצה שאנו מאמינות שתנצל או ינצל את הכוח בצורה הטובה ביותר ותקדם או יקדם את הדברים החשובים לנו. אולי אפילו יצרנו עם המועמד.ת שלנו קשר לפני הבחירות והבענו בפניו.ה את הדרישות שלנו. לחלקנו אולי יהיו הרבה אפשרויות לבחירה בבואנו לקלפי המקומית ואחרים יוכלו לבחור רק ב'רע במיעוטו'. חלקנו אולי גם נוותר על הזכות.

ברשויות הבדואיות הבחירות מתנהלות קצת אחרת. שם תפקיד הרשות המקומית מצומצם מאוד ובחלקם הרשות בכלל לא מוכרת, מה שמשנה לחלוטין את כללי המשחק. המצב של האוכלוסייה הבדואית כל כך מורכב ומסורבל, שבשביל לעשות קצת סדר אחלק את הכתבה לשני חלקים, למרות שיש גם הרבה כפרים שהם באמצע. החלק הראשון ידבר על הבחירות המקומיות בכפרים הבלתי מוכרים (או אם תרצו ה'חוקי'), והחלק השני על הכפרים המוכרים.

נכון להיום יש כ-35 כפרים בלתי מוכרים בנגב, שבהם חיים כ-120 אלף איש. יעלה רענן, מנכ"לית המועצה לכפרים הבלתי מוכרים, שאיתה שוחחתי, מסבירה שכמות הכפרים הבלתי מוכרים תלוי באופן שבו סופרים אותם, כיוון שיש כפרים בתהליכי הכרה ויש כפרים שקיבלו הכרה רשמית מהמדינה, אבל הדבר לא קידם שום הנחת תשתיות בכפר או כל דבר אחר. האנשים שחיים בכפרים הבלתי מוכרים לא משויכים לשום רשות מקומית, ובתעודת הזהות כתוב שמו של השבט שאליו הם שייכים במקום מקום מגורים. לכן הם גם לא זכאים לחוות דעתם על השלטון המקומי שמשרת אותם, כלומר, אין להם הזכות להצביע בבחירות המקומיות לשום רשות, גם לא לרשות שממנה הם מקבלים שירותים.

המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים קמה בשנת 1997. זוהי מועצה בלתי רשמית, שההצטרפות אליה היא וולונטרית. הכפרים השייכים למועצה שולחים נציגות נבחרת מתוך הוועד של הכפר. כיוון שזו מועצה לא רשמית, יש כפרים ללא וועד או נציגות. המועצה קמה מתוך צורך ורצון לקדם את הדרישה לנציגות ולמועצה עבור תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, כמו כל יישוב אחר בארץ. המועצה מקיימת בחירות לראש המועצה, אחד מנציגי הוועדים הכפריים, לאחר הבחירות המוניציפאליות הרשמיות. המועצה פועלת במגוון דרכים עם ארגוני חברה אזרחית נוספים  ובעזרת עתירה לבג"צ, עם המשאבים המעטים שקיימים, כדי לתת מענה לצרכים של התושבים בכפרים בפתרון בעיות יום-יומיות, כמו נגישות למי שתייה נקיים, מתן שירותי אמבולנסים, שירותי חינוך מוסדרים והנגשת בדיקות קורונה בעבר. אלה דברים שנראים כזכויות בסיסיות, אך מתגלים כפריבילגיות שניתנות רק לאוכלוסיות מסוימות.

