רקמה אנושית

"מעולם לא ראינו דבר כזה. את רואה איפה שהזבוב? זו רקמת אדם. אולי של הילדה, אולי של מישהו אחר שנהרג". כך מתחיל המפגש הראשון שלנו עם אירועי השבעה באוקטובר בקיבוץ בארי. הדובר הוא איש זק"א שראה אותנו מגיעות. נראה שחיפש עם מי לדבר על הזוועות שראה, למי לשפוך את סיפוריו על המראות הקשים, עם מי לעבד את הדברים האיומים שנחשף אליהם. רקמה של ילדה… השם ישמור.

ביום חמישי האחרון נסענו לקיבוץ בארי. לא סתם הגענו אליו עכשיו, יום אחרי ש'זוכה' הבית האחרון בקיבוץ. הצורך מצד אחד לגעת, לראות בעיניים, להיחשף לדברים כפי שהם, בלי פילטרים ולהביא את הסיפור אליכן על מנת שנצליח לתפוס את הדבר הזה שאירע כאן בשבעה באוקטובר, עומד מול הרצון להגן על עצמך מן הזוועות ולהצליח לישון בלילה בין כל הסיפורים, הסרטונים והכתבות המשודרות.

הדיסוננס שאנחנו חוות מאז השבעה באוקטובר התגשם לפתע בפיזיות מטרידה – כשהפסטורליות השקטה של הקיבוץ מתמזגת עם החורבן וההרס שצועק ממנו. הכניסה לקיבוץ נראית כמו בסיס צבאי. שיירות של טנקים וג'יפים צבאיים, עשרות חיילות וחיילים. תוך הליכה רגלית בשבילי הקיבוץ הירוקים, המוריקים, פגזי טנקים מרעידים את האדמה אחת לעשר דקות, ואנחנו קופצות בכל פעם. עדיין לא מורגלות. ציפורים מתעופפות בדרמטיות מתוך העצים הגבוהים. הגוף לא מצליח להכיל את הפער בין היופי הזה לבין האימה שזועקת ממנו.

חלק מבתי הקיבוץ כמעט לא נפגעו – רק הסימונים שלהם על ידי זק"א וחיילי צה"ל מסגירים את הסיפור הנורא שהתרחש כאן. בתים אחרים נותרו שבורים בחלקם: תקרה קורסת, קיר שנפל, רצפה מפוחמת. בתים רבים נשרפו עד אפר. קירות הבתים זועקים את סיפוריהם, ואנשי זק"א, שנמצאים במקום, כמו אוספים אותם לתוכם. פורטים אותם למילים ונותנים להם לצאת לאוויר העולם.

"הם השתגעו כאן", ממשיך ומספר אותו איש זק"א על הבית הזה, "ארבעים ומשהו מחבלים היו רק בשביל הזה". הוא מסייר איתנו בלי שביקשנו, כמו מדריך אותנו בשבילי הזוועות. "איפה שהמדרגות שמה, מצאנו את הדרכונים של כל השכונה. המחבלים אספו אותם. הכל בתיק, מתוקתק. הם באו מוכנים הרבה יותר מאיתנו".

"כאן בבית הזה", הוא מצביע לעבר בית שעומד כמעט יתום, ללא חדרים, רק הממ"ד שרד את המתקפה, "רצחו אותם עם סכינים של המטבח, בעל ואישה".

"את יכולה להיכנס לכל הבתים" הוא מרגיע אותנו, רואה את הבהלה מהזוועות שהוא חושף אותנו אליהם. "הכול נקי, מסודר אפילו איפה שרצחו והיה מלא דם". אנשי זק"א כבר כמעט סיימו את מלאכתם, 42 יום אחרי.

"איך אתם נשארים שפויים?" אנחנו שואלות. "אי אפשר", הוא עונה לנו. בעצמו לא יודע לתאר מה יהיה עליו ביום שאחרי, כשלא יצטרך להיות כאן, לנבור בתוך התופת, לנשום את ריח השריפה ולסנן רקמות אדם מבעד לאפר, לזכוכיות ולשברי בתים.

תיאורים על גבי תיאורים של סיטואציות שאליהן נכנסו אנשי זק"א, שכמו קפאו מלכת. תיאורים לא פשוטים וטריגריים לפניכן.

"הוצאנו מכאן 180 גופות של מחבלים", הוא מספר. "קודם כל הוצאנו גופות של ישראלים – מכאן, מכפר עזה. בסעד לא היה כמעט כלום, בניר עם לא היה כמעט כלום. מנחל עוז, במוצב עשו בלאגן… לא השאירו חיילת שלמה. אחרי שהרגו אותם, חתכו אותם. לא שפויים. אני נכנסתי לבית בכפר עזה, הכלב שמר על הבעלים. הם ירו על הכלב בזמן שהוא מחבק את הבעלים, את רואה את החיבוק… אז אי אפשר להגיד עליהם כלבים כי זה לא יכול להיות, הם יכולים להיות רק הנבלה, נבלה שאנחנו נחיה עם הריח שלה ועם החרא שלה כל החיים".

