דיור לכולן?

אני רצה אחריהן בטכנודע בחדרה. שי-לי בת 11 וליאן בת 6, שתיהן לובשות חולצת קייטנה ועליה הכיתוב "קייטנת ישראל". על הגב מצויר מגן דוד ותחתיו המילים "עם כלביא". 

שי-לי וליאן הן לא רק אחיות שנהנות מקייטנה של החופש הגדול. שתיהן מפונות מביתן, שנהרס במתקפה האיראנית ומאז, הן שוהות עם אמא שלהן, ראוון, במלון בתל אביב. כבר חודש וחצי שראוון מחפשת להן קורת גג חדשה.  

יש רק בעיה אחת: ראוון ובנותיה, הן ערביות ישראליות.

ראוון ואני הכרנו כבר ביום הראשון שלי במלון. הגעתי לשם כדי לפגוש את הילדים ולחבר אותם לפעילות שיצרנו במשרד החינוך, עבור התקופה המשברית שהם עוברים. אנחנו מתיישבות על הספה בלובי של המלון אחרי שחזרנו עם הילדים ועם צוות הקייטנה מפעילות בטכנודע. ראוון נשענת לאחור, מותשת. "מהיום הראשון שאנחנו במלון אני מחפשת דירה", היא מספרת. "אם יש כאלה שראו חמישים דירות, אני ראיתי שלוש מאות…".

הן גרות בבת ים יותר מעשור. שי-לי וליאן לומדות בבתי ספר יהודיים. גם ראוון גדלה בסביבה יהודית. "כל החברים שלי יהודים, אני מדברת עברית בלי מבטא, לפעמים חושבים שאני הודית, או תימניה", היא צוחקת. "כשמגלים את הזהות שלי, בודקים אותי כאילו אני פושעת, ואז מתחילים התירוצים". 

ראדה, מפונה מרמת גן שיושבת לידנו, מהנהנת. אני שואלת אותה אם גם היא נתקלה בקשיים בחיפוש דירה. היא נאנחת, שולפת את הנייד ומראה לי התכתבות עם בעל דירה ברמת גן. "מצאתי מודעה ביד2, התקשרתי והוא נשמע ממש נחמד", היא מספרת. "הוא סיפר על הדירה, אמר שהיא רלוונטית, נשמע אפילו ממש שמח שאני מחפשת משהו לכניסה מיידית. אבל כשעברנו לוואטסאפ הוא פשוט הפסיק לענות. נעלם". 

בתמונת הפרופיל של ראדה בוואטסאפ, היא עם חיג'אב. 

החלטתי לרדת לשורש העניין וכתבתי בעצמי הודעה לבעל הדירה. "הדירה עדיין פנויה", הוא הגיב לי מיד. "רוצה להתקשר?" התקשרתי. הוא ענה מיד: "מה נשמע, סתיו? כן, מה תרצי לדעת על הדירה?". רציתי לשאול אותו למה הוא מתעלם מההודעות של ראדה, אבל במקום זה שאלתי כמה מ״ר הדירה, באיזו קומה ומתי אפשר לבוא לראות. הוא שמח לשמוע שאוכל להיכנס מיידית והביע צער על כך שאני ״מפונה״. 

כשסיפרנו את הסיפור לנציגים ממבקר המדינה ונציבות תלונות הציבור, אחת מהם זרקה בחיוך לראוון: "אז אולי תציגי את עצמך כסתיו מול בעלי הדירות?", "ומה יקרה ביום סגירת החוזה, כשהוא יגלה שאני ראוון?" היא השיבה. "ולמה שאתבייש בשם שלי, בזהות שלי, במי שאני?". "היא צוחקת", ציין הנציג השני. אבל הפרצופים של ראוון וראדה לא הצחיקו אותי בכלל. 

חמש שיחות שלא נענו מאמא

"הכל נהרס לנו מההדף", מספרת ראוון. "גם הרכב, גם הבית. כל הדברים, כל הזכרונות". אני מגלה את השיטה הקרה והמחושבת לפיה מס רכוש "מפצה" את נפגעי המלחמה: על פי טבלה ולפי מספר הנפשות בבית. ככה הם קובעים כמה מגיע לכל משפחה על הרכוש שנהרס. 