כיום במדינת ישראל יש שבעה יישובי קבע מוכרים, בהם העיר רהט וכן המועצות האזוריות אל קסום ונווה מדבר. ישנם עוד 11 יישובים בדואים שקיבלו הכרה ב-2003, אך עדיין לא נבנו בהם תשתיות. בכל היישובים הללו חיים כ-300 אלף אזרחים. שתי המועצות האזוריות, אל-קסום ונווה מדבר, הן מועצות ללא רצף טריטוריאלי, בשונה מרוב המועצות האזוריות בארץ. ההשפעה של חוסר רצף טריטוריאלי במועצה דומה להשפעה של חוסר רצף טריטוריאלי במדינה – קושי לשלוט באזור, קושי ליצור אלטרנטיביות ברמת הרשות למענים שלא ניתנים על ידי המדינה (תחבורה ציבורית למשל) ומרחק גדול של השירותים שהמועצה אמורה להנגיש לתושבים ממקום מגוריהם (בתי ספר, מועדוני נוער, דואר, בריאות, משרדים ממשלתיים). המשרדים של המועצה האזורית אל-קסום למשל, ממוקמים בבאר שבע, אך כמעט כל הכפרים השייכים אליה נמצאים במרחק של לפחות חצי שעה נסיעה ברכב פרטי. מעבר לקשיים הללו אלה מועצות שהקשר בין הכפרים קטן יותר וכך גם היכולת של התושבים לייצר קהילה, שתניע שינוי ותוביל תהליכים אשר חשובים להם, קטנה יותר.

דבר נוסף ששונה משאר המועצות האזוריות בארץ הוא שאת רוב השירותים המדיניים שלהם זכאים תושבים של נווה מדבר ואל קסום, הם לא מקבלים מהמועצה המקומית שבה הם מתגוררים. למה? כי אין שם שירותים. כך נוצר מצב שתושבי המועצות הללו תלויים בשירותי הדואר, הרפואה הציבורית ומשרדי הממשלה שנמצאים אך ורק ברשויות קרובות אליהם, ואין להם שום יכולות להשפיע על ההתנהלות או על המיקום שלהם. כלומר, בשונה מתושב של כפר לא מוכר, תושב במועצה מקומית נווה מדבר זכאי להצביע בבחירות המוניציפאליות – אך להצבעתו אין הרבה משמעות. גם בגלל שהמועצה האזורית היא לא המקום שבו הוא מקבל את השירותים המוניציפליים וגם כי אם משהו מפריע לו, הוא לא יכול לדרוש מנציגי המועצה שלו לשנות זאת, כי הסמכות שלהם חלקית ביותר. רעאד אבו אלקיען, חבר הנהגה התנועת "עומדים ביחד" וחבר בוועדת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, עוסק כבר עשורים באקטיביזם עבור החברה הבדואית. בשיחה עם פוליטיקלי קוראת הוא מספר שלראשי הרשויות והמועצות המקומיות הבדואיות יש סמכויות מצומצמות מאוד. רוב רובן המוחלט של הסמכויות המוניציפאליות נמצאות למעשה אצל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב.

הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב הוקמה מכוח החלטת ממשלה בשנת 2007. פעילותה, על פי האתר הרשמי, מתמקדת בקידום תכניות, פיתוח שכונות ומגרשים והסדרת ההתיישבות הבדואית. מאז שנת 2006 מתפקד יאיר מעיין, המזוהה עם הציונות הדתית, כמנכ"ל הרשות, ולאחרונה הכריז כי יתמודד על ראשות עיריית ערד. תחתיו נמצאים עוד 14 בעלי תפקידים, שרק אחד מתוכם הוא מהמגזר הבדואי, עותמאן אבו עגאג, ואיתו שוחחנו. כך נוצר מצב שבו בעלי השליטה על חייהם של האוכלוסייה הבדואית הם אנשים, ברובם גברים, שאינם שייכים לחברה הזו.

עותמאן אבו עגאג, תושב כסייפה, מנהל אגף חברה וקהילה ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. הוא עובד ברשות כבר 10 שנים והוא הבדואי היחיד שעובד בה. הוא מספר בשיחה איתנו שיש הרבה אינפורמציה שגויה על הרשות, שמייצרת תדמית שלילית, ומסביר מה תפקידה. "הרשות אחראית להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, משא ומתן עם האוכלוסייה ושיתוף ציבור, יצירת מנועי צמיחה כלכליים כמו אזורי תעסוקה וחזיתות מסחר, תכנון מרכזי שירותים ופיתוחם ועוד". הוא מוסיף שאין לרשות מנדט משפטי לאכיפה או אחריות לאכיפה וכי הם לא קשורים להריסות בתים. כשאני שואלת מדוע הרשות לא פועלת לשינוי התדמית השלילית שלה, הוא מסביר שיש הרבה גופים פוליטיים בשטח שהאינטרס שלהם הוא להילחם ברשות כדי לשמר את הכוח. למרות זאת, הוא, שכחלק מתפקידו אחראי על ההסברה ברשות, נמצא בקשר עם כל הגופים האלה.

