להיות לא בסדר

יעל בר אינה אשת מילואים, היא הדגישה שוב ושוב במהלך השיחה שלנו. "אני אני", כך היא אומרת. "והאיש שלי גם עשה מילואים השנה. הילדים שלי הם לא 'ילדי מילואים'. אני אישה והוא איש של המציאות המשוגעת הזאת שבה אנחנו חיים".

יעל בר (שם בדוי) היא המרואיינת הראשונה שאני מראיינת לפרויקט הזה, שנולד מתוך הבנה ששירות המילואים הממושך שחווים רבים בציבור הישראלי, מביא איתו השלכות לא מדוברות. אלפי זוגות ישראליים נושאים במחירו של הנטל הלאומי הזה וצריכים ללמוד מחדש כיצד לקיים זוגיות בריחוק כפוי של זמן ומרחב, לגשר על הפערים והתסכולים ולהתמודד עם הפחד מהלא נודע.

"הנרטיב הישראלי הפך את נשות המילואים לגיבורות", אומרת יעל. "הוא 'הלאים' את הסטטוס הזה, הפך אותנו לקדושות. וחשוב לי להשמיע גם את הצד הקשה של זה, להשאיר פינה של ביקורתיות. אני לא מתראיינת היום בתור 'אישה של', אלא אני מספרת את הסיפור של מי שזאת מציאות החיים שלה מעל לשנה".

את הריאיון אנחנו מנהלות בתום שלושה סבבי מילואים, 267 ימים שבהם אסף, בן זוגה של יעל, היה בשירות מילואים פעיל ונעדר מהבית. יעל מספרת על התקופה המורכבת הזאת ועל המחירים שהיא גבתה ממנה, מבן זוגה ומשלושת ילדיהם, מהזוגיות שלהם ומהחיים שהכירו בטרם החלה המלחמה. זהו סיפורה.

שבוע אל תוך המלחמה, אסף (שם בדוי), בן זוגה של יעל, חובש קרבי, מגויס לשירות מילואים. "אסף היה מאושר להתגייס. הוא רצה לתרום, ואני באג'נדה שלי, כשהאיש שלי מאושר, זה ממלא אותי בטוב. היו שבועיים שממש התמלאתי ואמרתי לעצמי איזה כיף שהוא נמצא במקום שעושה לו טוב בתוך התקופה המורכבת הזו. לא חשבתי שזה יהיה ארוך כל כך. כשהיינו מדברים, לעיתים רחוקות, אמרתי לו 'תעשה מה שצריך, אנחנו בסדר. אני מאחוריך'. זו הייתה התחושה הראשונית.

"בערך אחרי חודש נערך בשכונה שלנו אירוע קהילתי שממש ציפיתי לו. ברגע שהגענו בן החמש שלי נכנס להתקף טנטרום רציני. האירוע תכף מתחיל ואני לבד. הדמעות מתחילות לעלות לי. הרמתי את הילד והתחלתי ללכת, הוא נרדם. כל האירוע, שעות, הילד על הידיים שלי. מאחוריי אנשים שותים בירות וצוחקים ואני מרגישה הכי לבד בעולם.

כשהגענו הביתה הטנטרום המשיך. אני ממילא מוצפת ויש לי עוד שני ילדים בבית שאני צריכה לדאוג להם לארוחת ערב. ברגע הזה הבנתי שאני חייבת לעצור. הגשתי להם קורנפלקס לארוחת ערב ועליתי לחדר להתפרק. החלטתי להתקשר לחבר שאני מאד מעריכה, ניסיתי לשתף אותו, אבל לא הצלחתי לדבר מרוב בכי. הוא הבין שאני בהתקף חרדה והנחה אותי בתרגול נשימות, ספר ביחד איתי… אנחנו ממשיכים ככה כמה דקות וכשאני נרגעת הוא מתחיל לתת לי הוראות: את עכשיו מתקשרת לחברה שתבוא לעזור לך לנהל את הבית. היום את נחה — קוראת או רואה סרט — ומחר את חוזרת לתפקד. לא היה לי למי להתקשר לעזרה בנקודה הזאת, נעזרתי כמה שיכולתי בילדים והם די ניהלו את עצמם והצלחתי קצת לנוח.

אחרי הסיפור הזה הבנתי שאני חייבת להתחיל טיפול. הבנתי שאני לא בסדר, למרות שכל הזמן שידרתי לעצמי ולסביבה שאני בסדר. המטפלת שלי החזיקה אותי בכל התקופה הזו. הבנתי שאני צריכה להסכים לזה, להסכים להיות לא בסדר. וזה לא קל, כי זה אומר שאת מודה בזה שאת לא וונדר וומן. אני חושבת שלהרבה נשים קשה להגיד שקשה להן, אולי הן מתביישות בטיפול. אבל אני גאה בזה, אני חושבת שזה מקור לגאווה, שאת יודעת לעזור לעצמך".

