"באמת באמת אנשים לא מבינים שמציאות במילואים היא מציאות מקבילה. היינו בנתק מוחלט. עוד לא הסכימו להכניס טלפונים לעזה. פתאום נוה היה מתקשר ואומר שהוא חוזר. בפעמיים הראשונות זה מדהים, אחרי זה הוא כבר דופק לך תוכניות. את מנסה להניע את הקריירה, ופתאום את צריכה לעצור גם אם יש לך פגישה חשובה, כי הוא חוזר ליום. מה, לא תראי אותו?".
בערב השבעה באוקטובר, נוה, בעלה של דלית, יצא למילואים. עד יוני הוא היה במילואים, שני סבבי מילואים בהפרש של כמה חודשים ביניהם, ויתחיל עוד סבב בינואר.
שנה אחרי, דלית נלקן, בת 33, מחולון, אמא לעמית בן השבע ואביב בת הארבע. אנחנו נפגשות באמצע ספטמבר, בבית קפה בערב קריר, והיא מספרת לי על השנה האחרונה שעברה ולאן השנה הזאת לקחה אותה.
איך נראו הימים, השבועות הראשונים?
"בלילה הראשון כל הבית היה סגור, הגפתי את כל התריסים, ומיד הזמנתי קרש לממ״ד. נוה הלך, הערב ירד ואת לבד. אני ממש רבתי איתו, בוא תשמור עליי. הוא הלך כולו מורעל לשמור על המדינה, אבל באותו רגע זה לא עניין אותי. "חיים, אני לא יוצאת למרפסת, אני מפחדת שיצלפו בי. אתה יכול לבוא עם הנשק לשמור עליי, בוא תהיה פה".
"אני בן אדם מאוד אופטימי שרואה את הטוב בדרך כלל, והרבה מאוד זמן החרדה ניהלה אותי. את גם בעולם מקביל כשהוא ב'אפטר'. את פתאום לוקחת חופש וכאילו הולכת לארוחת בוקר וכולם חיים בסרט, 'איזה כיף לך שהוא חזר'.ואני בפחדים, עד כדי פחד מלהצטלם איתו. רק שבועיים אחרי שחזרו המסגרות החזרתי את הילדים שלי, שמרתי אותם בבועה. כשהבן שלי בן ה-7 הגיע לבית ספר, הוא קיבל טונה של מידע והתחיל לשאול המון שאלות על מה שקרה, 'זה נכון ששרפו ילדים?'. והוא מבין גם שאבא שלו בעזה. ואז הוא באמת שאל אותי אם אבא מחזיר את החטופים, אם זה לא מסוכן, אם הוא לא יכול למות, וכמובן ששיקרתי לו, שאבא לא יכול למות, שאצלנו זה לא קורה".
החלומות שוב במגירה
רגע לפני השבעה באוקטובר, לפני שנוה יצא למילואים ולפני שהקריירה שלה משנה כיוון, דלית הייתה צעד אחד מהגשמת חלום. במשך עשר שנים היא כתבה סדרה שמספרת על השירות הצבאי שלה, ואז העולם נעצר.
"את העשור האחרון שלי הקדשתי לכתיבת סדרה על ג'ובניקים, אני בעצם מלכת הג'ובניקים. נורא רציתי ללכת ללמוד קולנוע, זה בגדול הסיפור שלי, אבל לא היה לי כסף לזה. ויתרתי כמה שנים על החלום, אמרתי 'השם לא רוצה שאני אעשה את זה'. אבל תוך כדי, גם כשוויתרתי, כל הזמן המשכתי לכתוב. התחלתי ללמוד איך כותבים תסריט, הייתי רודפת תסריטים כמו נרקומנית. ואז הבאתי את הסדרה לחברות הפקה. הראשונות לא לקחו ולבסוף ההפקה הרביעית ששלחתי לה כן לקחה וחתמתי איתם, והייתי אמורה בשמונה באוקטובר, אחרי החגים, להגיש אותה לגוף שידור".
