כחוט השני

מאת: טל ניצן

בחודשים מרץ-אפריל 2023 התקיימו "מפגשים" תכופים בין שתי תנועות מחאה שפעלו לשמר ולקדם זכויות נשים בתוך מדינתן. המחאה המוכרת יותר לציבור הישראלי הייתה מיצג “סיפורה של שפחה” בהובלת תנועת בונות אלטרנטיבה במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית / ההפיכה המשטרית. פעילות התנועה השתמשו בדימויים ויזואליים מהסדרה הדיסטופית “סיפורה של שפחה” בכדי להתריע מפני שינויים צפויים במעמדן של נשים בישראל בעקבות שינויי החקיקה הצפויים ובייחוד השינויים במעמד בג"צ והועדה לבחירת שופטים.

באחת הכתבות הראשונות בנושא "ישראל לא תהיה גילעד": הנשים מ"צעדת השפחות" מדברות, עדי אגסי שפיר, חברת ועד מנהל של התנועה, מצוטטת, לצד תמונה של נשים לפני ההפיכה באיראן: "אף אחת לא חושבת שמחר נהפוך לגלעד, אבל גם במדינות אחרות זה לא קרה ביום אחד, אלא כחלק מתהליך, ורצינו להזהיר מפני הסכנה שתהליך כזה יקרה גם כאן. אפילו באיראן לפני המהפכה הנשים נראו אחרת".

מיצג השפחות הראשון התקיים מול הכנסת באמצע פברואר וכלל כעשרים נשים מכוסות בגלימות אדומות בוהקות וכובעים לבנים המסתירים את שערן ופניהן. במהרה המיצג הפך לחלק בלתי נפרד מההפגנות השבועיות, עם מאות משתתפות, בכל חלקי הארץ. כשבועיים לאחר מכן, בראשית חודש מרץ, נקודת ההתארגנות של המייצג הירושלמי, בסמיכות למוזיאון לאמנות האסלאם, התהדרה בכרזה לתערוכה חדשה חמש: אישה חיים חופש שלפחות באופן חלקי הדהדה את מסרי המיצג של בונות אלטרנטיבה: הרפורמה המשפטית צפויה לשנות אורח חייהן של נשים בישראל ולפגוע בדרגות החופש שלהן.

בחודש מרץ, הוא חודש הנשים, השוויון וההתחדשות (יום הנשים הבינלאומי, יום השוויון האביבי ונורוז – ראש השנה וחג האביב הפרסי), בחרו במוזיאון לאמנות האסלאם לקדם תערוכה בנושא "מחאת החיג'אב" –  המחאה האיראנית שפרצה בספטמבר 2022 בעקבות הריגתה של סטודנטית איראנית-כורדית שנעצרה כיוון "שלא עטתה את החיג'אב כהלכה".

מה שהחל כמחאה על הריגתה ועל החובה לעטות חיג'אב הפך במהרה למחאה נרחבת נגד דיכוי חירויות הפרט ונגד המנהיג העליון עלי חמינאי. המחאה הפכה לאחד האתגרים הגדולים ביותר למשטר מאז המהפכה האיסלאמית של 1979 והמשטר הפעיל אלימות קשה נגד המוחות והמוחים.

סיסמאת המחאה הייתה: "אישה חיים חופש"  "Jin, Jiyan, Azadî" הוטבעה במקור על ידי תנועת ההתנגדות הכורדית כבר בסוף המאה העשרים ואומצה על ידי מספר מאבקים אזוריים. את התערוכה אצרה אורלי כהן, תלמידת דוקטורט בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה שחוקרת את רעיון החירות (Azadî) בהגותם של אינטלקטואלים איראנים מראשית תקופת מלכותו של מוחמד רזא שאה ועד לאחר המהפכה האסלאמית, 2000-1941.

התערוכה עסקה בייצוגים אמנותיים (ויזואליים ופואטיים) של המחאה שיצרו אמנים איראנים עכשוויים (החיים באיראן ומחוצה לה) והופצו ברחבי הרשתות החברתיות. העבודות משלבות דימויים ממיתולוגיות קדם אסלאמיות, מוטיבים מוסלמים מוקדמים ועיבודים טכנולוגיים של צילומים והופכות את הנשים המתועדות בהן לגיבורות בעלות עצמה מיתית, מעבר למרחבי הזמן.

