"תנד'כר וולא תנעאד", נוהגים להגיד בלבנון כשמדברים על מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 1975 וארכה 15 שנים ארוכות ועקובות מדם. "שתיזכר המלחמה ולעולם לא תשוב".
כשקוראים את סיפוריהם של לבנונים מתחילת שנות השבעים, רואים שהם לא חלמו לרגע, שהמקום השוקק והפסטורלי בו הם חיים, יהפוך לזירת קרב מדממת במשך עשורים. זה פרץ ברגע אחד, בדרך "בוסטאת עין רומאנה" שבביירות. ירי בוצע לעבר אוטובוס עמוס פלסטינים ששבו מאירוע. 26 נוסעים נהרגו. זמן קצר קודם לכן, התבצע קרב ירי בין חמושים נוצרים אנשי פייר ג'ומייל, וחמושים פלסטינים. היה זה האות לפתיחת המלחמה בין קבוצות אתניות, דתיות ומעמדיות שונות בלבנון. מלחמה שגבתה את חייהם של 150,000 אזרחים. 750,000 לבנונים איבדו את בתיהם באותה מלחמה וכמעט מיליון איש היגרו מהמדינה.
בשנה שעברה, באוניברסיטת ברקלי, פגשתי סטודנט אפגני שהראה לי נשים בחצאיות מיני, שיער חשוף וספרים בידיהן, מתהלכות באוניברסיטת קאבול, בבירת אפגניסטן. זה היה בשנות החמישים או השישים. אף אחד לא דמיין ששבעים שנה קדימה, ילדות לא יורשו לצאת מהבית לבית הספר בעוון היותן בנות.
אחרי אירועי השבוע בבית ליד ובשדה תימן, מלחמת האזרחים הקרה שמתרחשת פה כבר חודשים ארוכים, נראית אלימה וקרובה מאי פעם. נראה שגם רגע ההחלפה – ממדינה ריבונית, ליברלית (יחסית), למדינה מדכאת וחונקת, הולך ומתקרב.
מדינה מתפקדת היא נס ששבריריותו אינה מורגשת ביומיום. חבילות הנספרסו עדיין מגיעות עד פתח הדלת, עדיין נוסעים לבריכה ולים למרות החטופים, ובשכונות ישראליות במרכז הארץ החיים הנורמליים (חוץ מכמה אזעקות) עדיין נראים נורמליים. חלקנו מתכננים חופשות קיץ, חלקנו עוד מפגינים, חלקנו מבינים שהחיים כאן השתנו לבלי היכר רק עוד לא יודעים לתת בזה אותיות וסימנים.

שלישיית וגאס
"מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס", נוהגים לומר בסרטים אמריקאים על חוויות או מעשים שחווים ביחד והופכים לסוד משותף. אבל האמת היא, שגם אם ניסינו לחשוב ככה במשך שנים, שמה שקורה בגדה המערבית נשאר בגדה המערבית, השבוע הבנו סופית שזה בלתי אפשרי.
כשאירוע "תג מחיר" מתרחש בתורמוס עייא ונותר סוד גלוי – אותו אירוע יגיע גם לבסיס בית ליד, ולשדה תימן. כשאדם משולהב המאמין בארץ ישראל השלמה ובה בלבד, לא ביושביה, מבעיר את הגדה, מסית לרצח ראש ממשלה (שלבסוף נרצח) ואז גדל ומתפתח, דרך מערכת החוק הישראלית, עד שהופך לשר לביטחון לאומי – ביטחון לאומי כפי שהוא נראה בגדה המערבית יגיע גם לתחומי ישראל הריבונית.
כשאדם שנתפס עם גלוני בנזין טרום ההתנתקות הופך לשר אוצר במדינת ישראל, כשכל זמנו ומרצו מוקדשים ליישוב מחדש של הגדה ולא לתיבת האוצר המדינית – הביטוח הלאומי, הזכויות, הפנסיות, הקניות לשבת של כולנו יילקחו מאיתנו. ירדו לטמיון.
כאשר אדם שהשתמט מצה"ל, בתואנה כי אין לו אמון בו, הופך לחבר כנסת שמגיע "להגן" על חיילי צה"ל הנחקרים באשמת התעללות מינית באסירים – ההגנה שלו היא משענת קנה רצוץ עבורנו, ששירתו שירות מלא בצה"ל ושלא לקחו שום מסלול מקוצר בדרך אל הכנסת.
בן גביר לא שירת בצה"ל עקב "חוסר התאמה", שם מכובס לנערי גבעות ופעילים קיצוניים שלא עונים להגדרת האחריות הדורשת אחיזה בנשק או תפקוד אלמנטרי. כך גם צבי סוכות. בצלאל סמוטריץ' התגייס לבסוף בגיל 29 לחצי שירות, לא קרבי. פחות מכל חיילת חילונית שמתגייסת. (וכן, נשים חילוניות הן הרוב היחיד והמוחלט בקרב נשים בישראל שעושה שירות חובה בצה"ל).
