שלוש אסירות פלסטיניות שהשתחררו בעסקת השבויים ביום הראשון להפסקת האש (24.11) מודות לחמאס, בריאיון לתקשורת הפלסטינית, על שחרורן מידי הכיבוש הישראלי.
"עמדת בהבטחתך מוחמד דף", היא אומרת. "הצדעה של נאמנות וניצחון ברצועת עזה, לימדה אותנו את משמעות הכוח של אנשינו בעזה!".
אותם רוצחים שנכנסו לערים, לקיבוצים ולמושבים – רצחו, שחטו בני אדם חפים מפשע, מוטטו אסון על תושבי עזה אחרי שהשתמשו בהם שוב ושוב כמגינים אנושיים, עכשיו מצליחים לייצר בקרב העם הפלסטיני תמונת ניצחון, כאילו מה שעשו היה להיטיב עם בני עמם.
השקר הזה – חמאס כארגון שחרור והתנגדות – הצליח.
מחשבה מטרידה
עצוב לי לומר את זה, אבל ישראל נכשלת כישלון מר בכל מערכה במלחמה הזו. לא יעזור שום שיר של "סטילה ונס" שירים את המורל, הופעה של חנן בן ארי או קרטונים של ציוד לתושבי הדרום. אולי אנחנו, עם ישראל, מאוחדים יותר ממה שהיינו שנים רבות, אבל הלבבות שלנו עצובים וכואבים, השמחה דלה, ואפילו מראות החטופות והחטופים ששבים הביתה מותירה בנו חלל עצום על אלה שנרצחו, אלה שעדיין נהרגים בקרבות ואלה שעוד שבויים בשבי החמאס.
עד לפני שבוע, עם כל הקושי שלי עם שלטי "אנחנו ננצח" והמורל החצי מזויף באוויר, האמנתי שחמאס, ארגון הטרור הרצחני, יחוסל. אולי זו תמימות אולי זו השכחה. אולי זה הרצון בכל זאת להאמין שמישהו שם בחלונות הגבוהים יכול לקחת אחריות ולשמור על הביטחון שלנו, אבל לפני שבוע התגנבה אליי מחשבה מטרידה.
עבור מי שחיה את רוב חייה בשדרות, מגיל 14 מכירה טילים ואת איום חמאס, עוד לפני שהיו מקלטים ואפילו אזעקות, נזכרתי שהבטיחו לנו שקט, הבטיחו לנו שיגנו עלינו. הבטיחו לנו שהדבר הזה ייגמר.
סיפרתי לעצמי במשך ארבעים ומשהו יום, מאז השבעה באוקטובר, שהנה הפעם זה ייגמר באמת. ארגון הטרור חמאס יחוסל אחת ולתמיד, רציתי להאמין שמדינת ישראל תשיב לי את הביטחון.
ואז נזכרתי. זו לא הפעם הראשונה שהבטיחו לי ביטחון וזו לא הפעם הראשונה שאכלתי את השקר הזה שהאכילו אותנו, תושבי הדרום במשך עשרים שנה. והנה שוב נפלתי בפח האמונה שצה"ל יסיים את הסיפור אחת ולתמיד, ואז נשתקם, ואז עזה תשתקם ואולי גם נראה הסכם מדיני באופק שייתן שקט וביטחון אמיתיים.
הספק מכרסם
בימים האחרונים הספק מכרסם עמוק. הזוועות שנחשפתי אליהן בביקורי בקיבוץ בארי, העדויות על הטבח שנעשה בנו ועל הקלות שבה הוא נעשה, הבהירו לי את רצחנותם של אנשי החמאס וצעירים מעזה שדהרו לתוך שטחי ישראל בצהלות, מתרגשים לרצוח אותנו ולקחת מכל הבא ליד.
תמונת הניצחון שהצליחו חמאס לייצר מכרסמת עמוקות באמונה שהייתה לי, שישראל תצליח למגר את ארגון הטרור. שחרור האסירות הפלסטיניות, שמודות לחמאס על שחרורם, מוקירות ומודות על פועלם של הרוצחים. נשברתי סופית.
כנראה שישראל תמשיך בלחימה בעזה, אולי תקים רצועת ביטחון בצפון הרצועה, ובמשך שנים קדימה ייפלו מדי שבוע עוד ועוד חיילים על משמרתם.
אולי יהיו ניסיונות חטיפה, אולי גם יצליחו, אבל אני לא מאמינה יותר לממשלת ישראל שהבטיחה לי שחמאס יחוסל. לא אחרי שראיתי איך עם כל הכוח של ישראל במערכה העולמית כשלנו, העולם משוכנע שפלסטין מהנהר ועד הירדן, שחמאס הוא ארגון התנגדות לגיטימי, שישראל היא הגבר המתעלל במערכת היחסים הזו.
להחזיר את הקשב
לא משנה מה הטיעונים שלה, האגרסיות שמדינת ישראל הוציאה על עזה בשבוע הראשון למלחמה כמו גם אלפי הילדים ההרוגים מתחת להריסות בתיהם, לעולם לא יצליחו להחזיר את הקשב של העולם למה שקרה כאן בשבעה באוקטובר.
כל ניסיון של ישראל לצייר תמונת ניצחון, או תמונה של כוח – הרעת תנאי האסירים הפלסטינים מאז השבעה באוקטובר, החרמת המתוקים מהמשפחות הפלסטיניות במזרח ירושלים, כדי שלא יוכלו לחגוג את השבת האסירות והאסירים הפלסטינים, ההנחיה של השר לבטחון לאומי להתעלם מהתנכלויות המתנחלים בפלסטינים בגדה וחוסר הסיקור של התקשורת את המתרחש שם, כל אלה רק הגדילו, חיזקו והעמיקו את הקשר של חמאס עם המאבק לשחרור העם הפלסטיני וציירו עבורו את תמונת הניצחון.
