מאת: ליהי יונה
כבר כמה שבועות שמשפחות החטופים צועקות לעברנו אמת שאנחנו חייבים לשמוע. אז אחרי שגשם ירד כל היום על ילדים בני שנתיים, שלוש, וארבע שנמצאים שם כרגע, אני רוצה לנסות לכתוב בעצמי כמה מילים.
בשבוע שעבר שמענו על הנחיה שקיבלו בשב"ס להחזיק את אסירי הנוחבה שמוחזקים בישראל בתנאים קשים במיוחד, שכוללים "שמונה מחבלים אזוקים בתא חשוך, מיטות ברזל, שירותים בחור ברצפה והמנון התקווה שמתנגן כל העת ברקע".
גיל דיקמן, שבת דודה שלו חטופה בעזה הגיב לידיעה בבהלה והדגיש עד כמה הפרסום שלה מעמיד את החטופים בסכנה אמיתית. איך כל שריר כזה שאנחנו מפעילים פה מסכן אותם שם. במקביל, ובעקבות השביעי לאוקטובר, התחיל המשרד לביטחון לאומי לחלק נשקים בקנה מידה חסר תקדים. עדות שעלתה בדה מרקר מתארת את תהליך ההסמכה לנשיאת נשק כמו תסריט בהלות שכתוב גרוע: "האיש החביב שכיוון על רגלו אקדח טעון עם כדור בקנה – עבר. האישה המציקה שלא פגעה במטרה ולו פעם אחת – עברה… מה שלוקח לשוטר לפחות חצי שנה, לוקח לאזרח 4.5 שעות".
אפשר רק לדמיין את מגוון האופנים שבהם הדבר הזה יתגלגל גם אלינו, ואת כמויות הירי במערכה השלישית שהנשקים האלו הולכים להוביל אליהם (תחשבו טעויות בזיהוי, סכסוכי שכנים/ריבים על חניה, תחשבו על נשים מוכות שבן הזוג שלהן קיבל הרגע אקדח).
גם אני מאחלת את הגרוע מכל למי שביצעו את טבח השביעי באוקטובר. ואני גם מבינה, באמת, את האנשים שרוצים להתחמש עכשיו, אחרי פגיעה כל כך דרמטית בביטחון האישי של כולנו. ועדיין, בשני האירועים האלה, שמפחידים אותי עד מאוד, יש שתי הנחות ששווה להתעכב עליהן:
(1) ההנחה ש*עוד* כוח הוא תמיד לטובתנו, ושזה הכלי היחיד שעומד לרשותנו, ו-(2) התעלמות מופגנת מהיום שאחרי. בשניהם, אין מסוגלות להתמודד עם האפשרות שהנזק ההיקפי מהפעולה שלנו יהפוך להיות הנזק המרכזי שאיתו נצטרך להישאר ולהתמודד ביום שאחרי, וייתכן מאוד שהנזק הזה יהפוך להיות משמעותי ומסוכן עבורנו יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות.
ואני רוצה להציע, בזהירות, שאותו דבר קורה כרגע עם האסטרטגיה שבחרנו בעזה.
עוד כוח
לפני שבוע בערך שמעתי את אביחי ברודץ, שאשתו ושלושת הילדים שלו נמצאים בעזה, מטיח בבועז ביסמוט מהליכוד דברים קשים.
אביחי ברודץ׳ שאשתו הגר ושלושת ילדיו, עפרי (10) יובל (8) ואוריה (4.5) נחטפו לעזה, זועק באולפן לעבר חה"כ בועז ביסמונט. pic.twitter.com/wyieSeCI9H
— Asslan Khalil (@KhalilAsslan) November 11, 2023
אני חושבת שזה המסר הכי מדויק ששמעתי מאז השביעי לאוקטובר. אני מתחננת שתצפו בו. ברודץ אומר שם בשתיים וחצי דקות מסר שמזקק את כל התפיסה שלי לגבי המלחמה הזו. בפשטות, הוא אומר, אותם אנשים ואותן תפיסות שהובילו אותנו למצב הזה הן מה שמציעים לנו עכשיו כמה שיוציא אותנו ממנו. אבל אי אפשר (או לפחות – אני כמו אביחי לא מאמינה שאפשר) לחסל את חמאס בכוח. ניסינו את זה בעשרות סבבים עשרות שנים.
