אסמעיל
שמי אסמעיל, אני מעזה, הקמתי את העמוד הזה לפני כמה שנים עם חברים, ואני כותב ישירות אליכם כרגע.
כבר עשרה ימים שאני קרוע בין עולמות. בין שני קצוות. אין תקווה. יש תקווה. אין. למה אני נכנס לזה בכלל? למה לכתוב? הכל מדכא מדי. תנו לשמיים ליפול אחת ולתמיד, וזהו. שנמות.
לא ציפיתי שדבר כזה יקרה. אני מרגיש חוסר אונים. אני מרגיש זעם. אני מרגיש צער על האזרחים שנהרגו בצד הישראלי. אני מרגיש צער על האזרחים בצד שלנו. לוקח לי המון זמן ומאמץ להתנסח והימים חולפים והעולם שלי נמחק. אני קורא את החדשות בעברית. זה נורא הרג האזרחים הישראלים ליד עזה. תמיד ישראל התחילה, ישראל הצהירה, ועכשיו אלו אנחנו שהתחלנו. אני, ואמי, ואבי ואחותי הקטנה בת השש, אנחנו, "חיות האדם", כבר לא אנושיים בעיניכם. ולגיטימי להרוג בנו, לקבור את כולנו, להשטיח את הבתים שלנו. אני קורא אתכם. ודודה שלי נהרגה אתמול. וגם הילדים שלה.
אני מוצא את עצמי מחשב חישובי מוות: כמה צריכים למות כדי לצנן את הזעם? כדי לאזן את ההרוגים בישראל? פי שלוש? פי עשר? ואיך אפשר בכלל לחשוב ככה. ואין שום אופק לסיום המלחמה בקרוב.
אלף שלוש-מאות איש נהרגו בישראל. רובם אזרחים. למעלה משלושת אלפים פלסטינים כאן בעזה בינתיים. אלף מתוכם ילדים. רובעים שלמים נמחקו, שכונת רימאל, מקום שאהבתי, שביקרתי בו בלי סוף כילד. זו תל-אביב קטנה של עזה, מלאה בליברלים. מאות אלפים בורחים ממקום למקום כעת.
אני מיואש מדי כדי לדבר עם ההורים שלי. אני מפחד לבדוק מה שלומם. בכל יום מתים אנשים שאני אוהב, וכל כמה שעות, כשיש הבהובי קליטה ואינטרנט, אמא ואבא, שגרים בלעדי, שולחים לי הודעה: "אנחנו בסדר". ניסיתי לשכנע אותם לברוח מהבית ונכשלתי. אח שלי צעק עלי, שהוא יודע שאני רוצה בטובתם, אבל אין טוב. אין מקום בטוח.
בבית שלנו יש המון מתח. כולם מאבדים עשתונות. אין מים לשתייה בעזה. אנשים לא מתקלחים בשום מקום. בקושי שותים. הולכים לשירותים פעם ביום, פעם ביומיים. בקרוב עשרות אלפים ימותו מצמא פה, במצור. משפחות שלמות נמחקו מעל לפני האדמה. עשרות תינוקות נקברו תחת הריסות בתיהם. התמונות כל-כך אכזריות והן לא מגיעות אליכם.
התקרה קורסת ואדם נקבר בחיים. כך נראה הסוף בדרך כלל, ואתה לא יודע מתי זה יקרה לך. אם יש מזל אתה מת מיד. אם לא, במשך שעות, תחת הרי בטון, בלי חמצן, והשכנים, בידיים חשופות לפעמים, ינסו לחלץ אותך, לאתר יד רפויה, פני אדם בין הסלעים, אנשים מכוסי עפר. אפורים. חלקם מתים. חלקם חיים. ניכר שהדגש הוא על נזק ולא על דיוק. בבשר שלנו זה ניכר.
אני מניח שלרוב מי שקורא את זה לא אכפת. אני יודע שגם בישראל קרו דברים מזעזעים. שאנשים נטבחו וילדים נרצחו ונחטפו. אני מתנגד לזה. אני שונא את חמאס. שונא את ישראל. שונא את כל מי שמחרחר מלחמה וכיבוש במקום להוביל לפתרון פוליטי.
שום דבר כאן לא נראה הגיוני. ואני פתאום נכנע לתאוריות קונספירציה כדי לפרש את הכאוס. איך לא ידעו בישראל על המתקפה של חמאס? למה עכשיו? תהיה עוד נכבה? אף-אחד כבר לא מבין את המניעים של אף-אחד.
אני דבוק לחדשות. שום דבר לא עוזר. מדברים על כניסה קרקעית. עוד ועוד הרוגים, במשך חודשים, אלו התוצאות היחידות שיהיו למלחמה הזאת. שכול, ואז זעם, ואז נקמה. והמעגל נמשך.
גדלתי כאן, וברור לי: ישראל לא יכולה להרוס את חמאס דרך הפגזה מסיבית כזאת של עזה והרג של אלפי אזרחים. זה רק מחזק את הטענה הבסיסית של חמאס, שהמטרה של ישראל היא להרוג כל פלסטיני בלי הבחנה, ושרק דרך כוח, ואלימות, רק כך אפשר להתמודד מול אויב כזה אלים ואכזר. זה משכנע אנשים במיוחד כי אתם שולטים בנו, כי אין לנו חופש ומדינה, גם בגדה, איפה שאין חמאס, וגם בשגרה בעזה, שהיא כמו כלא לאזרחים בסגר.
אני לא מאמין בתפיסת העולם של חמאס ומתנגד לה אבל מכל הסיבות האלו אני רואה איך היא מתחזקת אחרי כל מלחמה, כל הפגזה ישראלית, כל פעם שמשפחה נקברת בחיים ונמחקת מהעולם הזה. מי שנותר חולם לנקום.
רצון בנקמה זו תגובה טבעית לפחד. אני קורא הרבה, בישראל עכשיו, על רצון לנקמה בנו. ואני מבין את זה. הרגשתי את זה בעצמי, המון פעמים, אחרי כל סבב, בכל פעם שאדם שאהבתי מת מהפגזים שלכם. אני עדיין מרגיש את זה. היום אני כמעט בן שלושים ואני יודע שזה לא פותר כלום.
אני לא מסוגל לדמיין עתיד ברגע הזה. לא יודע איך. לא יודע מתי. רק יודע שמה שקורה, צריך להיות סימן אחרון עבורנו שהדרך הישנה, דרך האש והכוח, לא תעבוד ולא תתן בטחון. לא לנו, לא לכם.
—
אבראר
