זעקה ערבית ודגלים שחורים בליבה של תל אביב

"אם העם יחפוץ בחיים – הגורל חייב להיענות". זו הרוח שמילאה את רחובות תל אביב בשבת האחרונה, שהפכו לעורקים הפועמים בו-זמנית בתחושות של דיכוי ותקווה. ים אנושי שלא נראה במדינה מזה שנים נפרש מ"כיכר המוזיאונים" ועד ל"כיכר הבימה". המונים שהגיעו מהגליל, מהמשולש ומהנגב, להפגנת "הדגלים השחורים" עליה הכריזה ועדת המעקב העליונה, כדי להודיע שהשתיקה נשברה, וכי הדם הערבי הנשפך על רחובות יישובינו אינו הפקר.

האוטובוסים שזרמו בעקביות מהיישובים הערביים לא היו רק כלי תחבורה, אלא שיירות לשיקום הזהות הגזולה והביטחון שאבד. למעלה מ-100,000 קולות זעקו בלב תל-אביב לא רק במחאה על הפשיעה המשתוללת, אלא כסירוב למדיניות שיטתית שהפכה את האזרח הערבי למטרה קלה בשל הזנחה ביטחונית ואפליה גזענית.

הדגלים השחורים שהונפו היו סמל לאבל לאומי על נשמות שנגדעו בדם קר, וזעקה רהוטה המסכמת את חשכת התקופה. הדגלים הללו התנופפו בכבדות, כאילו נשאו עליהם את משא השכול של האימהות ואת אנחות האבות שאיבדו את יקיריהם תחת סכין ה"פרוטקשן" וכנופיות הפשע.

בזירה הפוליטית קריאות שצעקו "העם רוצה להפיל את נתניהו" הרעידו את ליל תל אביב. הימין השלטני ראה בהם כקריאת תיגר על רבנות המדינה- ניסיון לחמוק מאחריות למחדל הביטחוני. מנגד, באופוזיציה הליברלית, התמונה כולה תמצתה מאבק קיומי נגד משטר המנציח נרקיסיזם אתני וחותר לדחוק את החברה הערבית לשוליים. אולי המילים המדויקות ביותר היו אלו של עלי זבידאת: "תודה שאיחדתם אותנו יחד, ערבים ויהודים", כמסר כפול המופנה כלפי מדיניות שבוחרת לעצום עין.

יש שיגידו שאני אופטימית מדי, אך הבחירה בתל אביב כבמה למחאה זו היא כשלעצמה הישג אסטרטגי. מי שבמשך שנים אטם את אוזניו, אולץ לשמוע את צעקות הקורבנות. העברת "זעקת הכאב" מהשוליים הגאוגרפיים אל המרכז הפוליטי והחברתי של הציבור היהודי היא פריצה של חומת השתיקה וההכחשה. השתתפות הרחוב היהודי,  אומנם עדיין זקוקה לחיזוק, אך משקפת הבנה – שאם השריפה תמשיך להשתולל בבתים שלנו, היא רק תמשיך להתרחב.

אני מתבוננת במחזה המרהיב הזה, ואיני יכולה שלא לתהות בלב מלא חשש ותקווה: האם אנו עדים לניצנים של "אביב ערבי" מסוג אחר? אביב הפורח בחברה הערבית בתוך ישראל, לא באמצעות אבק שריפה, אלא דרך רצון אזרחי לשלום וביטחון? האם הקולות שעלו במחאה יצליחו לבלום את מכונת המוות ולהחזיר את השלווה החברתית לחיינו הטבעיים ביישובינו הערביים?

​מה שקרה ביום שבת אינו יכול להיות אירוע חולף. אנו ניצבים בפני רגע מכריע הדורש שינוי דרמטי בכללי המשחק. זוהי תחילת היסוד למדינת שוויון אמתית, ולא מדינה המפעילה עליונות אתנית ומפקירה את אזרחיה הערבים כטרף לרשתות הגזענות והפשע.