כל אלה אחראים כעת על ביטחון מדינת ישראל תחת משמרתו ותמיכתו של ראש ממשלה מהליכוד. האם הם לא רואים שמה שהם עושים מסוכן? ובכן, הם רואים. מדובר באנשים חריפים, אינטליגנטים, שעל אף אי-שירותם בצה"ל, הם אסטרטגיים מצוינים שחושבים, פועלים ומתכננים לטווח ארוך. ותוכנית ההכרעה שלהם מתקדמת היטב. ולא, הם לא מתכוונים להכרעת הפלסטינים.
זו איננה התפרקות של המדינה כפי שנכתב בכמה מקומות השבוע, זהו תהליך פירוק סדור ואקטיבי שבמהלכו, יוכלו להשתלט על מנגנוני המדינה. כל זה בחסות הכאוס שיצרו עוד קודם, בתוכו גם זיהו הזדמנות לפעול אויבינו מאיראן וארגוני הטרור.

קיפוח יחסי
אחת התיאוריות המפורסמות ביותר במחקרי מלחמות אזרחים מדברת על המונח "קיפוח יחסי", מונח שטבע החוקר טד גור. "קיפוח יחסי" נופל בקרב קולקטיב, קבוצה או זהות שחשה קיפוח לעומת הקבוצות האחרות בחברה. מלחמות אזרחים ניצתות כאשר שכבות של אי-צדק, אי-שוויון או מערכות לא מתפקדות מצטברות. בדרך כלל נלווה להן מאבק על משאבים, משילות ירודה של מערכות המדינה (כמו צבא ומשטרה המפעילים או לא מפעילים כוחם באופן סלקטיבי, כמו במקרי האלימות במגזר הערבי), התחמשות של גורמים שאינם בעלי המונופול על האלימות (במדינות מתפקדות לצבא, משטרה ומערכת אכיפת החוק יש מונופול על הפעלת כח ואלימות, אם בחוק וסדר ואם בנשק) ומנהיגות קיצונית אשר בחרה בדרך הכוח האלימות להשתלטות על המדינה, ומשאביה (ביזה של סמכויות וכסף).
ארבעת הסעיפים הללו לא נגררים לשם במקרה. זו תכנית סדורה בה הזזת הקו האדום של הקריסה הערכית ותכיפות מופעי האלימות נעשית כל הזמן, מכרסמת בסדר הקיים ובדרך "מרגילה" ו"מנרמלת" מה שפעם היה נחשב קיצוני והיום הוא כבר "שגרתי".
יש כאן גשם של מוות, הרס, פחד, דמעות וחרדה אבל הפסקנו להזדעזע.
אולי זה יעבור מעצמו
אחרי אירועי שדה תימן ובית ליד, יצאה הכנסת לפגרה של שלושה חודשים. הפגרה השנייה מאז ה-7 באוקטובר. 115 חטופים, תינוקות, זקניםות, עדיין בעזה. אבל רגע לפני הפגרה, חברי הכנסת שלנו מגיעים "להגן" על חיילי צה"ל מפני הפצ"רית. ונפל הגונג.
יש כאן רגע שברירי ורגעי מאוד בו על כולנו לעשות בחירה. יש א.נשים שבוחרים לעזוב, יש א.נשים שתכף סוגרים 300 ימים במילואים. יש אלפי א.נשים במערכות הציבוריות ובארגוני הביטחון שחשים שהם המגנים האחרונים של ישראל במתכונתה הקודמת, יש א.נשים משולהבים שרוצים להמשיך להיות צודקים מול המגזר האחר, הימין או השמאל.
ויש המון אזרחים מבועתים. כאלה שרואים את הסכנה אבל לא ברור להם מה קורה. ההיגיון נותן תסריט אופטימי "זה יעבור", "מישהו יתעשת", "יש לנו מלחמות ואתגרים גדולים יותר". אנחנו ממשיכים בשגרת חיינו כי באמת זה כבר קשה מנשוא ואין מקום להכיל.
אבל גם זה, גם זה חלק מהתוכנית הסדורה של שלישיית ווגאס, בגרסת הגדה המערבית. סמוטריץ, בן גביר וסוכות אוחזים במוקדי כוח במדינת ישראל. בנוסף, יש להם כוח הרתעה מהמאיימים והחזקים שנראו כאן. הוא מופנה כלפי אנשים במערכת הפוליטית ובגופי הביטחון והוא חזק הרבה יותר מכוח ההרתעה של מדינת ישראל על אויביה.
