מילה שלו, מילה שלה

הבת שלי נאנסה על ידי ידיד קרוב כשהייתה בת 14. ידיד שהכרנו ואירחנו בביתנו, סמכנו עליו, חיבבנו אותו.

לאחר המקרה, במשך שנה, הבת שלי הייתה במצב קשה. עם תסמינים של פוסט טראומה, ממש "לפני הספר": אובדנות, אלכוהול, סמים, פגיעות עצמיות והתנהגויות מסכנות נוספות. הכל כדי לשכך את הכאב ולהשכיח את זיכרון הפגיעה. והיא רק בת 14.

שנה וחצי אחר כך, כשמצבה הנפשי התאזן וההתנהגויות המסכנות שתיארתי הפסיקו, הבת שלי החליטה שהיא רוצה להגיש תלונה במשטרה. הילדה הנהדרת והאמיצה שלנו הגישה תלונה, נחקרה ואפילו ערכה עימות עם האנס. באותו היום הוא נעצר והשופטת אף האריכה את מעצרו בחמישה ימים.

לאחר מכן, האנס חזר הביתה וגם לבית הספר. ככה זה במדינת ישראל. אם אתה קטין, גם אם אנסת, ממהרים להחזיר אותך למערכת החינוך. חוק חינוך חובה וזה, כן?

האנסים מסתתרים מאחורי המספרים

לאורך הדרך, גורמי משטרה וגורמי מקצוע הביעו תמיכה רבה בבת שלי. העריכו את הדרך שלה והאמינו לה ללא ספק. שתי חברות שלה ואנחנו, ההורים, נחקרנו והעדנו על פי מה ששיתפה אותנו בזמן אמת ומתוך מה שחווינו ממנה, לאחר המקרה.

עם תום החקירות, החומרים, על פי הפרוצדורה הרשמית, עוברים לפרקליטות – ושם מוחלט האם להגיש כתב אישום או להחזיר את התיק למשטרה להשלמת חקירה. הפרקליטות, במקרה שלנו, ביקשה להשלים חקירה. התהליך לקח חודשים ארוכים. חיכינו בסבלנות שהמשטרה תסיים את חקירתה ותגיש את הממצאים לפרקליטות.

כעבור שנה, לאחר מספר פניות ושיחות למשטרה, החלטתי להגיע בעצמי לתחנה ולהבין היכן הדברים עומדים.

ומה מסתבר? שבמשך שנה שלמה, התיק שכב בתחנה בלי שאף חוקר יטפל בו. במהלך השנה הזו, האנס הסתובב חופשי, הלך לבית הספר והמשיך בחייו כאילו כלום. במהלך השנה הזו, הבת שלי מסתובבת בעולם כשהיא פצועה נפשית. רוצה למות. לא מתפקדת, לא מצליחה לשמור על קשרים עם חברים. והמשטרה? כלום ושום דבר.

צדק זה רק שם של כוכב

אחרי שהפעלנו לחץ על המשטרה, החוקרים המשיכו בחקירה באופן חלקי ולבסוף החזירו את התיק לפרקליטות. השבוע קיבלתי טלפון מהפרקליטה שמטפלת בתיק, בו בישרה לי "החלטנו לסגור את התיק". אלו היו מילותיה הקשות, הפוצעות.

"אני חושבת שיהיה זיכוי בתיק הזה, אחרת לא הייתי מתקשרת אליך", היא אמרה. ביקשתי להבין את ההחלטה. "המשטרה לא הגישה את חומרי החקירה שביקשנו", הסבירה הפרקליטה, קולה נשבר. "והילדה שלי צריכה לשלם את המחיר?" שאלתי אותה.

הפרקליטה הסבירה לי שוב שמשטרת ישראל בקריסה, שאין כוח אדם לטפל בכל המקרים. לאורך כל הזמן הזה לא האמנתי למה שאני שומעת. אין חוקרים – אז הילדה שלי צריכה לשלם את המחיר. אין חוקרים – אז אנסים מסתובבים חופשי ברחובות.

"בנוסף, הגשתם את התלונה כעבור שנה וחצי מהאירוע ובמקרה של קטינים, יש חוק התיישנות של שנה", היא הוסיפה. "את יודעת באיזה גיהינום היינו??" שאלתי אותה. "את יודעת שבת ה-14, העדינה והיפה שלנו לקחה סמים קשים? שהיא התאשפזה פעמיים בעקבות שתיית אלכוהול? שהיא ניסתה למות בגלל שנאנסה? את באמת חושבת שהיא הייתה מסוגלת להגיש אז תלונה?"

"גם זה משחק לרעתכם", היא הסבירה. "הסנגור יבקש את כל התיקים הרפואיים שלה, יחקור אותה בבית המשפט, יערער אותה, יגיד שהיא פסיכיאטרית שממציאה". ואני שותקת, לא מאמינה למה שאני שומעת.

כיצד הפילו ארגוני הגברים את חוק האיזוק האלקטרוני?

לרגע לא היה לי ספק שיגישו כתב אישום נגד האנס. לרגע אחד לא דמיינו שזה התרחיש. התכוננו, הילדה התכוננה להעיד. ואין לי שום דרך להסביר לה שהתיק נסגר. המאבק נגמר. כמה שזה מעוות. שלוש שנים אנס נמצא בבית הספר, מסתובב בין אנשים, אולי גם פגע בעוד בנות. איך אפשר לישון בשקט?

אני יודעת מה הילדה שלי עברה כל הזמן הזה וזה לא הגיוני שהאדם שפגע בה לא ישלם מחיר. לאורך כל חיינו, חינכנו את הילדים שלנו שיש חוק. ושמי שפוגע משלם מחיר.

אני כותבת את המילים ואני עדיין לא מאמינה שזה מה שקרה. האמון שלי במערכת המשפט, החוק והצדק נפגע. ילדה נאנסה, האנס ידוע. הוא לא ישלם מחיר.

לא שיתפנו את הבת שלנו עדיין. איך אפשר? איך מסבירים לה ש"נכון שנאנסת" אבל כלום לא יקרה כי המשטרה לא עשתה את עבודתה, כי הפרקליטות לא חושבת שתצאי זכאית, כי חוק התיישנות, כי הוא קטין בעצמו? איך היא תתגונן מהאנשים בעיר ששמעו על כך שהיא לא שיקרה? שזה אכן קרה? מהרחשים ומהאשמת הקורבן?

אני עצובה וכועסת. ואני לא מוכנה שכך זה יסתיים.

החלטנו לאפשר לילדה שלנו להחליט בעצמה האם לערער על החלטת הפרקליטות. וגם אם התיק לבסוף אכן ייסגר, לאנס של הילדה שלי לא יהיה רגע של שקט. כל קשר שהוא יצור, כל מקום עבודה שבו יעבוד, כולם יכירו את המעשה שהוא עשה.

אם המדינה ומוסדותיה לא יודעות להגן על הילדה שלי, אגן עליה במו ידיי.