מאת: עדן סלומון ואודליה מטר

בתמונה הראשית: Palestinian Information Center (PIC)

בנגב חיים כ-290,000 ערבים בדואים שלהם אזרחות ישראלית, כשליש חיים בכפרים לא מוכרים. בכפרים אלה, אין גישה לתשתיות מים, חשמל, פינוי זבל וביוב. ברובם גם אין כל גישה לשירותים בסיסיים כמו בתי ספר ומרפאות. במשך שנות קיומה של ישראל, חוקקו חוקים המונעים את יכולתם של תושבים פלסטינים לחיות חיים חקלאיים בנגב כשכניהם היהודים. החוקים האלה כוללים בין השאר את חוק התכנון והבנייה (1965) – חוק שקבע כי רוב האדמות שיושבים עליהם הבדואים הם אדמות חקלאיות ובכך כל בנייה בהן, כולל בתים שהיו שם קודם לכן, היא בלתי חוקית. מאז ועד היום, בנייה על אותן האדמות וקיום חיים חקלאיים בהן, על ידי ערבים, נחשבת לבלתי חוקית. לאורך השנים נאבקו ערבים בדואים תושבי הנגב בהתארגנויות פוליטיות רבות על מנת לקבל הכרה באותם כפרים. משמעותה של ההכרה, לכאורה, היא חיבור לתשתיות בסיסיות כשאר היישובים בארץ. בפועל, הכרה יכולה לצמצם במידת מה את חששות תושבי הכפרים מפינוי מוחלט עבור תכנית לאומית כמו הרחבת כביש 6 או הקמת יישוב יהודי על גבי יישובים, במקרה של חירן על גבי הכפר אום אל חיראן. על פי הנתונים של רשות מקרקעי ישראל, בחודש פברואר בלבד חולקו בנגב 450 צווים לפני הריסה (על אף שה"מועצה לכפרים בלתי מוכרים בנגב" מדווחת שהמספר גדול בהרבה), בנוסף, נהרסו שבעה בתי מגורים במועצה האזורית ערערה בנגב, חלקם נבנו עוד בשנות השמונים וחיו בהם כשמונים בני משפחת אלע׳ול. בסך הכל, בשנת 2022 בלבד נהרסו 2845 מבנים, מתוכם כ-800 בתי מגורים.

התופעה של הריסת בתים קיימת עוד משנות ה-60, והיא מונעת מאידיאולוגיה ל'פיתוח' הבדואים תושבי הנגב. המדיניות הישראלית חותרת לצמצום שטחי המחייה של הבדואים בישראל בשילוב תהליך מודרניזציה של הקהילה הבדואית. כך הוקמו שבע עיירות (תל שבע, רהט, שגב שלום, כסייפה, לקיה, ערערה בנגב וחורה) שבהן אמורים היו להתרכז הבדואים בנגב. המעבר לעיירות הוא ניסיון מעוות של ישראל של 'עיור', או 'תרבות' של קהילת הבדואים בנגב, שחיה מזה מאות שנים אורח חיים חקלאי כפרי. כדי להבין טוב יותר מה המשמעות של מדיניות הריסות הבתים, הבאנו עדויות של תושבות הכפרים אל-זרנוג ורח'מה, שחיות את ההשלכות ההרסניות של מדיניות הריסות הבתים.

הכפר אל זרנוג מרוחק רבע שעה נסיעה מבאר שבע. 5,000 מתושביו, רובם ממשפחת אבו קווידר, חיים בכפר עשרות שנים, עוד בטרם קמה מדינת ישראל. הכפר לא מחובר לחשמל הארצי והם מתקיימים על בסיס פאנלים סולאריים וגנרטורים בלבד. בכפר אין פינוי זבל או ביוב, וחוץ מכביש גישה שמוביל לבית הספר בכניסה לכפר, שהוקם לאחר מאבק משפטי בן שבע שנים, אין בכפר כבישים סלולים. כל 5,000 תושבי הכפר מיועדים לעבור לעיר רהט. אך מעבר לכך שברהט יש רשימת המתנה המונה יותר מ-10,000 תושבי פנים המחכים למגרשים בעיר, ומה גם שעיריית רהט עצמה אינה מעוניינת בקליטה, תושבי אל זרנוג עצמם לא מעוניינים בחיים עירוניים.