תראו את גורל עסקת החטופים, בשל האיום שיעזבו את הממשלה. תסתכלו על שתיקת בכירי המערכות, שיודעים מה קורה כאן, אבל מהססים לפצות פה. וכן, ההיסטוריה תשפוט. אבל אנחנו לא רוצים להיות שמות על אנדרטה עד שנוכל סוף סוף לדבר על זה.
הארץ הטובה
בספר "זיכרונות מארץ אהובה", מקונן מישקה בן דוד על המדינה שהייתה ואיננה. על ישראל עליה בין יום השתלטו מחדש הערבים, כבשו אותה והיא איננה. הוא כותב את קינתו וזיכרונותיו כגולה, כפליט. שקוע בהלם. זה ספר שהקריאה בו היא תרגיל בקונספציה. תרגיל בצלילה אל קרקעיות כאב ופחד. אל הבלתי מתקבל על הדעת.
קראתי אותו בספטמבר 2023, רגע לפני הטבח. חשבתי שזה ספר דיסטופי. ואז הגיע ה-7 באוקטובר, ופתאום כל בלתי מתקבל על הדעת הפך מתקבל. אחר כך הגיע ה-13 באפריל, ליל המתקפה האיראנית על ישראל, ועוד בלתי מתקבל על הדעת הפך מתקבל. השבוע, בוצעו אירועי "תג מחיר" של יהודים, כולל שר וחברי כנסת, על בסיסי צה"ל. לא בגדה, בלב הארץ. והארץ הטובה הפכה לארץ הטובעת.
בסוף הספר, כותב מישקה בן דוד כי קורות מלחמת לבנון השנייה הובילו אותו למחשבות הקשות שילדו את הספר. היום, המלחמה ההיא, על מחדליה, נראית לנו כפיס אוף קייק לעומת ההווה והעתיד הקודרים של 2024.
תקומה
השלטון ההרסני השולט כעת במדינת ישראל צריך ליפול. צריך להשתבש בכל דרך חוקית. שומרי ושומרות הסף חייבים להתחזק. עלינו להביא לכך שכל בכירי המערכות הציבוריות בתפקיד, מהצבא, השב"כ, המוסד, המשטרה – שכולם יפצו פה וישמיעו קול חד וברור. או שהממלכתיות הישראלית מתה, או שנציל את מה שנותר ממנה, או שמלחמת האזרחים תתחיל ואיתה, הנהירה וההגירה מכאן של מי שיכולים להגר. מי שיישארו כאן לבסוף הם גברים ממוצאים שונים שיילחמו זה בזה על חשבון דמם של ילדים. ילדינו.
אפשר לבקר במוזיאונים של רואנדה ויגוסלביה ולהיזכר, ממרחק שלושים שנה בסך הכל, איך קיצוניות מובילה עמים למלחמות אזרחים מחרידות, להרג המוני, ולאבדון. שאולי יש אחריו חיים, אבל לא ממש תקומה.
זו הנקודה שבה כל אחת ואחד מאיתנו צריכים לבחור. האם אנחנו מתכוונות להמשיך ולהשלים עם אי-הסדר הקיים, או לשבש אותו? שלישיית וגאס שהתאחדה עם האינטרסים של מפלגת השלטון, גוררים אותנו ל"התחדשות" ולקידוש זירת הגדה המערבית על מוסדותיה, ערכיה ושטחיה, על חשבון שאר הזירות, ובעיקר על חשבון המדינה כולה.
חוק הגיוס, הפ"צרית, משאיות הסיוע – כל אלה הם מסך עשן. יש כאן מהלך מתוזמר אחד שנועד לייבא את האקו-סיסטם הגדתי אל תוך מדינת ישראל. את מנהיגיו, את דרכיו, מגבלותיו ואת אופן הפרשנות שלו לחוק. לא סיפחנו את הגדה, אבל היא בהחלט עלולה לספח אותנו.
זה הזמן שלנו להתעורר. לפעול בתצורות חדשות, לא רק דרך הפגנות, כדי למנוע מלחמת אזרחים. זה הזמן של בעלי הסמכות להשמיע קול חד ותקיף. זה הזמן של גופי הממשל להתעורר. הזמן של א.נשים ובעלי תפקידים מה-7 באוקטובר להתפטר. הלגיטימציה המוגבלת שלהם עלולה להקשות על מניעת המאבק הפנימי. הנורמליות והמשך השגרה הם האויב הגדול ביותר שלנו. זה הזמן שלנו, של העם, לצאת לפגרה ולהודיע על כך לכנסת. עד שיחזירו את החטופים, עד שיציבו כאן סט ערכים חדש, עד שיחזירו לנו את העתיד.