מאת: דורית דריה שמואלי
לא קל להיות אישה בישראל של שנת 2026. כמעט מדי יום מתווספת עוד ידיעה שמסמנת לנשים היכן מותר להן להיות, כיצד ראוי שיתלבשו, לצד מי מותר להן ללמוד ובאילו תנאים יוכלו להשתתף במרחב הציבורי. כל אירוע בפני עצמו עשוי להיראות קטן, נקודתי ואפילו מוצדק בשם התחשבות, צניעות או בחירה. אבל כשמחברים את הנקודות, מתגלה תמונה אחרת: ההפרדה כבר אינה חריגה – היא מדיניות.
בימים אלו אושר סופית החוק להפרדה מגדרית באקדמיה בתארים מתקדמים. האקדמיה היא אחד השערים המרכזיים לעמדות מפתח בחברה ומוסד שנצברים בו ידע, מעמד, קשרים, סמכות ולגיטימציה. הפרדה בתארים מתקדמים היא חסם ישיר בדרך לעמדות הנהגה, מחקר וניהול. הרחקת נשים או הפרדתן בשלב זה משמעותה פחות נשים במוקדי הכוח העתידיים של ישראל.
לאחרונה השתמשתי בשיחה עם חברה במונח 'משטור נשים'. היא נרתעה. המילה נשמעה לה קיצונית. אבל משטור אינו מתחיל בהכרח באיסור גדול ודרמטי. הוא מתחיל הרבה קודם, ברגע שבו ילדה לומדת שהלבוש שלה דורש פיקוח, שנערה נדרשת להתחשב באופן שבו גופה משפיע על אחרים ושאישה בוגרת מגלה שוב ושוב כי נוכחותה במרחב המשותף היא עניין שצריך להסדיר.
נדרשות להיעלם
הוויכוח על הפרדה מגדרית באקדמיה הוא הרבה יותר מוויכוח על מי יושב לצד מי בכיתה. הוא חלק משאלה רחבה בהרבה: מה קורה לחברה כאשר היא מתרגלת לכך שנשים הן אלה שנדרשות שוב ושוב להתאים את עצמן, להתכסות, להיפרד, לפנות מקום, ללמוד בנפרד, לוותר על השתתפות ולהיעלם? זהו לא אוסף מקרי של אירועים. כאשר הדפוס הזה מקבל גיבוי של תקנות, חקיקה, נהלים והחלטות של מוסדות כגון האקדמיה, הצבא, הרשויות המקומיות ומערכת המשפט, הוא הופך מנורמה חברתית למנגנון מוסדי.
על מנת להבין איך הגענו עד הלום יש להכיר בכך שהמאבק הנוכחי בישראל אינו רק על 'כללי המשחק' המשפטיים, אלא על עצם זהותה של המדינה. גורמים דתיים וימניים קיצוניים מתוך המערכת השלטונית מקדמים חזון שבו הזהות היהודית-דתית גוברת על הערכים הדמוקרטיים-ליברליים. בראייה זו מעמדן של נשים הופך לקו חזית קריטי כחלק מביסוס זהות דתית-לאומנית, כיוון שגורמים אלו פועלים להגדיר מחדש את מקומה של האישה במרחב הציבורי והמשפטי.
הפרדה אינה מתקיימת בחלל ריק. כאשר היא מתמסדת במערכת שבה יחסי הכוח מלכתחילה אינם שוויוניים, היא עלולה להשפיע על מי נוכחת במרחב, מי נראית בו, מי מלמדת ואת מי, ומי מגיעה בסופו של דבר לעמדות של סמכות והשפעה. במובנה המצטבר הפרדה עלולה להפוך ממנגנון של חלוקה למנגנון של הדרה, העלול לצמצם בהדרגה את נוכחותן של נשים במרחב הציבורי, וכתוצאה מכך גם לפגוע במצבן הכלכלי ובפרנסתן.
גישה למוקדי כוח
לכך מתקשר המושג הכחדה סימבולית: מצב שבו קבוצה אינה חייבת להיעלם מן החברה כדי להיעלם מן התודעה הציבורית. די בכך שהיא מיוצגת פחות, נראית פחות ונוכחת פחות במקומות שבהם חברה מספרת לעצמה מי חשוב, מי שייך ומי ראוי להיזכר.
