החצר האחורית

מאת: ענבל וורטמן שהם

עוד לפני המלחמה שירותי הרווחה במדינה היו חצר אחורית ומוזנחת, והפער בין הזנחה להפקרה גדל ככל שהרשות המקומית היתה ענייה יותר ופריפריאלית יותר. הדרה כפולה ומכופלת. מאז פרוץ המלחמה נעדר  בצפון שלטון מרכזי רלוונטי, והטיפול באזור נתון בידי משרד הנגב והגליל, משרד הפנים ומשרד ראש הממשלה באמצעות מנהלת הצפון, שלאחרונה עברה ממשרד ראש הממשלה לשר אלקין (עם תקן של עשר משרות — מהים התיכון ועד החרמון), משרד הביטחון באמצעות אופק צפוני, וכמובן משרדים כמו: החינוך, הרווחה, התיירות, הכלכלה והבינוי והשיכון.

זו מציאות של חוסר יעילות, של קרבות אגו, של סתירות בהנחיות ושל נפילה בין הכיסאות. לאור הכאוס הזה, ההתמודדות עם החירום או עם השיקום נתונה בידי החברה האזרחית. יוזמות קמות בזכות קהילות, מגזר שלישי ופילנטרופיה. כל אלה קמים ומתקיימים היכן שיש חוסן מקומי והנהגה פנימית. קהילות חזקות מייצרות חלופות, ולצידן קהילות חלשות פשוט נותרות ללא כל מענה.

על הקשר בין תנאי העובדים והעובדות הסוציאליות לאיכות שירותי הרווחה בישראל

הקהילות והמגזר השלישי נשחקים בהדרגה, המשאבים מתכלים ובהיררכיה המקומית – החזק שורד. זעקות החינוך, הכלכלה והתשתיות (המוצדקות) יישמעו ואולי גם יזכו לטיפול ולריפוי, אבל את זעקת הרווחה בצפון אין מי שיזעק. מראש מדובר בחוליה החלשה, המודרת והמושתקת ביותר.

כמנהלת עמותת רווחה, שחלק ניכר מפעילותה בקריית שמונה, אני רואה את שיקום הצפון מזווית הרווחה. למעלה משנה חמש תכניות של עמותת אבני דרך לחיים (Milestones for Life), הפועלת למען אנשים עם מוגבלות, מפונות, אך לרגע לא עצרו ממתן שירות. הסיפור שלי, העוסק במתן שירות לאנשים עם מוגבלות, דומה למציאות בקרב עולמות רווחה מקבילים: צעירים בסיכון, נפגעי אלימות מינית, זקנים, מתמודדי נפש ועוד.

דוגמה למצב היא תכנית תעסוקה בקהילה לאנשים עם מוגבלות. הפינוי של התכנית מקריית שמונה עלה ועולה המון. מהצטיידות והתאמות, דרך שינוע, מימון נסיעות וביטול זמן לאנשי צוות, שלעיתים בעצמם התפנו למקומות מרוחקים ובאים מרחוק ומבתים זמניים לתת שירות בכדי לשמור על רצף טיפולי, וכלה בשכר דירה כפול עבור שרותי התעסוקה, האחד בקריית שמונה והשני במקום הפינוי (ולא, אין על זה החזר בשום מסלול פיצויים. המדינה מוזמנת לבדוק כמה עמותות בצפון קיבלו כסף בפועל על רכיב זה).

הדרך היחידה לסיוע, שהממשלה מצאה, היא לשלם עבור שירות של מי שעזב ולא מקבל שירות בפועל. לשמחתי, לא היתה עזיבה בשל המלחמה. למעשה, לו היינו מכריזים על הפסקת שירות בשל המלחמה היינו מקבלים על כך תשלום ובמקביל חוסכים בהוצאות. אבל על הזכות לתת שירות אנחנו צריכים לשלם. ממש לשאת בעלויות הנוספות של החלטת המדינה לפינוי

תמונת הצוות עם מקבלי השירות

משפטים ששמעתי בשנה האחרונה מנציגי ממשלה (מארבעה גופים ממשלתיים שונים):

"רק את מציפה את הבעיה הזו בכל הארץ אז כנראה זו בעיה שלך" / "רפרנט יחזור אלייך" / "ניתן לפנות למס שבח" (מה הקשר?) / "אבל אתם מפונים אז תבקשו פיצוי" (זה נקרא שיפוי ולכן פניתי…) / "יש לנו תכניות נהדרות, אתם עוד תשמעו עליהן" / "למה לא אמרת כלום עד עכשיו" / "עוד מוקדם מידיי לדבר על זה" / "את צודקת, איזו מקסימה את" / "יצאה תכנית של  מילואים אזרחיים. אבל היא עוד לא תוקצבה" / "את רוצה סדנה לצוות?" / "את רוצה פעילות הפגתית? ראית את רשימת ההפעלות ? יש שם דברים מקסימים" / "כבר שפכנו מלא כסף על הרווחה ברשות XXX – זה עצוב, אבל אין טעם להשקיע שם עוד" / "אין לנו איך לעזור – תפנו לתקשורת.

בשנה כזו, כשהמיכל מלא והציטוט מספר איוב "עוד זה מדבר וזה בא", לא היה מעולם מוחשי יותר, צפוי ששירותי הרווחה בצפון יישחקו ויירמסו עד דק. הם דחוקים לסוף סדר העדיפויות. אחרי סיפורי הזוועה, אחרי המחדלים, אחרי האסקפיזם. אין להם אפילו קול, ומשאין קול גם אין חשש שהחברה תשמע, תדע, תתבייש ולאחר מכן: תתכנן, תעשה ותתגאה בשירותי רווחה שכשמם כן, הם ההיפך מדוחק — שפע, נוחות, שגשוג.

"הגבול האמיתי עובר היכן ששירות הרווחה האחרון ניתן. אל תוותרו עלינו"