על מה הסדרה?
"על משהו ממש הזוי שקרה לי בשירות. אחד הדברים שהיא עוסקת בהם זה כמה הלך עלינו אם תפרוץ עכשיו מלחמה בבסיס, כולם ג'ובניקים, אין מי שיגן עלינו באמת. והיא גם בדרום. ועל זה שאמרו לנו, לחיילים, להתחבא במיגונית אם יש פריצה. אז היא הפכה כאילו להיות רלוונטית אבל גם מצמררת להחריד".
סדרה מאוד טריגרית בתקופה הזאת.
"ממש כך. באמת בהפקה עשו סטופ עם פרוץ המלחמה. אני גם שקעתי בדיכאון נורא עמוק כשנוה היה במילואים כי פחדתי, באמת נטו חרדה, שיקרה לו משהו. נוה הוא אהבת חיי. אמרו לי גם שיהיה מאוד בעייתי להוציא את הסדרה כרגע, והבנתי את זה ואמרתי 'יאללה כבר נשחרר את הסדרה הרי זה לא יקרה עכשיו'".
ואיך זה משפיע עלייך? זאת גם הייתה אמורה להיות הפרנסה שלך, לא?
"זה מאוד מבאס. זו כבר פעם שלישית בחיי שאני אומרת לעצמי 'טוב, עכשיו צריך להניח אותה בצד, זה לא מתאים'. וזה בתוך זה שהיא גם ככה מאוד רלוונטית, כי כל שנה הרי יש מבצע שבגללו הג'ובניקים נדחקים למטה, והסדרה קוראת תיגר על כל מה שהוצג אי פעם. ואני באמת חושבת שהיא סדרה אדירה והיא תצא. אבל לא עכשיו. בין לבין העבודה על הסדרה הייתי מנהלת סושיאל, ולפני המלחמה עזבתי את ניקיון הבתים שעבדתי בו שלוש שנים כדי להשלים הכנסה. לפני החגים הודעתי שאני עוזבת כי ידעתי שאחרי החגים אנחנו מגישים את הסדרה".
ואז את בעצם מוצאת את עצמך בבית, בחרדה ובפחד, בלי עבודה?
"כן. ואז עלה איזה שהוא פוסט בפייסבוק של אשת מילואימניק, עדי לנגר-שבת, אני חושבת שחודש לתוך המלחמה. כולם חזרו לאיזה סוג של שגרה ורק ילדי המילואימניקים נשארו מאחור, אף אחד לא לקח עלינו אחריות. כל הזמן האדירו את הלוחמים ואנחנו מסתובבות שקופות, וכל מי שרואה אותי 'לביאה', ובואי לביאות חיות בלהקות".
מלביאות ללהקת לביאות
"שלחתי לעדי לנגר-שבת הודעה בפרטי, וגיליתי שיש קבוצת ווטסאפ. בהיותי חשדניסטית לקח לי כשבועיים להצטרף לקבוצה, לאחר שהבנתי שמתחילה להיווצר פה קבוצה של נשות המילואימניקים. נוצרת חבורה של נשים שנפגשות בהתחלה מדי ערב בזום, לשתות יחד יין ולהתמודד עם המצב, יחד. 14 נשים שמעבירות את הלילות של הדיכאון. נשים מטורפות, עורכות דין כרישות, גל"צניקית מטורפת, מפיקת על חלל, באמת נשים, וואלה אחת-אחת". חבורה שלימים תהפוך ל'פורום נשות המילואימניקים '".
מה היה הטריגר להקמת הפורום?
"גילינו שנחקק בעבר חוק הגנה מפיטורים לאנשי מילואים (וחוקים נוספים), שהגן על מילואימניקים אבל לא על נשות מילואימניקים. ואני כאישה של נתונים, תמיד חייבת קודם מידע, איפה אנחנו עומדים. ואני זוכרת שאחד הדברים שהכי צרמו לי זה שוואלה, בכל מלחמה קמה קבוצת בזק של נשות מילואימניקים שהתפרקה תוך זמן קצר, ללא שום הסדרת מדיניות; ומתוך זה החלטנו להתאגד".
