הישגים צבאיים ללא ביטחון

מאת: עו"ד חנאן אלסאנע

העימות הצבאי בין ישראל, ארה"ב ואיראן מתרחש בעיצומו של משבר מנהיגות עמוק – בישראל ובארה"ב כאחד. בישראל המשבר הזה הולך ומעמיק מאז ה – 7 באוקטובר: חברה המצויה בטראומה מתמשכת ובשחיקה חריפה של אמון הציבור במוסדות השלטון. גם בארה״ב מתחדד קיטוב פוליטי וחברתי על רקע מערכת בחירות סוערת ומאבקים על זהות, ערכים ומדיניות חוץ. בעידן כזה, הפיתוי להציג הישג צבאי כהוכחה לעוצמה הוא גדול. אך דווקא כעת מתחדדת השאלה הקשה: מה ערכן האמיתי של הצלחות צבאיות כאלה, ומה המחירים שהן גובות מן החברה.

עוצמה לא נמדדת רק ביכולת לתקוף, אלא גם ובעיקר ביכולת לנהל סיכונים, למנוע התדרדרות ולבנות יציבות. השאלות הקשות על תפקוד ההנהגה, המצויות בלב הקיטוב החברתי בישראל, טרם זכו למענה. עדיין לא פתרנו את המחלוקות הפנימיות בסוגיית החטופים, המלחמה בעזה ושיקום חברתי כולל. שאלות קשות על אחריות, מוכנות ומדיניות ארוכת טווח – טרם זכו למענה מספק. על הרקע הזה, מתעצמים המשבר הפנימי והקיטוב הפוליטי. וכאן בדיוק נבחנת ההנהגה. לא רק ביכולת הצבאית שלה, אלא ביכולתה לשקם אמון ולייצר אופק אסטרטגי ברור. ביכולת לבנות חוסן לאומי שאינו טנקים ומטוסים – אלא אמון הציבור, סולידריות ויכולת אזרחית לתפקד לאורך זמן.

במצב של איום מיידי, עשויה פעולה צבאית לעכב יכולות אויב, לשבש תשתיות ולשדר מסר ברור. אך כל עיכוב כזה איננו פתרון מבני. איראן כבר הראתה כי תגובתה אינה מוגבלת לגזרה אחת: ירי טילים ומל״טים לעבר ישראל, הפעלת שלוחות אזוריות והתרחבות העימות לזירות נוספות במפרץ. דינמיקה בעלת פוטנציאל להצית אש כוללת ולגרור התדרדרות מהירה לעימות אזורי רחב.

עימות כזה צפוי לגבות מחיר אזרחי, כלכלי ודיפלומטי כבד: חברה שחוקה ומותשת שנדרשת שוב ושוב לגייס מילואים, שחיקה כלכלית, פגיעה בתעסוקה, שחיקת מערכות הבריאות, החינוך והרווחה, העמקת פערים חברתיים, פגיעה קשה בפריפריה ואוכלוסיות ללא מיגון הולם; וכמובן, בידוד מדיני. החברה הישראלית נושאת אובדן עצום ועומס אדיר מאז ה-7 באוקטובר. האם החוסן הלאומי שלנו מסוגל לספוג עוד?

כפעילה חברתית ועורכת דין לזכויות אדם, אין לי אשליות לגבי המשטר האיראני. זהו משטר מדכא הפוגע בזכויות נשים, מיעוטים ומתנגדי שלטון. הלוואי והעם האיראני יזכה לחירות אמיתית במהרה. אך שאלת זכויות האדם אינה יכולה להיעצר בגבולות איראן.

אנחנו לא יכולים להצדיק את המאבק בדיכוי שמעבר לגבול, בעודנו משמרים כאן דפוסי דיכוי פנימיים: שליטה מתמשכת בגדה המערבית; היחס לחברה הבדואית בדרום – סוגיות קרקע, הריסות בתים, היעדר תכנון ומיגון, אי בטחון תזונתי ועוד. היבטים שמתעצמים אף יותר, בעת מלחמה. לצד זה, המתקפה על רשויות ומוסדות דמוקרטיים, על שומרי סף ועל אזרחיות ואזרחים המבקשים לבנות כאן מדינה דמוקרטית, שוויונית ובטוחה עבור כולם.

ביטחון אינו רק הגנת האזרחים מפני טילים. ביטחון הוא מערכת משפט עצמאית, חופש ביטוי, הגנה על מיעוטים והיכולת לא להסכים עם מהלכי ההנהגה, מבלי להיחשב "אויבים מבית". האם דיינו בספירת המטרות שהושמדו והמנהיגים שחוסלו? אל מול הסיכוי למנוע מלחמה רחבה, לשמר בריתות אזוריות, לחזק דיפלומטיה ולבנות יציבות אזרחית? היסטורית, מדינות שנשענו רק על עוצמה צבאית, מבלי להשקיע בחוסן פנימי ובהסדרים מדיניים, לא השיגו יציבות ארוכת טווח. ובעידן של מנהיגות במשבר, האחריות גדולה אף יותר. שחיקת אמון הציבור לא מאפשרת סולידריות סביב מטרות התקיפה וכל הסלמה נבחנת דרך פריזמה של פוליטיקה פנימית והישרדות הנהגתית.

לכן, לפני שנמהר להכריז על הישג צבאי כ"ניצחון", צריך לשאול אם הוא באמת מקרב אותנו לביטחון – או שמא מרחיק אותנו ממנו.

עו"ד חנאן אלסאנע היא מנכ"לית שותפה בעמותת איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי, אקטיביסטית בדואית וחוקרת זכויות נשים