מימדיון, שיגעון, ילדים ואמא אחת

מאת: בתאל קולמן I עריכה: אבקילש קולץ'

אתן יודעות מה יקרה אם באמת נשיר את השיר המטורף של הארץ? הוא ישמע כמוני היום. אמא עם ארבעה ילדים ברכב, בסוף אוגוסט בחום של תל אביב. לא כמו קולה החם והצלול של נורית גלרון. לא, לא.

הקדימו לו את המשמרת אחרי שיום כיף למשפחות המילואים במימדיון בוטל בגלל הנחיות פיקוד העורף. הוא ירד אל הכביש וסימן לי בעיניו לפתוח את החלון כדי שניפרד. לחצתי על הכפתור, אבל להסתכל עליו לא הייתי מסוגלת. איך הוא נוטש אותי ככה. מחשבה נצתה בראשי – אולי נחליף ואני אלך במקומו למילואים והוא יחזור איתם הביתה? המחשבה כבתה. הילדים רבים בעצימות גבוהה מהרגיל, כשטובי יצא מהרכב.

הילדים המשיכו להכות אחד בשני ולצרוח. גם בשבילם, זה היה משוגע מאוד. עברה בי מחשבה מפוקפקת שאולי זה טוב, יאללה שיוציאו את כל הסחלה, שתהיה פה איזה מריבה מזהירה שתאפיל על כל המריבות הקטנות והיומיומיות. ושאולי, זכרונה יגרום להם בעתיד לא להתקרב לאזור הזה. כן, כן, אולי זה טוב בעצם. ככה זה מוח עייף, מה הוא יודע על החיים. הייתי עצובה ומיואשת, עייפה מהמחשבה על הנסיעה שמצפה לי, שוב, לבד ככה איתם שבועות.

למרות שהצעקות גברו, זוהר המזיעה משורשי שערותיה, אחרי הבילוי המהביל, ישנה איכשהו בכיסא הבטיחות שלה. ראשה הרפוי צונח מטה, ועפרי שינקה בתינוקיות ההולמת תינוקת בת חצי שנה את הסקוויצ'י תפוח-בננה שלה, מדי פעם פרצה בבכי קל כי נבהלה מהצעקות. נראה שהתלבטה מה התגובה ההולמת למאורע. האמת, שגם אני התלבטתי.

שמתי פלייליסט של מוזיקת דיפ האוס, הגברתי את הווליום וחשבתי שזה יספיק לי, אבל עדיין שמעתי אותם, וזה היה משוגע מדי. אחרי שהרזמור התחלף לירוק ופניתי לרחוב קיבוץ גלויות, עצרתי את הרכב. השיגעון הזה מסוכן לי עכשיו, זה לא יעבוד. בלי לומר מילה יצאתי מהרכב עם עפרי והלכתי לכיוון ה…המשהו, שיחים ומדרכה, אולי היו שם גם בתים נמוכי קומה.

עכשיו השיר החולה, הקודח, של הארץ הוא אני, אני בוכה בתחנת אוטובוס. שום יחפנים שמתהלכים לרוחבה ואורכה של הארץ, אומרת לכם. רכבים חולפים על פני. כולם נראים נורמלים כל כך בתוך מכוניות הסיאט הקטנות המאובקות שלהם, ברכבי הארבע על ארבע הלבנים. איך כולם כל כך נורמלים ורק אנחנו משוגעים כל כך? עפרי הסתכלה עלי בתמהון תינוקי. הסנפתי אותה עד שהפכה לחסרת מנוחה, היו לה תוכניות מסתבר, היא רצתה שאוריד אותה למדרכה כדי שתוכל ללחך עלים יבשים. עכשיו אני אי של רחמים עצמים, בתוך חיים שוקקי תנועה. כולם נוסעים לאנשהו, ודאי נורמלי מאוד, ואין להם שלושה ילדים בוכים ברכב. כל הכבוד לכולכם, מחיאות כפיים סוערות לכם, מה אני אגיד לכם, אתם, בניגוד אלי, הצלחתם בחיים. בטח אמא שלכם, שאף פעם לא בכתה ככה באמצע קיבוץ גלויות, גאה בכם.

שני ילדים בוכים הפכו לשלושה מכיוון שזוהר התעוררה. ניגשתי אל הרכב והוצאתי גם אותה, מסכנה. "עד שלא תשבו כמה דקות בשקט בלי לצעוק, להרביץ ולבכות, אנחנו לא ניסע", הודעתי לאחים שלה. וכשהוצאתי אותה מהרכב היא בכתה "אחים, האחים". היא חששה שאני נוטשת אותם במיצובשי הלבנה ודאגה לשלומם. האוויר החל להצטנן מעט ובריזה קלה ייבשה את הדמעות שלי. זה היה נעים.