"אתה עובד על אוטומט"

"בערך חודש אחרי שהוא יצא, אסף חזר הביתה לראשונה מהמילואים. אני זוכרת שהגעתי לאסוף אותו, עמדנו שם באיזו צומת והתחבקנו ארוכות. זה היה חיבוק של קרקוע. גם הסקס שהיה אחר כך היה סקס של להרגיש. ממש בכינו. אני זוכרת שהוא מעליי ומטפטפות עליי הדמעות שלו. ממש נפלנו זה לזרועות זו. אבל זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה. כל היציאות הבאות לא נראו ככה.

התחלנו להתרגל להיעדרות שלו. בנינו שגרה. הוא הולך ואני מסתדרת לבד — אם יש חופש לילדים, טילים, שבתות, חגים… התרגלתי גם לא לשאול אותו מתי הוא חוזר. וכשהוא חוזר, הוא חוזר אורח והוא צריך שני דברים: הוא צריך לישון והוא צריך מין. לא קרבה, לא אינטימיות. מין. ואני עייפה, זקוקה לקרבה, זקוקה להרגיש שאני לא לבד. אז היממה הראשונה אחרי שהוא חוזר היא יממה של פערים, בין הצרכים שלי לצרכים שלו. אני אומרת לעצמי "בסדר, תעשי איתו מין למרות שמה שאת צריכה זה קרבה". ובכלל, באופן אוטומטי כשהוא חוזר, הצרכים שלו עולים על הצרכים שלי. להכיל, לראות אותו. הכול היה הוא. הוא לא ראה אותי, הצרכים שלי היו שקופים. עד עכשיו זה ככה.

אני דואגת לצרכים שלי ואני דואגת לצרכים שלו. הוא חוזר עייף, עצבני, לחוץ, מתוח ומנותק, ואני נדרשת להגיב לכל הדברים האלה עם חמלה, אמפתיה והכלה. והעייפות שלי, וגם הלבד שלי, נשארים ללא מענה. ואם תשאלי אותו, הוא יגיד שאני גיבורה ואלופה. הוא מבין שגם לי הייתה תקופה קשה, אבל הוא מבין את זה מהמקום של לתת 'עזרה', להוריד ממני מטלות, לקום מוקדם כדי להכין סנדוויצ'ים לילדים. אבל ההבנה העמוקה לא שם.

על כל הסיפור של התקפי החרדה וההתפרקויות שלי, שחזרו על עצמם כמה פעמים במהלך התקופה הזאת, אסף לא יודע. עד היום הוא לא יודע. בשנה האחרונה הוא היה יותר לא בבית מאשר בבית. כשהוא היה במילואים, זה לא תמך בי לספר לו, זה לא היה עוזר לי. אסף הוא אדם מרצה, אם הוא שומע שלי או לאחד הילדים לא טוב, הוא לא יכול לתפקד. אם אני נמצאת במצב שאני יכולה להכיל את הקושי שלו, אני אספר לו את האמת. אבל בתקופה כמו עכשיו, שרמת הכוחות שלי מצומצמת, זה פשוט יוריד ממני יותר כוחות לספר לו, אז למה?"

"העור שלי נקרע"

"במשך 270 לילות, התרגלתי לישון לבד. פתאום הוא מגיע וישן לידי, זה עושה לי משהו. וכשהידיים שלו נוגעות בי, אז זה מורכב, כי הזוגיות שלנו היא זוגיות של מגע, המגע הוא שפה. יש נשיקה בבוקר, חיבוק, לתפוס ולחבק אותי מאחור כשאני שוטפת כלים… כשהוא לא נמצא שבועיים, את כמהה למגע שלו, ואז הוא מגיע – ובום, מאפס למאה. וזה קשה. כדי להתמודד עם זה פיתחתי כל מיני הגנות. אני מתקשרת את זה מולו, אומרת לו אם פחות מתאים לי מגע עכשיו. הוא יבין, אבל יחווה את זה כדחייה.

גם אני הרגשתי לחץ מסוים סביב המיניות, כי את יודעת שכשאתם לא עושים מין, אתם מתרחקים אחד מהשנייה. את מרגישה שאת על זמן שאול, אז את מתפשרת. את מנסה לשמור על איזו גחלת, ואז המין חרא ואת מתבאסת… אני זוכרת פעם אחת, יום לפני שהוא היה צריך לחזור לצבא, הייתה איזו תקרית מבצעית והודיעו בחדשות על המון חיילים שנהרגו. לא הייתי מסוגלת להיות באינטימיות, ירד לי, בגלל החדשות הקשות. והוא התבאס. מבחינתו, הוא חוזר מהצבא והוא רוצה את הסקס שלו, את המגע. הוא מתגעגע אלי גם והוא גם חרמן. יש לו מלא אדרנלין בגוף שמתפרץ כאנרגיה מינית ויש לנו בסך הכול ארבעה ימים… ואז מה, עוד שבועיים בלי מין?