רבים מהדימויים משלבים מוטיבים טרנספורמטיביים  – דם שניגר מגיבורות פצועות ממנו צומח צבעוני אדום, הפרח הלאומי של איראן; ציפור פורחת מפציעה; שיער נשי חשוף כאלמנט התנגדות לדיכוי (חופש) והתחדשות (חיים). מרבית העבודות שהוצגו הוקדשו לחמש נשים איראניות, מבין מאות, ששילמו בחייהן ובגופן את מחיר המאבק במשטר.

וידא מוחד: אישה בת 32 ואם לפעוטה, מהעיר טהראן. ביום 27 בדצמבר 2017 נעמדה מוחד על ארון שירות ברחוב "המהפכה" בטהראן. היא הסירה את החיג'אב הלבן שעטתה, קשרה אותו למקל והניפה אותו כאות מחאה על החובה לעטות חיג'אב. מוחד נעצרה ותמונתה פורסמה בשם "הנערה מרחוב המהפכה". בהמשך, הועלו לרשתות החברתיות ביטויים אומנותיים של החיג'אב המונף. דמותה של מוחד מניפה את החיג'אב נצרבה בתודעה האומנותית באיראן ויש לה ביטוי חזותי של עמידה על מבנה גבוה והנפת החיג'אב על מקל. 

מהסא אמיני: אשה בת 22 שהגיעה לטייל בטהראן ונעצרה בעוון אי עטיית חיג'אב באופן "צנוע" מכיוון ששערות ראשה הציצו מלפנים. יומיים לאחר מכן נקבע מותה בבית החולים. באמצעות ערוץ הטלויזיה האופוזיציוני, הוכח שמהסא לא מתה מהתקף לב כפי שנטען מטעם המשטר אלא כתוצאה מחבלת ראש קשה מאוד עקב מכות עזות שאחד מסימניה הוא דימום באוזן. עם היודע דבר מותה פרצו הפגנות עזות ברחבי איראן ובד בבד הופצו ברשתות החברתיות ביטויים שונים של אוזנה שותתת הדם.

ע'זל רנג'קש: אישה בת 22, מהעיר בַּנְדַר עַבָּאס, סטודנטית למשפטים. ב-15 בנובמבר 2022 , כשהייתה בדרך הביתה עם אמה, נורתה בעינה הימנית ע"י שוטר מטווח קצר ואיבדה את עינה (פרקטיקה שגורה של כוחות הביטחון האיראנים). התמונה האחרונה שראתה היא של חיוכו של האיש שירה לעברה. העין המדממת והפצועה הפכה גם היא לאחד מסמלי המחאה (והיא מופיעה על כרזת פרסום התערוכה.).

חדית' נג'פי: אישה בת 20, מהעיר כַּרג'. נג'פי יצאה מביתה בערב יום חמישי, 21 בספטמבר, בדרכה להצטרף להפגנת רחוב. היא מעולם לא שבה לביתה. נג'פי נהרגה משישה כדורים שנורו ישירות אל גופה. היה לה תואר ראשון בעיצוב אופנה והיא הייתה פעילה ברשתות החברתיות. לפני מותה היא נצפתה בסרטון שתיעד אותה מתכוננת להפגנה ואוספת את שיערה בגומייה. עם היוודע דבר מותה, הוצפה הרשת במחוות זיכרון של איסוף שיער. מותה דווח בהרחבה בתקשורת הבין-לאומית, וכמו אמיני לפניה, גם נג'פי הפכה לסמל של העצמה נשית והמחאות המתמשכות.

פרשתה אחמדי: בת 32 במותה. אם לשני ילדים. עמדה על גג ביתה ונהרגה מכדור תועה שנורה במהלך הפגנה. דמותה המתייפחת של ביתה הקטנה בהלווייתה, אוחזת חופן עפר מקברה, הפכה לסמל של הפגיעה בבני משפחות המוחים.

"דמות" שישית לצד חמש הנשים הייתה מגדל החירות (שנקרא במקור על שם השושלת המלכותית וקיבל את שמו החדש לאחר המהפכה האסלאמית) הנמצא בכניסה לטהרן. בחלק מהעבודות המגדל הואנש כדמות נשית עוצמתית, באחרות הודגשה דרכו הלאומיות האיראנית תוך התנגדות לדיכוי ("החירות") שהביאה עמה המהפכה האסלאמית. עבודות נוספות הציגו (בעיקר) נשים שצילמו את עצמן "עושות כל מה שאסור" בכיכר החירות המקיפה את המגדל. מרבית המצולמות הן בשיער גלוי ופנים מוסתרות, רוקדות, שרות, אוכלות, רוכבות על אופנוע ולעיתים גם חבוקות עם שים עטויות חיג'אב.