"טוב, יאללה כנסו לרכב". החלטתי מי יושב איפה, אבל נטע סירב לעלות לרכב ולשבת מאחור. "תיזהר, אני פשוט אסע בלעדיך", איימתי עליו. הוא הביט בי במבט חצוף של ילד שמתחיל להתבגר, ואמר "בסדר אמא, נראה אותך". "אוקיי, אתה תראה", אמרתי והתחלתי לנסוע ולא עצרתי. כי בשונה מכל הפעמים שעשיתי את זה לילד בן 3 בגינה ויכולתי לעצור, עכשיו הייתי באמצע כביש עמוס מכוניות של אנשים נורמלים שנסעו בנתיבים שלהם למקומות הנורמליים שלהם. אני רואה את דמותו הקטנה במראה האחורית מתרחקת ממני וקטנה. שוב זוהר נבהלה וקראה "נטע, נטע!".

על השלטים הירוקים הגדולים היו כתובים בלבן המקומות האלו שכל אותם האנשים הנורמלים שסביבי נוסעים אליהם, אבל "נטע" שהיה המקום המשוגע שלי, לא היה כתוב שם. מה עשית מה עשית מה עשית, פחד פלח את גופי, אני לא מכירה את כבישי המרכז, ועכשיו כל נתיב שאני אקח, יקח לי לפחות 20 דקות לחזור חזרה לילד שלי, שמוציא אותי מדעתי, אבל יש לו עיניים כחולות מדהימות, וחיוך חמוד מאוד כשהוא לא כועס.

אני עושה פניית פרסה איפה שאסור. החושים שלי מחודדים מאוד. אני אמנם עוברת על החוק, אבל לא עושה משהו מסוכן. זה פשוט הכרחי, התינוק שלי בסכנה בתחנת אוטובוס ואני חייבת להגיע אליו. "השארתי את נטע בתחנת אוטובוס ונסעתי. אני לא יכולההההההה", צעקתי על טובי בטלפון, אבל השיחה נותקה. ככה זה, נטשו אותך, תפנימי, את לבד. עוד פניית פרסה אחת והנה הוא. בז לי במבט של תחילת גיל ההתבגרות. כאילו הוא ניצח אותי, ומה אני עושה שטויות ודאווינים כאילו אני אשאיר אותו לבד בתל אביב.

הוא עולה לרכב ואני צווחת צווחות אבל אני בעצם קצת מרגיעה את עצמי. מרוקנת את כל הסטרט הדפוק הזה, המוח העייף שלי אומר שאולי זה טוב, ואני כבר לא יודעת אם הוא צודק או לא. אני צועקת עליו, "למה אתה משוגע כל כך", והוא צוחק עלי כי אני באמת לא דוגמה הורית מיטבה כרגע לחוסר שיגעון. "אני לא יודעת איך לעזור לך", זה גם משהו שאני צועקת. יש עוד דברים שצעקתי ואני לא זוכרת. אני כן זוכרת את ההרגשה שאני לא בשליטה, שיוצאות ממני כל מיני מילים שלא טענתי בעצמי אל הפה, חשבתי שאולי ככה זה שיגעון, שיש פתאום איזה רגע שמשהו שהוא לא אתה, מחליט עליך.

כשמשחקים משחקים של מאבקי כוחות, זה בושות להפסיד. אני נכנסת לנתיב שלי, על השלט הירוק שלי כתוב בלבן ירושלים, לא מקום כזה נורמלי, אם נודה על האמת. אני מגיעה ל-80 קמ"ש ומבינה שברור שהוא ינצח אותי. יש לו יתרון עצום עלי, והוא יודע את זה באופן הכי עמוק שיש. המבט מלא הבוז, זה גם מבט שאומר באמא, על מי את עובדת? את לא באמת תשאירי אותי פה. את אוהבת אותי ואת לא רוצה שיאונה לי רע ואת הרי יודעת את זה, אז למה כל הברדק. והוא צודק. ברור שהוא ינצח, וברור שאני אסע נגד חוקי התנועה כדי להציל אותו. אולי אפשר לקרוא לזה תיקו?

כולם נרדמו, אני בוכה בשקט על כביש 1. אני יודעת שעכשיו יש רק זמר אחד שיכול לעזור לי. אני כותבת אביתר בנאי, לוחצת פליי והוא מתחיל לשיר לי. "אסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה, צאי לטיול באור זריחה. רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק, הולכת על חבל דק. הלילות ארוכים, בלי לדעת למה, בורחת ואין רודף. עד מחר, עוד מעט, ילד רץ אלייך, מחבק אותך".