יום אחד הוא חזר וראיתי שהוא מנותק. הוא מחבק אותי והחיבוק ריק. שאלתי מה קרה והוא אמר שהכול טוב, כיף להיות בבית. אבל את מרגישה את הניתוק בין המילים לרגש. הוא הולך להתקלח, אוכל איתנו ארוחת ערב. אחרי זה עשינו מין ואחרי שסיימנו, הוא אומר לי 'מישהו נהרג לי היום בידיים'. ככה. איך שסיימנו. שנינו בהיי, שנינו עירומים. הוא פתאום אומר את זה ככה, מת לי בן אדם היום בידיים. ואני אומרת לעצמי 'פאק! למה לא אמרת קודם? למה עשית איתי סקס? למה לא נכנסת הביתה וביקשת שקט?'.

"בשבעה באוקטובר לא חשבתי שלהתמודדויות שלנו יהיו השלכות חינוכיות על הילדים שלי ועליי. אסף ואני לא מסכימים פוליטית, וככל שהסבבים התקדמו הוא נהיה הרבה יותר ימני ולאומני. לעיתים קרובות נכנסנו לוויכוחים פוליטיים מול הילדים, שזה דבר שמאד לא אפיין את האווירה המשפחתית לפני כן.

אחד הדברים שהכי הפריעו לי היה שהילדים שלי היו חשופים כל הזמן לנשק. לאור כל מה שאסף עבר במילואים, הוא רצה לרכוש נשק אישי שיהיה עליו גם בתקופות שבין הסבבים, ואני הייתי בהתנגדות מטורפת לזה. קשה לי מאד עם נשק, אני לא רוצה נשק בתוך הבית שלי, זה מפחיד אותי ודוחה אותי. נוצרה בעיה אמיתית והיו מלא מריבות סביב הנושא הזה.

הייתי צריכה לעשות בירור אמיתי עם עצמי – עד כמה אני יכולה למתוח את הגבולות שלי בנושא הזה. נעזרתי באנשי מקצוע והלכנו גם יחד למטפלת והבנו שתחושת הביטחון שלי תלויה בזה שלא יהיה נשק ותחושת הביטחון שלו דורשת שכן יהיה… איך מוצאים את האמצע? עשינו הליך משמעותי והצלחנו למצוא את האמצע, יחד. אחר כך היינו צריכים גם לתווך את כל הסיפור הזה לילדים שלנו, הסברנו להם את המורכבות של המצב, שאנחנו מנסים להבין את הצרכים של שנינו ולענות עליהם. אז אמנם יש לי נשק בבית ולא פשוט לי בכלל, גם היום, אבל אני גאה בתהליך שעשינו עד כה ושהילדים למדו איך מגשרים על הפערים ואיך מוצאים את האמצע. הנשק, הנוכחות שלו בבית, אלה השאריות של המלחמה – אחד מהדברים הרבים שאני צריכה ללמוד לחיות איתם בעקבות התקופה הממושכת של אסף במילואים".

"לצד השינוי הפוליטי, אסף גם השתנה ברמה הרגשית. הוא נסע עם כל אחד מהילדים הגדולים שלנו לטיול של יומיים, לבד. הוא מנהל איתם שיחות, נותן להם עצות, מתעניין בהם הרבה יותר מאשר קודם. גם מערכת היחסים שלנו השתנתה. יש לנו שיחות שמעולם לא היו לנו קודם. עמוקות, חשובות. כאילו משהו בו קצת התרכך. וזה מוזר כי לצד החיבור החדש הזה שנוצר, אני רואה גם ניתוקים. הוא יכול פתאום דווקא להיות קצר יותר עם הילדים, פחות קשוב ואמפטי, פחות פעיל ונוכח בשיחות משפחתיות. הוא כל הזמן במתח הזה שבין חיבורים לניתוקים".

כמו פאזל של מיליון חלקים

"סיום סבבי המילואים של אסף, כמו גם ההתחלה שלהם, היו פתאומיים. יום אחד בהפתעה גמורה הוא מתקשר ומספר לי שזהו, "יצאנו מלבנון, אני בדרך הביתה, סיימנו את המשימה, אין יותר תמרון". אסף היה בשלושה סבבי מילואים השנה. אחרי כל סבב יש תקופת שיקום והחלמה שהיא לא רק שלו, היא גם שלך. היא גם של הזוגיות, היא של המשפחה. כל סבב הביא איתו התמודדות אחרת ושיקום אחר. ועכשיו אין לנו זמן להשתקם, כי צריך לפנות לזה אנרגיה.