בנוסף למוצגים הוויזואליים, שולבו בתערוכה גם שירי התנגדות, כמו הימנון האישה והשיר בשביל, שכתב וביצע הזמר האיראני שֶׁרווין חג'יפור. השיר נכתב על בסיס ציוצים של משתמשים איראנים שהתפשטו ברחבי הטוויטר בימים שלאחר מותה של אמיני, המסבירים מדוע חשוב לצאת להפגין (בשביל לרקוד ברחובות, בשביל האחיות שלנו, בשביל פנים מחייכות, בשביל העתיד). תוך פחות מיומיים השיר צבר מעל ל-40 מיליון צפיות בעמוד האינסטגרם שלו. בתגובה, חג'יפור נאסר, אולץ להסיר את השיר, וכמה ימים לאחר מכן שוחרר למעצר בית. בפברואר 2023 השיר זכה בפרס הגרמי לשיר הטוב יותר בקטגוריה לשינוי חברתי.

הטקסט שהציג את התערוכה באתר האינטרנט של המוזאון נפתח בשאלה מהו תפקידה של אמנות בתקופות של מחאות ומהפכות והבהיר שמאז ראשית המהפכה האסלאמית ב-1979 אמנים איראנים הפיצו מסרים מתנגדים לשלטון בעיקר בספרות ושירה ושבשנים האחרונות אמנות המחאה האיראנית עברה לרשתות החברתיות.

השימוש באמנות בכדי לבקר – באופן סמוי וגלוי – את הסדר החברתי והשלטון, וכמנגנון המניע שינוי חברתי, מוכר לנו עוד מימי ליצני החצר (ואפילו השתמר בתפקידו המהפכני של קלף הג'וקר) ולביקורת של סופרים על המשטר האיראני מרביתינו התודענו דרך רדיפתו של הסופר הבריטי סלמאן רושדי. מעבר לרושדי, אופיו השמרני והדכאני של המשטר הוביל לבריחתם של אינטלקטואלים ואמנים איראנים רבים והתפוצה האיראנית הרחבה מגדירה את עצמה כגולה ובהתנגדות.

להוציא ישראליות וישראלים יוצאי איראן וצאצאיהןם, ומי שחיו מחוץ לישראל תקופות ארוכות וזכו להכיר באופן בלתי אמצעי איראניות ואיראנים, מרביתנו נוטים להבין את המציאות באיראן דרך שתי עדשות עיקריות. הראשונה, איראן כמדינת אויב, תושביה כאויבים, וככזו ניתוח המציאות בה נעשה עבורנו על ידי מומחים לביטחון לאומי.

השנייה, איראן כמדינה דתית פונדמנטליסטית המדכאת את זכויותיהן הבסיסיות של הנשים האיראניות ומכאן ישנו צורך להגן עליהן, בהמשך ישיר לביקורת של גיאטרי ספיבק על נטייתם של (גברים) לבנים להציל נשים חומות מגברים חומים.

עדשה עדכנית נוספת היא הניסיון להבין את המצב באיראן דרך השוואה להתנגדות האזרחית הרחבה הנוכחית ל"רפורמה המשפטית" / "ההפיכה המשטרית". אל מול העדשות הללו, הייצוגים הוויזואליים והפואטיים של המחאה שהוצגו בתערוכה אפשרו לקהל הישראלי להותיר את עצמו לרגע מחוץ לסיפור ולנסות להבין את המציאות באיראן מנקודות מבט איראניות.

מנקודת מבט זו, העבודות שיקפו את הדרך בה איראניות ואיראנים ברחבי העולם מבינים את המושגים אישה (עוצמה, יופי, התנגדות, תקווה להתחדשות), חיים ("בשביל"), וחופש (חופש לבחור, חופש לשלב ולהשתלב). בנוסף, העבודות חשפו ממדי עומק של התנגדות למשטר הקיים – למשל בעבודות המשלבות אלמנטים מוסלמים מוקדמים ובכך מסמנות שלא מדובר בהתנגדות לאסלאם אלא בהתנגדות לשימוש הדכאני שהמשטר הנוכחי עושה בו ועבודות המשלבות נשים עטויות חיג'אב עם נשים שלא עוטות חיג'אב בכדי לסמן שלא מדובר בהתנגדות לעטיית חיג'אב, אלא בהתנגדות לחובת עטייתו.