התוצאה היא שבכל ניסיון כזה אנחנו משאירים מאחורה חמאס מסוכן יותר, כועס יותר, רדיקלי יותר, אלים יותר ומסוכן יותר, עם מעגלי לגיטימציה ברצועה שמתרחבים ומתרחבים כי זה מה שקורה במלחמה. הקולות של מי שמאמינים שאפשר אחרת – גם אצלם – מתעמעמים. מושתקים. נדחקים הצידה. מעבר לזה, גם אם נצליח בתכניות הכי סהרוריות ונעשה טרנספר לכל תושבי עזה, כמו שכתבו אנשים חכמים (לינק בתגובות), זה רק יסיט את האיום מעזה הסגורה לסיני הפתוחה. מה שיש לנו אפשרות לעשות זה להשהות אותם לכמה שנים כי חיסלנו מערכים והרסנו תשתיות, אבל המציאות היא ככל הנראה שבעוד כמה שנים נחזור למקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו, אם לא, כמו שאביחי ברודץ אומר בכאב, במקום הרבה יותר גרוע.
זו מחשבה מפחידה למדי – שהאסטרטגיה שבחרנו אולי לא תעבוד אבל אני חושבת שחשוב, למרות הפחד, לשקול אותה. שאולי עוד כוח ועוד כוח לא תמיד יעבוד. ואולי הנזק ה"היקפי" שאנחנו מייצרים שם, כמויות ההרס, ההרוגים, רגש הנקמה שאנחנו מתדלקים אצל ילדים שראו את ההורים שלהם מתים ובורחים עכשיו דרומה לבדם – אולי הנזק ההיקפי הזה יהפוך להיות משמעותי ומסוכן לנו יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות.
אנחנו מכירים את הרגש הזה טוב כי אנחנו חיים אותו בגוף שלנו בעצמנו. חמאס ברוע הטהור, האכזרי, הסדיסטי שהפגינו פה בשביעי לאוקטובר שרטו את כולנו באופן שרגש הנקמה שהוא יצר מהדהד בשמי עזה כבר מעל לחודש. אבל ילדים קטנים שהשמים נפלו עליהם קמים בבוקר אצלנו ואצלם, והבחירות שהם יעשו פה בעוד עשרים או שלושים שנה יכתיבו את הגורל של כולנו.
מטרות המלחמה
כמו שאני רואה את זה יש לנו היום שלוש מטרות מרכזיות: קודם כל ומעל הכל, בעיני, החזרת החטופים, כולם. זה החוזה החברתי שכרתנו עם המדינה וזו המחויבות הראשונית שלנו לכל מי שנלקח בשבי. להשיב אותו הביתה.
שנית, ולא פחות חשוב, להביא בטחון אמיתי וארוך טווח לתושבי העוטף, תוך החזרת כמה שפחות חיילים שלנו בארונות. מטרה נוספת, שהיא בדיוק מטרה מהסוג של 'היום שאחרי' היא למזער עד כמה שניתן מוות של מי שכל חטאו היה שנולד בצד הלא נכון של הגדר.
בסופו של יום, ובזה אני באמת מאמינה – מה שימנע את השביעי באוקטובר הבא באופן קבוע הוא הסדר מדיני. אנחנו לא דואגים מרחפנים שיעופו עלינו מגבול ירדן או טילים מגבול מצרים. כי אין שום דבר יותר יציב ויותר בטוח מהסדר מדיני (הרשות כבר הודיעה שהיא מוכנה לקחת אחריות על הרצועה במסגרת הסכם מדיני כולל, ואפשר גם כל גורם אחר שיהנה מלגיטימציה של מי שנמצאים שם ושאפשר לדבר איתו).
הסדר כזה לא יהיה לאבי דאבי והוא לא יהיה שלום חם. אבל התפיסה שאפשר יהיה לנצח את חמאס בכוח קרסה לנו מול הפרצוף בשביעי באוקטובר. כמוה גם התפיסה שאם נמשיך לחנוק את עזה היא תיחנק בשקט. "אם רק נפעיל עוד יותר כוח" זה משפט שאמרנו יותר מדי פעמים. זה לא עובד ואנחנו ממשיכים לנסות, ורשימת המתים הולכת ומתארכת.
אני כותבת את הדברים האלה כשמנין ההרוגים אצלנו עומד על כ-1400 איש. בעזה לפי גורם בטחוני ישראלי בכיר מניין ההרוגים עומד על כ-20 אלף איש (חמאס מדווחים על מספר נמוך יותר של בערך 11 אלף). במקביל, אנחנו מתעוררים כל בוקר לעוד חיילים שחוזרים הביתה בארונות. לעוד ועוד "הותר לפרסום" שגורר אלפי לבבות שבורים. לעוד עסקה שנדחתה. כל בוקר. וזה הסיוט שאנחנו כלואים בו כולנו. וזה מפחיד, כמו שקרן כותבת בפוסט אחר, לחשוב שכל זה לא יעזור בכלום. שהתכנית לא הולכת לעבוד. אבל יותר מפחיד להתעלם מהאפשרות הזו. מגיע לנו שקט. אנחנו ראויים לו. כולנו. תחזירו את החטופים הביתה. תעצרו את האש.