מיהאדה אבו קווידר (33), תושבת הכפר אלזרנוג היא חובשת ומורה מזה 12 שנים בבית הספר שהוקם בכפר. את תפקידה בסיוע רפואי במקרי חירום בכפר, רכשה בעצמה עקב חוסר הגישה לאמבולנסים לכל המקומות בכפר. מיאדה מספרת כי כבר שנים ההצעה שתושבי הכפר יעברו לרהט לא יוצאת לפועל. "אין שם מקום לכולנו, הם לא רוצים אותנו שם, זה משפיל. אנחנו נשארים בכפר אלזרנוק, כפר אחד, משפחה אחת, מכירים אחת השני, מטרתנו היחידה שיכירו את כפר אלזרנוק", מיאדה משתפת.

מה הקשיים שאת חווה כתושבת בכפר בלתי מוכר?

"אני לא סובלת מהמחסור במים, בחשמל, בבתי ספר, בשירותים, בכל הדברים האלה שיש לנו הרבה הרבה פחות משאר הישראלים. הדבר שאנחנו הכי סובלים ממנו כאן זה הריסות בתים. גם הילדים שלנו סובלים מהריסות הבתים. כשילד רואה את הריסת הבית, כאילו הרגת את הילד".

לפני כשנה, ביתה של ארקאן בת העשרים, אחותה של מיאדה, נהרס בעת שהייתה בהיריון ראשון. "הרסו את הבית שלה מול העיניים", היא מספרת. "אחר כך ניסיתי לגרום לילדים שראו את זה לשכוח שזה בכלל קרה.  אנחנו מוציאות את הצעצועים שלהם, את החפצים שלהם. פשוט מתמודדות עם הקושי גם מבחינה פסיכולוגית אחרי שהילדים ראו את ההריסה של הבית שלהםאנחנו מתמודדות גם עם הטראומה שלהם". משפחתה של אחותה עברה להתגורר עימם מאז נהרס הבית. "את כל הכסף שאספנו במהלך חיינו שילמנו על בניית הבית הזה", מספרת ארקאן. "ובסוף הכל נהרס ברגע אחד ואנחנו בינתיים נאלץ לגדל את ילדינו בבתים של אחרים".

 "כאילו את חיה בפחד, לאן תלכי? לאן נלך? לאן? אם נתחיל לבנות את הבית עכשיו – הוא יהרס כמובן, לאן נלך?"

– ארקאן, תושבת כפר אלזרנוג

"כל יום מתקשרים ואומרים אם לא תהרסו את הבית היום אנחנו נבוא ונהרוס אותו". ארקאן מספרת כיצד לפני שהגיעו השופלים להרוס את הבית, הגיעו שיחות טלפון בלתי פוסקות מרשויות האכיפה לבעלה, בדרישה שיהרסו את הבית שלהם בעצמם. "העתיד הלך. אנחנו נגדל את ילדינו אצל אנשים אחרים. נכון שהם קרובי משפחה, אבל להם גם יש בית ועתיד. בעלי עובד יום ולילה באיזור אחד בשביל לבנות את הבית שוב ונבנה עתיד ובית לילדים שלנו. כשהרסו את הבית, שילמנו לעורכי דין את אותו המחיר כדי להגן על הבית. כך הפסדנו משני הצדדים את הכסף של הבית וגם את הכסף לעורכי הדין. אם נתחיל לבנות את הבית עכשיו והוא יהרס כמובן", הארקן מוסיפה.

הכפר רַחַ׳מָה סמוך לעיר ירוחם וחיים בו כיום כ-2,500 תושבים. חלק מתושבי רַחַ׳מָה חיים בכפר מלפני קום המדינה וחלק הועברו אליה מאזור עבדת על ידי גורמים מהממשל הצבאי בשנת 1956. בשנת 2021 הוחלט להכיר בכפר כחלק מהמשא ומתן הקואליציוני בין מנסור עבאס לנתניהו. אך נכון להיום, בכפר עדיין אין חיבור לתשתיות בסיסיות או לכבישים סלולים. וכן אין לו תכנית מתאר מפורטת ועל כן אין היתרי בנייה לבתים בכפר.