ומה התפקיד שלך בכוח?
"את יודעת בכל הנשים האלה מי אני? אני קריאייטיב וסושיאל. בסוף צריכים מישהו שיתרגם את כל השפה של עורכי הדין לשפת העם, אז אמרתי טוב, בואו נפתח עמוד ברשתות החברתיות. פתחתי עמוד פייסבוק ועמוד אינסטגרם. בערב הראשון הצטרפו כל הבנות, היו בערך 12. תוך יומיים הגענו למאתיים חמישים וזה לא עצר. עד עכשיו זה עולה, אנחנו תכף על שבעת אלפים , תוך פחות משנה . מגיעות לווי כחול בלי קידום ממומן, בלי כלום".
ונשים פונות אליכן בעמודים האלה?
"הייתי מקבלת אולי 100 הודעות בלילה. וואו, אני לא יכולה להגיד לך איזה אגואיסטית הפכתי להיות. זה כל כך עזר לי. התמכרתי לזה. כאילו ממש. הייתי שמה את הילדים במסגרות ועונה להן, והייתי בוכה איתן. הייתי רושמת להן קודם כל חיבוק. בנות רשמו לי 'תקשיבי ילדתי, בעלי בא ללידה ועשר שעות אחרי זה כבר היה צריך לחזור', והיא לא יודעת מה לעשות, היא בבית חולים ואין לה מישהו קרוב".
ויש מענה שאתן מצליחות לתת להן כבר בהתחלה?
"הבנתי שכרגע יש איזשהו עמוד פורמלי שהוא הכתובת הראשונה שלהן, ועכשיו באמת יש פה איזושהי החלטה מאוד גורלית לקחת – אם אני אומרת להן 'תשמעו אני רק מדיניות, באתי לקדם מדיניות, להעלות את המודעות', או אם אני נותנת להן את המקום הזה של 'תשמעי אני לא בן אדם מקצועי אבל אני יכולה להיות מקום להקשיב'. ואז כתבתי להן, 'את תמיד מוזמנת לכתוב לנו' והעמוד תפס תאוצה. זה לא היה מתוך מפורסמים ששיתפו אותנו, זה היה מפה לאוזן".
התאוצה של העמוד ממשיכה ונשות הפורום, שעוד לא היה קרוי ככה, מתחילות לקבל המון שאלות ומבינות שיש דברים שצריך להעלות עליהם מידע שייתן מענה. הן מקבלות פניות גם ממילואימניקים שמודים להן על מה שהן עושות ומספרים שהן הדבר הכי טוב שקרה לנשים שלהן. העבודה של דלית בסושיאל מתקדמת במקביל לזה שהפורום עובד על סעיפים חוקתיים ועל הבניית מדיניות.
"העלינו סרטון ראשון שמסביר את המענקים, את האיך. למי מגיעים המענקים ובאיזה גובה, את הזכאות החודשית שנתנו אז. העמוד הגיע לכל הקהלים. היה גבר חרדי שכתב לנו שהוא נתן לאישתו טלפון חכם כדי שהיא תוכל להיות באינסטגרם ולעקוב אחרינו”.
מקהילת תמיכה לפורום עם אג'נדה – פורום נשות המילואימניקים
מתי אתן בעצם הופכות לפורום נשות המילואימניקים?
"התכנסנו מדי ערב בזום ודיברנו על מה צריך להניע ומול איזה גופים. בהתחלה הייתי בטוחה שכל הפניות שלנו זה לצה"ל ואז גילינו שלא, שצריך לפנות גם דרך הכנסת, הממשלה, הרשויות המקומיות ועוד. אז התאגדנו לפורום רשמי כדי שנוכל לקדם כמה צירים במקביל".