"יש פער גדול בין מה שמוצהר לבין מה שקורה בשטח. אנחנו יושבים יחד, עובדים יחד, ובחוץ כל אחד צועק שהוא נלחם למען הבדואי המסכן בשטח"

אבו עגאג מדגיש כי הרשות היא לא הגוף שמקשר בין הרשויות המקומיות למדינה, אלא הם עובדים עם הרשויות המקומיות. "אנחנו גוף שאחראי על הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. כמובן שיש רשויות שרוצות לעשות הכל לבד אבל אין להם מנגנון אכיפה, מנגנון של גביית כספים, או יכולת לתאם בין כל המשרדים. את זה אנחנו עושים". הרשויות לדבריו עובדות באופן ישיר מול משרדי החינוך והפנים ומשרדים נוספים, אך בסופו של דבר הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב קיבלה את המנדט להסדיר את הפזורה הבדואית, ולרשויות המקומיות אין מנגנון להסדיר את ההתיישבות. "הם לא יכולים לעשות משא ומתן עם בדואים ולהציע קרקע, כי הקרקע בבעלות המדינה".

לעומת זאת, אבו אלקיען מספר שהיו שני מקרים של ראשי מועצות שהתקוממו, ראש המועצה האזורית אל-קסום וראש המועצה המקומית תל שבע. הם דרשו שלא יהיה מישהו שמופקד עליהם מטעם המדינה ושיתנו להם לעבוד מול השלטון הארצי כמו כל ראשי רשויות אחרים. המחאה שלהם נגמרה בכך שהתקציבים שלהם נתקעו עד שהם הפסיקו למחות. הם בעצם דרשו לייצג את עצמם, כי ברגע שמי שמייצג אותם לא שייך לחברה שלהם, לתרבות שלהם, הם לא באמת מקבלים ייצוג אל מול השלטון. ויותר מכך, ברגע שבעל השליטה הוא חיצוני ומאמין בדת אחרת, ערכים אחרים, מנהגים אחרים, נוצרת פה עמדה פטרונית שמקטינה ומצמצת את היכולת של האוכלוסייה הבדואית להשפיע על חייה ולעצב אותם כפי שהיו רוצים. "אני לא מכיר רשות לאתיופים, לרוסים, למרוקאים", אומר אבו אלקיען. "זה לא הגיוני שכל מה שקשור לבדואים מופרד לחלוטין. הבדואים הם חלק מאזרחי המדינה והם חיים בתת תנאים". במילים אחרות שואל אבו אלקיען למה בכלל הבדואים צריכים שמישהו ייצג אותם? למה הם לא יכולים לייצג את עצמם? למה מדינת ישראל חושבת שצריך להיות מתווך בדרך בין הנהגת הכפרים הבדואים, ראשי הרשויות שנבחרים באופן חוקי בבחירות דמוקרטיות, לבין השלטון הארצי, שנבחר גם הוא באופן חוקי, גם על ידי אותם אזרחים?

אבו עגאג טוען שלרשות יש את המנגנון הנכון להסדיר את התיישבות וכי צריך בשביל זה הרבה שותפים ממשלתיים, סמכות ממשלתית. "הרשות לפיתוח יכולה לפנות ולבקש ממועצת המנהל, אבל כשרשויות אחרות פונות לאשר תכנית מסוימת, הם (מועצת המנהל) רואים את זה בצורה אחרת", ולמעשה מבהיר בדבריו כי אכן גופים מדיניים לא רואים את ראשי הרשויות כבעלי סמכות בלעדית להסדרת המועצות שלהם, אך באותה נשימה גם מסביר כי הוא לא חושב "שיש רשות מקומית שרוצה את המנדט להסדיר את התיישבות הבדואים בנגב". הסמכויות המועטות של ראשי הרשויות מונעות קידום של נושאים דרמטיים החשובים לתושביהם. באמצעות הרשות לפיתוח שולטת ממשלת ישראל בחברה הבדואית ומונעת מהרשויות לצבור כל כוח פוליטי שיאפשר להן לקדם את האינטרסים של תושביהן אל מול הממשלה והכנסת. "כל הזמן מדברים על משילות", אומר אבו אלקיען, "אבל אין משילות כשאין חשמל, מים ותשתיות". וכשאין כוח פוליטי רשמי, קמים הכוחות הבלתי רשמיים: הקשרים, האינטרסים הצרים, הדילים.