במקביל לעבודה על התערוכה בירושלים, הומאן חלילי, אמן ויזם פרסי-אמריקני החליט ליצור 18 (חָי) עבודות גרפיטי במקומות שונים בישראל בכדי להדהד את מחאת החיג'אב וגיבורותיה. בעזרת פעילות כמו אורלי כהן ואורה צכנוביץ ואמנים מקומיים כמו בנצי ברופמן ושיר למדן, חלילי יצר מספר עבודות שתיעדו את דמותיהן של מהסא אמיני וע'זל רנג'קש.

זמן קצר לאחר מכן, בעקבות מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר 2023 הפרויקט קיבל זווית חדשה. חלילי קיבל פנייה מהקהילה היהודית-פרסית בלוס אנג'לס בבקשה להוסיף לדמויות שהוא מצייר בישראל את שיראל חיים פור – יהודייה ממוצא פרסי וסמלת המבצעים של מוצב נחל עוז – שנהרגה בהתקפת החמאס על החמ"ל בשבעה באוקטובר. העבודות הבאות שצויירו במקומות שונים בישראל שילבו אלמנטים מקומיים (יהודים וישראלים) עם אלמנטים של המחאה האיראנית.

כל העבודות מדגישות גבורת נשים, ומחברות בין שתי סיסמאות: "אישה-חיים-חופש" ו"האסתריות של העולם עולות ומתקוממות" (The Esther’s of the world rise up). אחת העבודות המרשימות ביותר צוירה במתחם קריית המלאכה בתל אביב ומשלבת שלוש דמויות: מלכת אסתר, קוסר חושנודי קיה – קשתית נבחרת איראן (מדליסטית כסף) שאיבדה עין באחת ההפגנות, ו"מלכת נחל עוז" סמלת שיראל חיים פור.

בנוסף למבט האיראני הרחב של "חמש", העבודות של חלילי מזמינות את הקהל הישראלי להבין את המחאה באיראן דווקא מתוך עולם התוכן המקומי, של גבורת נשים. עם זאת, בטוויסט מעניין, המשוחח דווקא עם מיצג סיפורה של שפחה, חלילי מסביר: "המטרה של העבודות הללו היא לתת השראה לנשים האיראניות, שימשיכו להילחם על החיים והחופש שלהן." בנוסף, הוא מצהיר שבהינתן שאיראן היא המממנת העיקרית של חמאס, מטרת העבודות להזהיר את העולם כולו, שהמשטר האיראני הורג נשים פרסיות בתוך ומחוץ לאיראן ושצריך לעשות משהו בעניין. אני, הוא אומר, עושה אומנות.

בדומה לעבודות שהוצגו בתערוכה "חמש", גם בעבודות הגרפיטי של הומאן חלילי הצבע האדום, המופיע במרבית העבודות, מהווה מעין חוט שני, השוזר אותן לסיפור רב פנים של אלימות, עוצמה נשית, יופי, התנגדות ותקווה להתחדשות. המבטים האומנותיים השונים  – מארה"ב, מכורדיסטן, מאיראן, מישראל -מאפשרים לכל אחת ואחד מאיתנו להתבונן מעבר למגבלות הגיאוגרפיות והלאומיות ולשאול שאלות רחבות יותר על נשיות, חיים וחופש.

ביום רביעי ה2.4 שמחנו לארח את אורלי כהן להרצאה ושיחה בנושא במסגרת הפעילות השוטפת של פורום סופי דיוויס לחקר מגדר, סכסוכים ויישובם. בהרצאתה היא הציגה עבודות נוספות לאלו שהוצגו בתערוכה, חלקן עדכניות יותר, והעמיקה בהסבר המשמעויות התרבותיות והלאומיות שלהן. היא שיתפה ממדים פוליטיים מורכבים יותר של הסיפורים האנושיים של גיבורות וגיבורי המחאה  והרחיבה המוטיבים האמנותיים על אמנים איראנים הפועלים מהגלות, כמו המשורר מהדי מוסווי והמשוררת פַאטֶמֶה אֶחְ׳תֶסַארִי המתגוררים בשוודיה וכאלו הפועלות ופועלים מתוך איראן, ומשלמים על כך מחירים כואבים. מוזמנות ומוזמנים לצפות באירוע המלא:

ד"ר טל ניצן היא אנתרופולוגית, הרכזת אקדמית של "פורום סופי דייוויס לחקר מגדר סכסוכים ויישובם", ומרצה בתוכנית המוסמך ללימודי מגדר ומגוון באוניברסיטה העברית.