צריך להבין את זה — כשהוא שם, את מתכוננת לגרוע מכל. אני הייתי מוכנה לדפיקה בדלת, הייתי מוכנה, כבר חשבתי איך אני אספר לילדים, איך אני אשתקם אחרי שנה, אמצא מישהו, אהיה בסדר. חשבתי על התמונה של אסף שתהיה בבית, גם אם הוא לא נמצא. החברה לימדה אותי איך להתמודד עם מוות, או עם פציעה שלו. אבל אף אחד — וזו הסיבה שאני מתראיינת היום — אף אחד לא מכין אותך לזה שהוא פשוט יום בהיר אחד יחזור והחיים המשותפים שלכם ימשיכו. לזה לא התכוננתי. יש פער עצום בין הזוגיות שהייתה לנו לפני לבין מה שקורה אחרי, והרגשתי שאני לא מסוגלת להחזיק את הפער הזה.

אני זוכרת שבימים הראשונים אחרי שהוא חזר מהסבב השלישי היה לי ממש קשה להכיל את הנוכחות שלו בבית. הוא הגיע עם הרבה מטען רגשי מהמילואים ומהדברים שהוא עבר, ואני הייתי טעונה מהתקופה שלי לבד עם הילדים. היו רגעים שממש העדפתי להתרחק ממנו, לעבוד, להיפגש עם חברות. הצרכים שלי נדחקו הצידה למשך כל כך הרבה זמן, שלפעמים הרגשתי ממש כאילו הוא רוצה את הנוכחות שלי רק בשביל שאני אמלא את הצרכים שלו. הוא כמובן הכחיש את זה, אבל ככה הרגשתי.

מצחיק לחשוב על זה כי עכשיו, ארבעה חודשים אחרי שהוא חזר, אני כל כך שמחה שהוא לצידי. כמה עברנו בתקופה כל כך קצרה, כמה תנודות רגשיות ושכליות… הדברים כל כך דינמיים. כל ערב כשאנחנו הולכים לישון אני מחבקת אותו ואומרת לו, "אני לא מאמינה שאתה לידי, אני לא מאמינה שאתה חי". ככה כל ערב. כל הזמן. אנחנו הולכים לישון מחובקים. זה לא מוריד מהקושי, אבל זה מראה עד כמה המצב הזה מורכב.

אנחנו צריכים לעבור שיקום. כשאני מדברת על שיקום, אני מדברת על זה שהוא יוכל להבין את הצרכים שלי ואני את שלו באופן נקי. יש בי תסכול, כעס וייאוש על המצב הזה שהביא אותנו הנה. המצב מורכב, ועלינו כמשפחה מוטל להחזיק את הקושי, לטפל בו ולהתמודד עם ההשלכות. שולחים לי כל מיני הדרכות והזמנות לאירועים שעוסקים במה שאני צריכה לעשות בשבילו, כדי לקבל אותו. המדינה הקציבה לנו סכום זעום של 1500 ש"ח לטיפול זוגי. זה לא מספיק לכלום.

אנחנו משלמים מחיר משפחתי, זוגי ואישי על המלחמה הזו. יכול להיות שהזוגיות שלנו לא תשתקם. גם אם נישאר יחד, תמיד יהיה בור ביננו. משקע. התקופה הזו היא חתיכת טראומה לשנינו. בגלל העמדה הפוליטית שלי אני מרגישה שזה לחינם. על מה הולכים כל העצבים שלי? על מלחמה מטופשת שיכולה הייתה להסתיים מזמן? מבחינת אסף, הוא משלם את המחיר הזה למען המדינה, למען הלאום. הוא חווה את זה אחרת. לכן אני מרגישה שזה קל לו יותר, לשלם את המחיר. כי יש לו סיבות.

גם היום, ארבעה חודשים אחרי, אנחנו עדיין עובדים קשה כדי לגרום לדברים לעבוד. עבודה מנטלית וזוגית קשה היא לפעמים מתישה מאוד ומתסכלת ולפעמים את לא רואה אופק. אני מרגישה שהמורכבות של המצב הזה שקופה לאנשים אחרים. הם לא מבינים שלמרות שאסף לא במילואים כבר ארבעה חודשים, אני עדיין נושאת את זה איתי. אנחנו עדיין נושאים איתנו את ההשלכות של התקופה הזאת.

לצד זה, אני חייבת לומר שיש בי אמונה שיהיה בסדר. שאנחנו נשתקם. אני מקווה שהפערים הערכיים בינינו דווקא ייטיבו עם הילדים שלנו, שיילמדו לראות איך נרטיבים שונים חיים יחד. כשהם ייזכרו במלחמה הזו בעוד כמה שנים, הם יזכרו את זה שאבא לא היה, אבל הם יזכרו גם הרבה דברים אחרים. ואם נצליח לשמור על הזוגיות שלנו, הם גם יזכרו ששרדנו את זה, למרות הכל.