אמל (שם בדוי) חיה בבית שנבנה לפני כ-17 שנים. בחורף האחרון סבלו היא ובני משפחתה מהקור שחדר מבעד לקירות, אך החליטו שלא לשפץ את הבית על מנת שלא להסתכן בהריסתו. ״אם אני רוצה לעשות שיפוץ, אני מפחדת שישימו לי צו הריסה". היא מספרת. אבל גם כשרצתה למצוא פיתרון, לא היה לה הרבה ברירות: "רציתי להשכיר דירה בירוחם למהלך החורף, אבל לא היה לי את הכסף לזה. הייתי חולה כל החורף. ילדים מהכפר אושפזו בבית חולים מרוב קור. אפילו לבן שלי אני לא יכולה לדאוג למקום חם בלילה – בן שבעוד כמה שנים יתגייס לצבא. איך אמסור את הבן שלי למדינה הזו?" היא מספרת.

"כל אישה בעולם רוצה בית. אני רואה פחד, מה שאני רואה בעיניים של אנשים זה רק פחד. לא צריך בן אדם רגיש שמפחד מכל דבר שיראה את הבית שלו נהרס. כל אזרח צריך בית"

– אמל (שם בדוי), תושבת כפר רַחַ׳מָה

״מחקרים רפואיים כיום מתייחסים ל׳מגדירי בריאות׳ כמשהו הרבה יותר רחב מנגישות לשירותי בריאות.״ מספרת ד״ר האדיל אלסאנע, ״אוקיי אז ביישוב בלתי מוכר אין מרפאה ואין רופא ואין בית מרקחת. ובטח שזה חשוב. אבל כיום יש את ההבנה שמה שבאמת קובע את הבריאות שלנו זה התנאים שאנחנו גדלים בתוכם וממשיכים ללוות אותנו: תנאים סוציו אקונומיים – חינוך, תעסוקה, האוויר שנושמים, מים נקיים ותנאים סביבתיים אחרים, והתנאי השני הוא בעצם דיור וביטחון, בית שהוא בטוח. זה אחד ממגדירי הבריאות שלנו, וכשהוא מתערער, יש הבנה בעולם הרפואי שזה משפיע ישירות על הבריאות שלנו.״

"כנשים, עלינו להגיד את האמת, לבטא את הצרכים שלנו. לא לאפשר להם לעקור אותנו מהבית שלנו", כך אומרת כיפאייה (שם בדוי), גם היא תושבת רחמה. "משנים כל כך ארוכות של מאבק מול הרשויות, למדנו שהכי חשוב לא לוותר על הבית. לא משנה מה קורה".

"אצל נשים ערביות ובמיוחד בדרום, הרבה פעמים הבית הוא סוג של מבצר״ אומרת ד״ר האדיל אלסאנע, רופאת נשים בבית החולים סורוקה. ״הגבר יוצא לעבודה ולמקומות בילוי והרבה נשים ערביות יקבלו משמעות מהבית, משמעות כאמא, מהשכנים, והסביבה הקרובה, כך שזה סוג של מבצר. וכשהבית מתערער, יש לזה השפעה מאוד קשה. זאת אומרת – איפה המקום שלה? להרבה מאוד נשים זה המקום היחידי שיש להן בו ביטחון״.

הסיפור של כל כפר הוא ייחודי, אך העדויות של מיהאדה, ארקאן, אמל (ש.ב.) וכיפאייה (ש.ב.) משקפות תחושות של נשים רבות בסביבתן.  מהדו"ח של פורום דו קיום בנגב עולים נתונים על ההשפעה המיוחדת של הריסות בתים על נשים, שמצביעים על השלכות ארוכות טווח על הבריאות הנפשית של אמהות וילדים שעברו עקירה מבתיהם, שמובילים לרוב לדיכאון.