כשאני שואלת את אבו עגאג אם זה לא בעייתי לדעתו שברשות לפיתוח התיישבות הבדואים בנגב לא עובדים יותר בדואים, הוא עונה שזה בעייתי אבל שהם עשו כבר הכל. "אנחנו מפרסמים בערבית על המשרות, מדברים בערבית על המשרות, שולחים לכל נציגי הרשויות, אני בכל הפורומים הרלוונטיים, המשרד שלנו מונגש בערבית ועדיין יש לנו בעיה. השנה הצלחנו לגייס סטודנטית אחת מהדרום ועובד נוסף מהבדואים בצפון". הוא מוסיף שזאת חלק מהבעיה שיוצרת הדיס-איפורמציה על הרשות, וכי צריך וראוי לגייס בדואים שיעבדו גם במשרדי ממשלה אחרים . נשמע מדבריו שאם הרשות עשתה הכל אז היא יכולה להמשיך לפעול כרגיל, גם אם מי שמייצגים בה את הבדואים, אינם שייכים לאוכלוסייה. מנגנון ההפרדה הזה מעקר מכוח את הבחירות ואת הרשויות הבדואיות, ומפריד בין מעמדות של אזרחים. מי אזרח שיכול להיות בקשר ישיר עם השלטון הארצי ולנהל באופן מלא את חייו ומי אזרח שצריך שיעזרו לו, יתווכו לו, יתווכו אותו. מי אזרח מושל ומי אזרח שהמשילות חלה עליו. מערכת הבחירות המוניציפליות וההבנה של איך הן עובדת ברשויות הבדואיות חושפת את זה שהאזרחים הבדואים לא רק כפופים למשילות החוק, המדינה והמשטרה, הם כפופים למשילות היהודית, למשילות של אנשים זרים שקיבלו את הסמכות לקבוע כיצד חייהם ייראו ויתעצבו.

אז איך כן מצביעים, כשלרשות יש כוח מצומצם? על פי אינטרסים שבטיים חמולתיים. אם חמולה רוצה לרכוש מגרש למגורים הם יצביעו למתמודד שמקורב לבכירים ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב ויעשו איתו דיל של קולות בעד רכישה. אותו דבר במקרה ששבט רוצה שנציגה שלו תהיה גננת בגן האזורי. כלומר, העובדה שהמדינה גוזלת מראש הרשות את הסמכויות המקומיות, מקדמת שלטון המבוסס על אינטרסים שבטיים וחמולתיים. קידום נשים, פיתוח תשתיות, שיפור החינוך, סלילת גישה לשירותי בריאות ושאר הסוגיות שרשויות עוסקות בהן הן בכלל לא חלק מהשיח בקמפיין הבחירות ברשויות הבדואיות.

הבחירות לרשויות המקומיות מקדמות ומשנות מדיניות במקומות רבים בארץ – לטובה ולרעה. זאת ההזדמנות של כל אזרח ואזרחית לנסות לקדם את הדברים שחשובים להם. הפער שנוצר בחברה הבדואית מונע קידום נושאים שרלוונטיים לחיי האזרחים במסגרת הבחירות המקומיות, והבחירות הופכות להיות ריקות מתוכן, ויותר מכך גם מחדדות איך השלטון במדינה מונע מאוכלוסיות מוחלשות להתחזק ולעצב את חייהן ומה המעמדות שאנחנו חיות בתוכן.

תמונה בראש הכתבה: יוסי זמיר, שתיל סטוק