"לקח לי המון זמן, כאם חד הורית בלי תמיכה, להגיע לבית שלא חסר בו כלום", מוסיפה ראוון. "אני מתביישת להגיד שהיום המדינה נותנת לי סכום סמלי. לקנות מיטה וריהוט בסיסי לילדות שלי". 

בשבוע הראשון, מספרות ראוון וראדה שכולם היו במלון: עובדיםות סוציאלייםות, א.נשי רווחה, נציגים.ות מהעירייה ואפילו ראש עיריית בת ים. "כתבתי לו הודעה בפייסבוק", מספרת ראוון. "שידע מה קורה בעיר שלו, שלא משכירים לי דירה כי אני ערבייה. הוא כתב לי לפנות למס רכוש", היא מראה לי את השיחה עם העוזר שלו, שהשיב לה מהעמוד הרשמי של ראש העיר.

"אני משלמת מיסים בדיוק כמו כולם. הבנות שלי לומדות בגנים ובבתי הספר של עיריית בת ים. לא עשיתי שום דבר שמצדיק את זה שאצטרך להתחנן לדירה. אני מצפה ממנו להתערב ולסייע".

לאסוף את השברים

האפליה הזו כלפי שוכרים ושוכרות ערבים וערביות אינה חדשה. גם בערים מעורבות כמו יפו, חברותיי הערביות מתקשות למצוא דירה. מאז ה – 7 באוקטובר, המצב החמיר. "אנחנו ערביי ישראל", אומרת ראוון. "יש לנו אזרחות ישראלית. יש לי חברים שנהרגו במלחמה הזו, שלמדו איתי בבית הספר. כשאני משתפת חברות יהודיות במה שאני עוברת, הן בהלם". 

ב – 7 באוגוסט, עוד פחות משבוע, ראוון, ראדה ושאר המפונים והמפונות ייאלצו להתפנות מבית המלון. "לא מעניין אותם אם יש לי ילדים ואין לי לאן ללכת איתם. אין עם מי לדבר", אומרת ראוון. "יש פה אנשים שחוזרים לבתים הרוסים, בלי תקרה, שמשפצים להם מעל הראש, עם ילדים קטנים בבית,  ואומרים להם לחזור הביתה". 

בקשתה של ראוון להאריך את שהותה במלון קיבלה תגובה במייל לקוני ממס רכוש: "ההחלטה סופית". כך, גם ראוון וגם ראדה, אזרחיות ישראליות משלמות מיסים, שומרות חוק, שנפגעו מטיל איראני במלחמה שנפלה עליהן משום מקום, עומדות להתפנות מבית המלון בעוד כשבוע, בלי בית להתפנות אליו. 

אני מסתובבת במלון בתחושות כבדות. אחרי הנפילות במלחמה עם איראן, היו כאן עשרות אנשים עם וסטים ותגי שם. כולם ניסו לסייע. אבל הכאוס היה מוחשי, והתחושה שאין מענה, חגגה. אולי הכוונות היו טובות, אבל בפועל המפונים והמפונות נשלחו לאתרי אינטרנט מסורבלים, נתקעו בתוך בירוקרטיה חונקת, ולא קיבלו מענה אמיתי. ואני אפילו לא מדברת על להתפנות לטפל בנפש הפצועה לאחר הטראומה שעברו.  למי בכלל יש זמן לזה – כשאין לך קורת גג לחזור אליה? 

הסיפור של ראדה וראוון תפס אותי בבטן, הכי חזק שאפשר. יושבות מולי שתי נשים, רגישות, חכמות, אהובות. כשאנחנו מפטפטות על הספה בלובי של המלון, אין בינינו שום הבדל. אבל בחוץ, בחברה שלנו, הן מקבלות יחס אחר לגמרי ממני. כשאני מחפשת דירה בישראל, אני מביאה פיקדונות, ערבים, וחותמת על חוזה. הן, מקבלות התעלמות במקרה הטוב, ניתוק בפנים במקרה הרע. 

זו מציאות לא הוגנת, לא שוויונית, ומכעיסה עד כאב. ראוון וראדה לא צריכות טובות. הן צריכות מדינה שתדאג להן כשוות. מדינה שזוכרת שהן אזרחיות. אימהות. נשים. מדינה שיש בה מקום.