ואחרי שאתן מתחילות פעילות ציבורית, איך החלטתן מי אתן בכלל?
"עשינו שתי החלטות כשהתאגדנו. אחת היא שלא מתנצלות. אין 'סליחה אני עם הילדים בבית', די מספיק, כולנו יודעות שזה חרא ולא צריך להסביר. וההחלטה השנייה היא שאנחנו נשארות א-פוליטיות. יש בפורום דעות מקיצון ימני ועד קיצון שמאלי לגמרי. ועם זאת, דווקא כשזה מגיע לכנסת כולנו מצליחות לשמור על איזשהו רובד שכולנו באמת יודעות מה עושים ומה לא".
"חוקקנו את חוק המוגנות מפיטורים והוצאה לחל״ת של נשות מילואימניקים, צו ימי ההיעדרות לנשות מילואימניקים, אנחנו פעולות עם ראשי האחריות התאגידית של כמה מהחברות הגדולות במשק, ארגנו אירועי הפוגה לנשות מילואימניקים שכולם בחינם ובהתנדבות מלאה, רשמנו למעלה מ- 400 הופעות בתקשורת, מחדשות המהדורה המרכזית ועד גיא פינס, שיתופי פעולה עם המון ידוענים, ועידת המילואים הראשונה שהייתה לפני כחודש, זכינו בפרס רות רפפורט לנשים פורצות דרך, השאנו משואה, נכנסנו לרשימת women power של פורבס ועוד".
באיזה שהוא שלב בשיחה מתחיל לרדת עלינו גשם, ספטמבר במרכז הארץ ויורד עלינו גשם. אנחנו רצות לעבור מתחת לשמשייה ומנצלות את העצירה גם כדי להזמין אוכל ושתייה. דלית מספרת לי על הימים שהייתה אחמ"שית בבית קפה וכמה שנאה לקוחות, שכמונו מזמינות אוכל ברגע האחרון, ואני מנצלת את ההזדמנות לחזור לדבר על דלית, על מה שהיא עברה כאשת מילואימניק, שהייתה צריכה לבנות מחדש קריירה ולהחזיק בית עם שני ילדים, בשנה האחרונה.
"הייתה לי תקופה שהרגשתי שלא מעריכים וזה שבר אותי. זה הכי שבר אותי, כי בסוף את רוצה לדעת שצה"ל מגבה אותך. בואי, אם אני משפחה צבאית אז אני רוצה לדעת שצה"ל מגבה אותי באמת, אני רוצה לדעת שאני בראשו ובליבו, לא רק חלילה בשעת אסון".
כל הקלפים נטרפו
כשאת מסתכלת אחורה על השנה הזאת, מה זז בך? מה התהליך שאת עברת בשנה הזאת?
"אני אגיד לך את האמת, אני מרגישה שאני בשלב שאני צריכה להבין רגע מה. מה אלוהים רוצה ממני? אני מרגישה שלכל דבר יש סיבה, ועם זאת אני כן שואלת את אלוהים, 'לאן הולכים? מה הכיוון? לאן אתה מכוון? תן יד רגע בדבר'. כי כמו כולם הייתה לי תוכנית סדורה מאוד של חיים וחלומות ומשפחה לצד הגשמה, ואני ממש מרגישה שזה נטרף, כל הקלפים שלי נטרפו. הדברים שהעסיקו אותי היו אחרים.
אני מרגישה כאילו התרסקתי ואני לא יכולה להגיד עדיין שנבניתי מחדש, כי אני ממש מרגישה שאני עוד בונה את עצמי. אני ברגשות מעורבים. מאוד אוהבת את המדינה, ממש. השנה גם גיליתי כמה אני אוהבת אותה באמת. אשכרה בכיתי בשבוע שעבר".
את תחזרי לעבוד על הסדרה?