הוא מספר שאנשי זק"א החלו את עבודתם עוד ביום ראשון, השמונה באוקטובר, כשמחבלים עדיין נמצאים בשטחי הקיבוץ. כוחות צה"ל חיפו עליהם, בזמן שהם החלו במלאכת איסוף הגופות. "אין אחד שלא הכנסנו את הידיים שלנו לכיסים שלו שלא מצאנו סמים". הוא מספר, "כולם על כדורים. אחד השוטרים שהגיע לזיהוי אמר שזה מה שהיו נותנים לדאע"ש."

מה עוד היה על גופות המחבלים?

"סמים, נשק, סוכריות גומי… ודפים שעליהם כתוב במסודר – כל אחד לאיזה אזור הוא נכנס. לאיזה בית, מי נכנס לאן, ואם המפקד שלהם נהרג אז מי לוקח את הפיקוד ומכאן לאן הם ממשיכים, היו מתוכננים יותר טוב מהקומנדו שלנו".

"תראי", הוא מראה לנו תמונה של אופנוע. "זה אופנוע שנמצא ליד המרפאה. בלוחית רישוי כתוב 'צפון סיני'. זה לא אופנוע עזתי, זה אופנוע מצפון סיני, מדאע"ש של צפון סיני".

"בכפר עזה מצאתי ילדה בת 19, שנרצחה בתוך חדר השינה. הרגו את אמא שלה ואת סבתא שלה. היא הייתה בלי בגדים, במיטה בחדר. חתכו אותה. ארבעה מחבלים הרוגים לידה, אחד עם חצי מכנסיים למטה. ילדה בת שמונה חודשים בצד השני".

"כאן מצאנו המון תחמושת, עכשיו זה נקי", הוא מצביע על אזור אחר בבית וממשיך "ילדה בת 14 שרופה, הראש שם והגוף כאן". הצורך לספר עוד ועוד מהזוועות שהיה עד להן לא פוסק. "נכנסתי לבית בכפר עזה, ערפו שלושה ראשים של גברים. חיפשנו מסביב ולא מצאנו את הגוף התחתון, רק את הראשים. ליד הגדר מצאנו שלוש גופות ועשרה ראשים. הם שחטו אותם וחוזרים לעזה רק עם הראש. בנאדם לא יכול לסחוב הרבה גופות, אבל יכול להרים חמישה ראשים".

אי אפשר בכלל להעלות על הדעת את המעשים האלו, שגם התסריטאי הכי מופרע לא היה מעז לכתוב. את הזוועות האלה, את המראות האלה, הבלתי ניתנים לעיכול, סוחבים איתם אנשי זק"א. ומה סוחבים ניצולי בארי שהיו עדים לכל המתרחש?

"זה חדר של ילדה בת שבעה חודשים", הוא לוקח אותנו לבית נוסף. "מצאתי שיניים של ילד שהיה נעדר. זה לקח זמן, רק אחרי שחזרנו לכאן לנקות, אחרי הוצאת הגופות… מטורף. רגל של ילד. תראי את הדם…" הוא מראה לנו תמונות שצילם ברגעים הראשונים, כשהגיע לכאן. "תראי את הדם", הוא חוזר ומראה לנו שפריצים של דם על הקיר מעל לעריסת תינוק. "כאן האמא שהייתה פצועה ניצלה. את הילדה מצאתי מתחת… לא יכולתי להרים אותה. אני בן 47, בלי ילדים ושם נשברתי". קולו נשבר גם עכשיו.

"את רואה את המוצץ של הילדה?" הוא מראה לנו תמונה ובה מוצץ נקי מונח על המיטה בחדר שבו אנחנו עומדות עכשיו. "זה לא היה ככה נקי. הוא היה מלא בדם. אבל לא יכולתי. ישבתי וניקיתי את המוצץ… ניקיתי וניקיתי וניקיתי…" בראש את מדמיינת את הסיטואציה. גבר חסון ומזוקן בן 47 נשבר מעל מוצץ ספוג דם. מוצץ של תינוק שנרצח באכזריות בעריסתו.

"מה שאנחנו יודעים על אכזריות זה כלום, גם את רוצה לראות סרט רע, זה שום דבר. נכנסתי לבית, עוגה של יומולדת, סבתא, סבא, האבא, הילד בן שש… חתכו לו את הראש שמו אותו לידו, ילדה בת שלוש והאמא על הרצפה".