נשים בדואיות נפגעות יותר מכל בן משפחה מהריסות הבתים. זה לא שהגברים הבדואים לא נפגעים גם הם, אך הנשים יותר פגיעות למצבים כאלה. מעבר להתמודדות עם המחסור בבית, המצב הכלכלי הנמוך וכדומה. מעבר לפגיעותן מתופעת האלימות הגוברת בחברה הערבית ותופעת הפוליגמיה המתרחבת בחברה הבדואית. לנשים יש אורח חיים ביולוגי אחר, הן יכולות להיות בהריון או אחרי לידה ויש התעלמות מוחלטת לזה. זה מוחק את הייחודיות של האישה, שיש לה צרכים בסיסיים בריאותיים – פיזיים ונפשיים. מחקרים מצביעים על החמרה במצבן הנפשי עקב מדיניות הריסות הבתים , אך הנושא הזה לא עולה על סדר יומן של תנועות פמיניסטיות במדינה. קולן של הנשים הבדואיות אינו נשמע.

"שישים אחוזים מהנשים שביתן מיועד להריסה סבלו מסימפטומים דיכאוניים", מספרת ניהאיה דאוד, פרופ' לבריאות הציבור, המתמקדת במחקריה באי-שוויון בבריאות. ממחקר של פרופ' דאוד שפורסם בשנת 2014 באוניברסיטת הרווארד, עולה כי נשים שביתן מיועד להריסה סובלות מחרדה מתמדת, שמתבטאת בשלל צורות. "הן נמצאות בלחץ גדול", היא אומרת בריאיון. "בכל פעם שהן רואות מכוניות, הן בטוחות שבאים להרוס את ביתן". לפרופ' דאוד היה חשוב לציין כי מתוצאות המחקר עולה באופן מובהק שלא רק ההריסה של הבית משפיעה על מצבן הנפשי של הנשים, אלא עצם העובדה שהבית מיועד להריסה. למעשה, מהרגע שבו הן מקבלות את צו ההריסה אותן נשים נמצאות בחשש מתמיד, על גורלן, על בני משפחתם וכמובן על ביתן.

למה לדעתך הנשים ניזוקות יותר מהגברים ממדיניות הריסות הבתים?
"הנשים הבדואיות הן שמרניות, וכשהורסים להן את הבית הן חשופות, הן נותרות תחת כיפת השמיים, נותרות ללא דברים בסיסיים כמו שירותים, מקום להחליף בגדים. אין איפה לבשל, להכין את האוכל למשפחה. כל האמצעים של המחיה שלנו, שאנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו, כבר לא קיימים שם.

מעבר להכרה בכפרים הבלתי מוכרים והפסקת מדיניות הריסת הבתים, לדעתך יש פתרון שיוכל להקל על נשים שביתם מיועד להריסה?
"הפתרון צריך להיות מערכתי: פתרון פוליטי לבעיה, אבל פתרון שמסתכל על בריאות הנפש של האישה – זה משהו שהוא לאורך החיים. מזה שהיא ילדה שהבית מועמד להריסה, לאחר מכן הופכת לנערה ולאישה בוגרת ואולי אמא לילדים אחר כך. לא להסתכל רק על הנקודה האחרונה שעכשיו שהיא עם ילדים והבית שלה נהרס. כי הסימפטומים הדיכאוניים שמצאנו במחקר הם באמת הקצה של החוט, יכול להיות שהבעיה באמת יושבת על זה שאותה אישה הייתה ילדה וכבר אז נחשפה לבעיה של הריסת הבתים. והבעיה הזאת לא עוברת היא רק מתגברת, כי אותה ילדה לא קיבלה טיפול נפשי והוזנחה, ואז הבעיה הופכת לגדולה יותר ככל שהיא מתבגרת והסימפטומים הדיכאוניים שהיא חווה קשים יותר. כמו לדוגמה, דיכאון אחרי לידה, דיכאון מג'ורי, חרדות, פוסט טראומה. זה פוגע בחיים של אותם נשים, זה מונע מהן לעבוד, ללמוד ולתפקד".

למידע נוסף ולדעת כיצד גם אתן יכולות לתמוך, כנסו לאתר של פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי