"לעולם לא עוד" זה עכשיו

"החטופים ששוחררו סיפרו שראו את המאבק שלנו כאן, אני לא יודע אם כרמל ראתה אותנו נאבקים למענה, אבל אני יודע שהחטופים שעוד שם רואים אותנו עכשיו ואנחנו אומרים להם — לא ניתן לנתניהו לוותר עליכם" (גיל דיקמן בן דודה של כרמל גת ז״ל, 15.3, בגין).

מבצע 'עוטף קריה' החל על רקע המשא ומתן המתמשך בדוחא, בירת קטאר. משא ומתן הנוגע לגורלם של 59 החטופים והחטופות שנותרו בעזה. נראה שאנחנו (שוב) נמצאים ברגע מכריע. חמאס דחה את ההצעה האמריקנית לשחרור מדורג של חטופים. הבוקר (16.3.25), הוא הודיע שלא ישחרר את החטוף האמריקני עידן אלכסנדר כל עוד ישראל לא תסכים למשא ומתן על שלב ב'. במילים אחרות, שוב מבוי סתום. החטופים עדיין שם, ואנחנו כאן, מסרבים לשתוק.

"בזמן שנתניהו מפר את ההסכם שהוא חתם עליו ומפקיר את החטופים לשואה שהם עוברים, אנחנו רואים ציבור שמבין שלעולם לא עוד – זה עכשיו!"  כך קראה עינב צנגאוקר, אימו של מתן השבוי בעזה, בהפגנה השבועית במוצאי שבת. אל מול אלפים שמביטים בה, זעקה את זעקתה מהגשר בבגין.

"אני מישירה מבט לציבור ואומרת לכם: דעו שיש ברירה! ל-59 חטופים ולעם שלם מגיע צדק. לחבק בחזרה את אהובינו ולקבור כראוי את היקרים שנרצחו! אנחנו דורשים לדעת מתי הם כולם יחזרו!"

במאהל המחאה החדש שהוקם בשבוע שעבר בשער בגין משפחות החטופים.ות קוראות לכל מי שלא מוכן לשבת מהצד לבוא, להפגין, להיות נוכחים. עד שיחזירו את כולם.ן.

"יניב עשור, אלוף פיקוד הדרום, מחזיר אותנו יותר משנה אחורה, כשהוא אומר שהמטרה הראשונה היא מיטוט חמאס והמטרה השנייה היא החטופים. אני רוצה להגיד לו: התבלבלת. ככה בדיוק הרגתם את אבא שלי" (נעם פרי, בתו של חיים פרי ז"ל, 12.3, בגין).

בשבת שבה החל מבצע ׳עוטף קריה׳ הלכתי להפגין בשער בגין, להשתתף במחאה שמתרחשת בכל שבת, כבר 17 חודשים. גם לפני כן הגעתי לשם, מדי פעם, כמו כולם. אחת לכמה זמן העליתי סטורי כדי להגדיל את המודעות, התכווצתי בכל פעם שהנושא עלה. רציתי, כמו כולנו, שהם יחזרו. היום אני מבינה שזה לא מאבק ששייך לאחרים, שהסיפור של החטופיםות הוא לא הסיפור של המשפחות, אלא שהוא הסיפור האישי גם שלי. הסיפור של כולנו.

כעם המתאפיין בערבות הדדית, בשותפות גורל ובתחושת יחד אני מרגישה שמצופה מאיתנו להיות שם גם ברגעי אסון. להיות שם באמת, להיות עם שלא משאיר אף אחד ואף אחת מאחור, ולא רק כסיסמא.

א.נשים סביבי אומריםות שהמאבק מתיש, כבד, שהםן לא רוציםות להישאב אליו או להרגיש עצוביםות כל הזמן. א.נשים אומריםות שצריך להמשיך בחיים. ואני אומרת, כן, צריך לשמור על עצמנו שפוייםות, אבל אי אפשר להפוך את השפיות לאדישות, אי אפשר להמשיך כרגיל, כי כלום לא רגיל.

באותה שבת, כשכל האסימונים אצלי נפלו, ניגשה אלי פתאום מלי דרויש. מלי, ממובילות המאבק ומי שקולה מלווה את הקראת שמות החטופיםות בסופה של כל הפגנה, הסתכלה עלי, חייכה ואמרה "תודה".

"על מה?"

"על זה שאת כאן".

המשפט הזה תפס אותי לא מוכנה. הבנתי פתאום, שיש נשים שנמצאות כאן כל כך הרבה זמן, עד כדי כך שהן מזהות פנים חדשות.

את מלי קשה לפספס. אישה עוצמתית, שקולה נשחק מצעקות המאבק, עומדת על הגשר ומקריאה מדי ערב את שמות החטופיםות – שם אחר שם, בקול חזק, אך כואב עד לצרידות.

״אל תשכחו את הנרצחים, תחזירו לנו את החיים שלא יהפכו להרוגים, ואת ההרוגים שלא יהפכו לנעדרים". את המילים האלו אומרת יפעת הימן, אמא של ענבר הימן ז״ל, 12.3, בגין.

בערב רביעי האחרון, רגע לפני חגיגות פורים, הלכתי לשם שוב. כשיצאתי מההפגנה והלכתי ברחובות העיר, הרגשתי כאילו אני נעה בין שני עולמות. הרחובות המו מאנשים מחופשים, צחוק מתגלגל, מוזיקה רועשת ואווירת חג. ממש לא רחוק משם, במאהל בגין, א.נשים ישבו עד אור הבוקר, מחזיקיםות את המחאה. מחכיםות.

כחלק ממבצע 'עוטף קריה', בכל ערב בשעה 18:30 אנשים מגיעים לשער בגין למחות. חלקם מוכרים זה לזה, אחרים חדשים. משפחות החטופיםות, שורדי ושורדות שבי, וגם אזרחיםות שלא יכוליםות עוד לשבת בבית ולחכות. כולם מגיעים לכאן עם מסר ברור: אין לנו זמן. ואין לנו את הפריבילגיה לשתוק.

אני מסתובבת בכיכר, הכאב נמצא בכל מקום וכמוהו — גם הנחישות. בני משפחות החטופיםות עומדיםות כאן יום אחרי יום, למרות האובדן, למרות העייפות. נאבקיםות עבור אלו שעוד אפשר להציל.

מאהל המחאה בשער בגין הפך להיות לב המאבק לא רק של משפחות החטופיםות, הוא הפך גם למקום שבו אנשים מכל קצוות הארץ מתכנסים, נשארים לישון, יוצאים להפגין. אפילו עמדת עבודה נפתחה לאלו שרוצים להגיע ולעבוד.

"אני רואה הרבה פנים חדשות", אומרת מלי דרויש, ממובילות המחאה, בעיניים נוצצות שעוד נשארה בהן תקווה. "קבוצות, משפחות, אנשים שבאים לתמוך. כולם אומרים את אותו הדבר: צריך להחזיר את החטופים. הזמן אוזל, ואנחנו לא מוכנים לחזור ללחימה".

אני שואלת אותה למה דווקא עכשיו. אחרי מעל ל-17 חודשים של לחימה, של שבי, של מאבק. "הבנו כבר בשלב הראשון של ההסכם, שהממשלה לא מתכוונת להגיע לשלב ב'", היא עונה בנחישות. "כשהגענו לדד-ליין, הם מצאו אמתלות כדי להפר את ההסכם, בטענה שחמאס הפר אותו. אבל עבור החטופים והחטופות, כל יום ודקה שם הם סכנה. החזרה ללחימה מסכנת אותם".

"כל אזרח במדינה — אימא, אבא, סבא, סבתא — שרוצה עתיד במדינה הזו לילדים שלו, לא יכול לשבת בבית כאשר המדינה מתנהלת בלי מנהיגות. אנחנו עם יתום. מפלגים את העם, הופכים את עניין החטופיםות לנושא פוליטי" (מלי דרויש).

דרויש לא יכולה לדמיין מה היה עובר על המשפחות ללא התמיכה הציבורית. וזו מבחינתה אחת הסיבות שמשאירות אותה כאן, שבוע אחרי שבוע. גם עכשיו, במבצע 'עוטף קריה'.

"אנחנו מעלים את הנושא על סדר היום", היא אומרת. "אנחנו גם יודעים שהחטופים עצמם מספרים שהם רואים את ההפגנות ושזה נותן להם תקווה. זה המון".

אני שואלת אותה מה תרצה להעביר לקוראות.

"אנחנו צריכים שהמאבק יגדל בכל יום", היא עונה, "כדי שנוכל להציל כמה שיותר מהם בחיים. אני קוראת לכל מי שיכול להגיע, להפיץ בקבוצות וואטסאפ, להגיע לכאן בכל שעה ביום. אנחנו כאן. כל יום כל היום. ובכל ערב בין 18:30 ל-20:30 אנחנו מפגינים. אנחנו לא הולכים לשום מקום – עד שכולם יחזרו".

מלי דרויש היא חלק ממערך תמיכה גדול שמלווה את משפחות החטופיםות מאז ה-7 באוקטובר. כבר מעל ל-500 ימים. לא מדובר במערך תמיכה ממלכתי מסודר או מתוקצב. דרויש, כמו אזרחיות ואזרחים נוספיםות, הגיעו למחאה עוד מימיה הראשונים, כדי להיות מערך התמיכה הזה בעצמם, בהתנדבות מלאה, מתוך תחושת אחריות וסולידריות.

"אנחנו מוכרחים להמשיך ולצאת לרחובות", זועקת עינב צנגאוקר על הגשר. "אנחנו מוכרחים לדרוש ממקבלי ההחלטות מימוש מלא של ההסכם בפעימה אחת ולא לחזור למלחמה. אני קוראת לציבור: בואו לחזק אותנו, תצטרפו להפגנה, תישארו לישון איתנו פה". 

בכל ערב, בשעה 18:30 מתקיימת הפגנה מול שער בגין של הקריה. משפחות החטופיםות, משפחות קורבנות ה-7 באוקטובר, שורדי ושורדות שבי ואלפי תומכות ותומכים מגיעיםות לכאן בכל שעות היום בניסיון לתמוך, ולו לרגע, במאבק להשיב את כולם הביתה, עכשיו.

המבצע, שזכה לכינוי 'עוטף קריה', נמשך כל יום, כל היום. אפשר להגיע בכל שעה, עם לפטופ, עם בגדי ריצה (חלק מהמשפחות יוצאות לריצת בוקר להעלאת המודעות), או פשוט עם מוטיבציה להשתתף במאבק. אפשר להישאר להפגנה, שאורכה כשעתיים, אפשר גם לבוא רק לזמן קצר.

במאהל 'עוטף קריה' מתארחים כל יום אמנים ויוצרים כדי לחזק את הפעיליםות. טיפקס, קרן פלס ודניאל רובין כבר היו שם. האירועים שמתקיימים במקום מדגישים שאין כאן שני עולמות. מצב החטופיםות ומצב המשפחות הם חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו, זו לא מציאות נפרדת. ועלינו להיות שם, לתמוך, לשמוע, לחזק.

המאהל פתוח לכל מי שרוצה לקחת חלק. יש אוהלים, מזרנים, עמדות טעינה, מחצלות, אוכל ושתייה חמה. יותר מהכול, יש כאן א.נשים שלא מוכניםות לוותר.