נכנסנו לביתם של ליאל וינאי חצרוני ז"ל, רק יום קודם הודיעו על זיהוי גופתה של ליאל בת ה-12, אחותו התאומה של ינאי שנרצח אף הוא. באותו יום נערך טקס פרידה מליאל חצרוני. לא קברו אותה כי לא הייתה גופה, והרקמות שעליהם הצביע לנו איש זק"א בתחילה היו הרקמות שסייעו לזהות אותה, לזהות באופן ודאי שנרצחה.

בשבעה באוקטובר נלקחו ליאל ודודתה איילה לבית אחר בבארי שבו הוחזקו 15 איש כבני ערובה של חמאס. הם הוחזקו שם שעות ארוכות ולבסוף נרצחו.  רקשני ישראלים שרדו את האירוע, כפי שהעידה אחת מהן, יסמין פורת.

איילה גידלה את ליאל וינאי, שאימם נפגעה פגיעה מוחית בעת לידתם בשל רשלנות רפואית. זיהינו את הבית מהמדידות של גובה הילדים, ליאל וינאי, על משקוף החדר, נוהג שכיח בבתים עם ילדים קטנים. על הקירות, לצד הסימונים התמימים, כתובות גרפיטי בערבית של אנשי החמאס.

אי אפשר לנשום. למרות כל מה ששמעת ולמרות כל מה שראית, עדיין אי אפשר לתפוס מה הילדים האלו עברו כאן שעות על גבי שעות. מאורעות קיבוץ בארי, שעליהם שמענו רבות, עדיין לא מצליחים להתגבש לכדי תמונה, לכדי רצף של סיפור שהנפש האנושית יכולה להכיל.

סיפורי הילדים, המשפחות, הסבים והסבתות מצטרפים לעובדי החקלאות בקיבוץ, שגם עליהם לא חסו המחבלים. "את התאילנדים הם חתכו רק עם סכינים, בחורה אחת, מכאן עד לכאן חתכו אותה. בחווה בהמשך, הם קשרו שני בדואים, בעל ואישה וירו בהם".

הוא שותק לרגע. כאילו חוכך בדעתו אם להמשיך או לא להמשיך בסיפור. לפתע מרים אלינו מבט בהחלטה ברורה. "ילדה בדואית בת 16…" הוא אומר ומצביע על גופו, מעביר את האצבע מהבטן ועד לחזה. "הם פתחו, הוציאו לה את הלב. לקחו נייר וכתבו עליו 'כופרת'. ילדה בדואית. תביני כמה זמן היה להם".

אנשי בארי חיכו שעות לסיוע צבאי. למחבלי חמאס היה, בפשטות, המון המון זמן. המון זמן לזרוע הרס לא רק בביתם של אנשי הקיבוץ, אלא גם בנפשם, בנשמתם. "זה דבר שייקח המון זמן לעכל", מסכם לנו איש זק"א את השיחה. "אנשים שחיים כאן מכירים אחד את השני. אתה רגיל לבוא, לראות את הזקנה ההיא בארוחת הערב, את הילד ההוא…". הוא מנסה לחשוב על העתיד לבוא.

בחרנו להביא את הסיפורים הקשים ואת תיאורי הזוועות דווקא בגלל ההשתקה וההכחשה שתופסות תאוצה ברחבי העולם. יש תחושה כאילו ככל שאנחנו מתרחקות מהשבעה באוקטובר, מנגנוני ההכחשה וההדחקה עובדים שעות נוספות וכל עדות על אכזריות המתקפה, אונס, טבח, כריתת ראשים, נדחקת הצידה כשאנשים מעדיפים לסובב את הראש ולומר "לא היה ולא נברא".

אז הנה. היה, נברא ושאלוהים ישמור אותנו מאלו המסוגלים למעשים כאלו. בשבועות האחרונים, תוך שיחות וראיונות שאנחנו מנהלות עם אנשים שהיו, שחוו, שמשפחותיהם חטופות, שהיו עדים למאורעות, אנחנו רואות את סדר הגודל של מה שארגון הטרור, המכנה את עצמו 'ארגון התנגדות לכיבוש', מסוגל לעשות. אנחנו מבינות מה היו שאיפותיו ומה הניע אותו.

על הקירות של בתי בארי לא כתובות קריאות לשחרור פלסטין, אלא שמותיהם של ארגוני הטרור שהגיעו, כבשו, רצחו וטבחו. "היינו פה, גדודי עז א-דין אל-קאסם". כיבוש גופה של ילדה, רצח תינוק בעריסתו. כמו פיראטים זועמים, תאבי דם, חוזרים הביתה עם ראשים כרותים. בשם איזו התנגדות נעשתה הזוועה הזו? ובאיזה עולם אפשר יהיה להצדיק את ההתנגדות לכיבוש דרך תינוק שנרצח בעריסה, או דרך ילדה שנאנסה?