אנחנו כבר מכירות את זה מהמרחב העירוני. הרחובות, הגשרים, הכיכרות והאנדרטאות שלנו מנציחים בעיקר גברים. נשים חיו כאן, יצרו, הנהיגו ופעלו, אך הזיכרון הציבורי אינו משקף את חלקן. כאשר ילדה הולכת בעיר שבה כמעט כל השמות שעל השלטים הם של גברים, היא מקבלת שיעור סמוי אך עקבי בשאלה מי נתפס כמי שעשה היסטוריה, ומדוע נוצרה ההיא-סטוריה – המבקשת להשיב נשים לסיפור שנכתב בלעדיהן.
האקדמיה מבוססת על חופש הביטוי, על ליברליזם ועל שוויון, וכאשר המדינה מעניקה לגיטימציה להפרדה דווקא במוסד שאמור להיות מבוסס על שוויון וחופש אקדמי, היא קובעת מחדש את גבולות הנורמה הציבורית. הטענה כי ההפרדה נועדה להנגיש את האקדמיה לנשים דתיות היא מלכודת מסוכנת. היא מציגה פגיעה בשוויון כהנגשה או חסד עבורן, בעוד שבפועל היא ממסדת מנגנון של משטור והדרה. המדינה, בתפקידה כמאזנת ערכים, חייבת להבין שהמחיר של 'הנגשה' דרך הפרדה הוא הכחדה סימבולית של נשים וצמצום נגישותן למוקדי כוח עתידיים. הדרך לשילוב עוברת דרך העצמה בתוך המרחב המשותף, ולא דרך מרחב שבו נשים נדרשות שוב להיפרד ולזוז הצידה. אם ממש אין ברירה ויש ביקוש להפרדה מצידן של נשים חרדיות, שיעשו זאת נא במסגרת מכללות מותאמות, מבלי לפגוע במוסדות שנועדו להיות פלורליסטיים.
מחקרים מראים כי ה'נפרד' ברוב המקרים אינו 'שווה', וכי במערכות שבהן הכוח אינו מחולק באופן שוויוני, ההפרדה עלולה לשמר ואף להעמיק את אי השוויון הקיים, שאינו מתבטא רק בפערים בייצוג, במשאבים או בהזדמנויות. הוא יוצר היררכיה של כוח ופגיעוּת. קבוצות הנמצאות בעמדה פחות שוויונית ופחות פריווילגית בחברה חשופות יותר להדרה, לאפליה גלויה וסמויה ולפגיעה בזכויותיהן, ולעיתים גם לאלימות. כאשר ההדרה נמשכת ומתקבעת, היא עלולה גם לנרמל את התפיסה שחייהם, קולם וביטחונם של מי שנמצאים בשולי החברה חשובים פחות.
מעגל של הדרה
במובן הזה הדרה אינה אירוע בודד אלא תהליך מצטבר. נשים, מיעוטים אתניים ומהגרים אינם נפגעים משום שהם חלשים מטבעם, אלא משום שמבנים חברתיים ומוסדיים ממקמים אותם בעמדות שבהן יש להם פחות כוח, פחות הגנה ופחות יכולת להשפיע. אלימות, כאשר היא מתרחשת, אינה מנותקת מן המבנה הזה; לעיתים היא החולייה הקיצונית ביותר ברצף של אפליה, הדרה ודה-לגיטימציה.
להדרה הזאת יש גם משמעות פוליטית. הצבא, האקדמיה, מערכת המשפט והמרחב הציבורי אינם זירות המנותקות מן הפוליטיקה. אלה מוסדות שבהם נצברים ידע, מעמד, קשרים, סמכות ולגיטימציה ציבורית. כאשר נוכחותן של נשים מצטמצמת בהם, מצטמצמת גם נגישותן לעמדות שבהן נקבעים סדרי העדיפויות ומעוצבים כללי המשחק. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו: נשים מודרות ממוקדי כוח, הייצוג שלהן בקבלת ההחלטות נותר נמוך, ובהיעדר ייצוג מספק קל יותר לקדם מדיניות שמעמיקה את הדרתן.
בסופו של דבר חוקי ההפרדה המגדרית, שיח הצניעות הממשטר, הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, וההתערבות בגופן של נשים – מלבוש ועד זכויות רבייה – אינם אירועים נפרדים, אלא חלק מאסטרטגיה פוליטית רחבה המבקשת לפרק ולעצב מחדש את זהות המדינה והחברה הישראלית.
הכותבת היא חוקרת מגדר ופוליטיקה באוניברסיטה הפתוחה.