"לקח לי המון זמן לדבר על הסדרה. עשר שנים כתבתי אותה ובסוף אמרתי לחברת ההפקה, 'בואו נשחרר אותה'. לקח לי המון זמן להגיד לעצמי, 'כן היא תצא'. אני חושבת שאחרי הרבה מאוד שנים שהתמקדתי רק בסדרה הזאת, התחלתי פתאום לכתוב עוד דברים, עוד רעיונות, שאפילו ראיתי שהם נכונים להגשה, שזה משהו שלא היה לי באמת לפני. גיליתי שאני יכולה לכתוב על עוד מלא דברים, ושאני יכולה להתאים את עצמי לכל מיני דברים. לא יודעת, עכשיו אני באמת-באמת חיה בציפייה הרבה יותר גדולה לחיים, וואי מה, מה עוד יקרה? מה הם יביאו?
והחרדה? היא עוד פה?
"היא עדיין פה עכשיו, כשיש כוננות אני מתה מפחד. כשיש פה הקפצה, אני מתנתקת, אין אותי, אין. אני ברמת הלא יכולה לייצר שיחה עם אנשים, הכול מפחיד. את האמת, שבסבב השני של נוה הבנתי שאני ממש בטראומה. את לא מעכלת שאת בפוסט טראומה עד שמשהו לוחץ על הטריגר. כשהוא הלך לסבב השני התנתקתי עוד פעם. הייתי שמה את הילדים במסגרות, חוזרת הביתה ורק שוכבת על הספה מרפרשת את הטלגרם".
הבנתי שאני יכולה הכל
נוה עכשיו בבית, כבר תקופה ממה שאת מספרת, והסבב הבא עוד כמה חודשים. השנה הזאת משפיעה עוד על האווירה בבית עכשיו?
"אני מרגישה שהאירוע הזה מאיים עלינו כמו צל. התיק עם הדברים של הצבא מונח לו שם במחסן, ומדי פעם אני נכנסת להוציא משהו ואני לא מסתכלת עליו אפילו. וזה צל כזה שמרחף, זה ממש שם. גיליתי שיש לי טריגרים, אני רואה מילואימניקים על מדים בבית קפה, ואני רואה את הבת זוג שלו ואני חושבת, 'אוי מסכנה', אני רואה אותה יושבת שם נחנקת מהחביתה וכולם אומרים 'אוי איזה זוג חמוד' והיא חושבת, 'בני זונות, מחר הוא חוזר'".
וזה מפחיד אותך לחזור להיות הבת זוג שנחנקת מהחביתה?
"ברור, זה הפחד הכי גדול, לחזור לשם בסוף, וזה באמת מפחיד. אני גם חושבת שזה הדרייב, זה באמת הדלק של כל מי שנמצאת בפורום. בגדול, אני באמת לא איזה אקטיביסטית, אבל בסוף כשיש משהו שאת כל כך חסרת שליטה עליו – את חייבת לעשות משהו כדי שיהיה לך שמץ של שליטה בו".
ממה את מרגישה שנפרדת בשנה הזאת?
"מהקביעות המחשבתית. הייתה לי תוכנית מאוד סדורה של מה אני הולכת לעשות, וזה שם אותי בפרופורציות. אמרתי לעצמי, 'יאללה, הדבר הכי גדול בעולם איים עליי ולא הייתי מסוגלת לעשות עם זה כלום וזה פתאום קצת גימד הרבה מאוד דברים. יאללה, פשוט תפסיקי לסגור את עצמך, יש לך עוד מלא רעיונות'. השתחררתי מהתלות המחשבתית, וגם קצת מהקביעות הכלכלית. הבנתי שאני כן יכולה, שאני כן יודעת להתנהל דווקא עם כסף. פחדתי מזה. אני בחורה עם תודעת עוני מטורפת, באתי מכלום ותמיד יש בי לחץ כזה. ופתאום אמרתי לעצמי, 'וואלה די, עם כל השנה הזאתי הצלחת אפילו להכניס כסף. אז וואלה שנה רגילה קטן עליי'".
תגובה אחת
כל הכבוד !!!❤️