בשנה וחצי האחרונות אני חברה בדסק הכותבות של פוליטיקלי קוראת, מספר כתבות שלי פורסמו ואני מאוד גאה להיות אשה בצוות הכותבות. אני מעריכה את הכותבות האחרות, גם כשאנחנו לא מחזיקות באותן תפיסות ועמדות.
פוליטיקלי קוראת כגוף תקשורת פמיניסטי, מאפשר לנו לשקף מגוון קולות, את החוויות והאמונות שלנו ושל מושא הכתבות שלנו ועל ידי כך מוכיח שפמיניזם הוא תנועה רב-גונית שיכולה להכיל מגוון רחב של מחשבות ורעיונות. ההכלה הזו יכולה לעזור לאתגר סטריאוטיפים, לשבור מחסומים ולעודד חשיבה ביקורתית בקרב קהל הקוראות והקוראים שלנו.
הבוקר התפרסמה אצלנו כתבה בשם "עיתונאים נעלמים", קראתי את החלק הראשון והרגשתי את מה שנחווה על ידי כתחושת כעס מלווה בתסכול. באותו חלק, סופר על היעלמותה של מי שמגדירה את עצמה כ"עיתונאית פלסטינית פמיניסטית", ביאן אבו סולטאן. גם תמונתה מופיעה בשער הכתבה, בחורה צעירה ויפה, עם שיער מתנופף ברוח. כולה משדרת חירות וחופש.
זיהיתי אותה מיד, זכרתי שקראתי פוסטים ברשתות בנוגע אליה. באחד מהם היא היללה את טבח ה-7.10 והתייחסה אל אותו היום כיום חג. זכרתי שכמה ימים לאחר מכן היא העלתה פוסט שביתה נחרב בהפצצה של צה"ל. לא הרגשתי אמפתיה.
תהיתי למה נבחר לכתוב עליה בהתחשב בהצהרותיה בנוגע לטבח ה-7.10, במיוחד כאשר נראה שהן סותרות את עקרונות העיתונות האתית וחופש העיתונות. תהיתי, האם ביאן אבו סולטן היא עיתונאית? בעצמי לא נתקלתי בשום פרסום עיתונאי שלה, מלבד פוסטים המהללים את הטבח ודיווחים בני משפט או שניים על הנעשה בעזה. מלבד זה, כעיתונאית – האם דיווחה ללא משוא פנים וביושרה על מה שמתרחש בעזה בשנים האחרונות? על המנהרות, על ההיערכויות? או שגם היא, כמו אונר"א, לא ראתה כלום?
שנית, האם מישהי המביעה תמיכה בפעולות טרור, אותן היא מגדירה פעולות חופש, יכולה להיות עיתונאית? לתפיסתי, אנשים המביעים בגלוי תמיכה בפעולות טרור, מהללים אלימות או מתייגים מבצעי זוועות כגיבורים, צריכים להתמודד עם אתגרים אתיים משמעותיים טרם יזהו עצמם כעיתונאים.
שלישית, האם מי שמגדירה עצמה עיתונאית יכולה לכתוב כל דבר בשם חופש הביטוי? חופש ביטוי הוא זכות יסוד, אך זכות זו אינה חסרת גבולות. לעיתונאים יש אחריות יתרה, לממש את חופש הביטוי שלהם בתוך גבולות אתיים, מגבלות משפטיות וסטנדרטים מקצועיים.
ביאן אבו-סולטן מגדירה עצמה פמיניסטית. כשפמיניסטיות בכל העולם נטשו את נשות ישראל כשמאות מהן נטבחו, נאנסו, נשרפו חיים ונחטפו, התרעמנו וצעקנו – "צביעות!". האם ביאן אבו סולטן יכולה להשליך את האג'נדה הפמיניסטית שלה ברגע שמדובר בנשים יהודיות, בשם המלחמה בכיבוש? האם ניתן להמשיך לקרוא לה פמיניסטית אחרי כן?
דמם המותר של עיתונאים
הבחירה בביאן אבו סולטן כדוגמא לעיתונאית שמשלמת מחיר בגלל עמדותיה יוצרת אנטגוניזם ונתפסת בעיני כחד צדדית וחד ממדית. כאשר דמות שנויה במחלוקת מודגשת כסמליות לנושאים רחבים – כמו חופש עיתונות בעזה בעת מלחמה – זה עושה את ההיפך ממה שהתכוונו אליו.
כתבה כה ביקורתית ובעלת ערך, המתייחסת לדילמות האתיות סביב בטיחות עיתונאים וחופש עיתונות נעלמת בתוך הבחירה להדגיש את דמותה השנויה במחלוקת של ביאן אבו סולטן. העיסוק בשאלה האם דמם של עיתונאים מותר במלחמה (משני הצדדים, אגב), הוא שיח מכריע וחיוני הדורש התחשבות בתחום האתיקה העיתונאית ושמירה על חופש הביטוי.
אבל אבו סולטן היא לא הדוגמא לאתגרים העומדים בפני עיתונאים שאכן מסכנים את שלומם ופרנסתם בשל מחויבותם לצדק ולאמת ובחירתה לשמש כדוגמא לכך, מסכנת את הדיון החשוב על הסיכונים ועל הקורבנות האמיתיים של הסוגייה.
ואם לחזור למה שהתחלתי בו, אני שמחה להיות חלק מגוף תקשורת שיש לו מחויבות בלתי מעורערת לטפח מגוון רחב של דעות ונקודות מבט. הפלטפורמה שהוא מספק משמשת עבורי ועבור חברותיי הכותבות מרחב רב ערך שבו נקודות מבט שונות לא רק מתקבלות בברכה אלא מעודדות ויוצרות סביבה מאפשרת לשיח ומעורבות.
כאשר נקודות מבט מגוונות מקבלות פלטפורמה לביטוי, זה לא רק מכבד המורכבות של הפמיניזם אלא גם מזמין את הקוראים לעסוק בספקטרום רחב יותר של רעיונות, חוויות ועמדות. גישה זו יכולה להעצים אנשים לחשיבה ביקורתית, להטיל ספק בהנחות ולתרום לתנועה פמיניסטית מכילה ודינמית יותר.
תמונה ראשית: AFP
