מעבר להישרדות

מאת: ד"ר רחל לוי הרץ

כמו רבות אחרות, אני מוצאת את עצמי כבר כמה שנים שקועה בשאלות של הישרדות. איך ממשיכות לקום בבוקר, לעבוד, לטפל, להחזיק חברויות וקהילות, כאשר האלימות והפחד נעשו לחלק קבוע מהחיים? נדמה שכל האנרגיה מופנית לעבור את היום, את השבוע, או את הסבב הבא, עד שכמעט לא נותר מקום לשאול איזה עתיד אנחנו בכלל רוצות. אנחנו שוב ושוב נדרשות להיות חזקות, כאילו הפתרון לאלימות הוא היכולת לשאת אותה.

הבעיה אינה רק האלימות עצמה, אלא העובדה שהיא מצמצמת את היכולת שלנו לדמיין חיים מעבר לה. דווקא בתקופה של משבריות מתמשכת, כאשר מספרים לנו שוב ושוב שאין ברירה, ושעלינו להסתגל למציאות הקיימת, עצם היכולת לדמיין מציאות אחרת הופכת למעשה של התנגדות.

דמיון פוליטי מאפשר לחשוב מעבר למה שנדמה לנו שאפשרי בהווה, ולשאול האם המציאות כפי שהיא היום היא האפשרות היחידה. הוא מאפשר לבחון כיצד היו נראים חיינו אילו יחסי הכוח, מוסדות המדינה והנורמות החברתיות היו מאורגנים אחרת.

דמיון פוליטי פמיניסטי מבקש לעשות זאת מתוך תשומת לב לאופנים שבהם נשים ומיעוטים מגדריים מוכפפים לאלימות ולהדרה, ומתוך שאיפה לדמיין קהילות שוויוניות ובטוחות יותר. דמיון פוליטי אינו בריחה מן המציאות, אלא תנאי לשינויה. כל עוד איננו מסוגלות לדמיין צורות חיים אחרות, אנו נותרות כבולות לסדר הקיים ולפגיעה בנו. ההישרדות אמנם הכרחית, אך כאשר היא הופכת לאופק היחיד שלנו, היא עלולה לקבע את מציאות חיינו.

בשנים האחרונות נשים ומיעוטים מגדריים בישראל מתמודדים עם פגיעוּת מועצמת. לצד המלחמה הארוכה והאלימה אנו עדות לשחיקה במוסדות דמוקרטיים ובנורמות ליברליות ולהעמקת הקיטוב החברתי. המשמעות היא לא רק חשיפה הולכת וגוברת לאלימות, אלא גם צמצום מתמשך של מקורות התמיכה וההגנה. מנגנוני השליטה והפיקוח משתכללים והמאבק הופך פעמים רבות למגננה מתמשכת על הישגי העבר.

במחשבה על דמיון פוליטי פמיניסטי אני מבקשת לחזור למטרות היסוד של הפמיניזם. אמנם קיימים פמיניזמים רבים, ולעיתים הם אף מציעים דרכים סותרות לפעולה, אך נדמה כי אפשר לזהות שתי מטרות משותפות להם: צמצום ומיגור אלימות מגדרית על כלל צורותיה, וקידום שוויון מגדרי עבור נשים במיקומים חברתיים מצטלבים. מטרות אלו נשענות על היכולת לכונן סולידריות פמיניסטית, שיתופי פעולה ובריתות בין נשים, לבין מיעוטים מגדריים ובעלי ברית נוספים.

אלא שבשנים האחרונות שני היסודות הללו — מטרות העל והסולידריות כדרך להשגתן — נשחקו במקביל. שבריריותה של הסולידריות הפמיניסטית מתבטאת בבידוד הגובר של הקהילה הפמיניסטית הישראלית מן הקהילה הבינלאומית, ובמקביל בקיטוב ההולך ומעמיק בתוך החברה הישראלית עצמה, ובמיוחד בין נשים יהודיות ופלסטיניות.

כאשר האלימות מתרחבת והסולידריות נשחקת קשה יותר ויותר לדמיין עתיד פמיניסטי משותף. מתוך מציאות זו עולה שאלה דחופה: כיצד אפשר לעבור מתודעה של הישרדות ומגננה לתודעה של יצירה? וכיצד אפשר לדמיין מחדש סולידריות פמיניסטית דווקא מתוך תנאים של פחד, אלימות וקיטוב? אין לי תשובה סדורה, אך אני מבקשת להציע צעד ראשון והכרחי: הפניית תשומת לבנו לשאלה כיצד אפשר לייצר מרחבים בטוחים לשם עבודת הדמיון הפמיניסטי.

מה בין שוטרות למפגינות

ההיסטוריה של התנועות הפמיניסטיות מלמדת שפוליטיקה חדשה צומחת פעמים רבות מתוך שיתוף של כאב, פגיעוּת וחוויות חיים מושתקות. במובן זה, פגיעוּת איננה רק מצב שדורש הגנה ותיקון, אלא היא עשויה לשמש גם בסיס לדמיון פוליטי. אני מבקשת להיעזר לשם כך בגישות פמיניסטיות המתייחסות לפגיעוּת לא רק כאל מצב חברתי או פוליטי, אלא גם כחוויה גופנית ואֶפקטיבית.

לפני שאנחנו מעניקות לפגיעוּת פרשנות פוליטית או מוסרית, אנחנו חוות אותה בגוף שמגיב לאלימות, לפחד, לאיום ולחוסר הביטחון. במובן הזה החוויה של פגיעוּת מגדרית משותפת לנשים ולמיעוטים מגדריים, גם אם היא מקבלת ביטויים שונים בהצטלבויות ובמצבי חיים שונים. עוד לפני שאנחנו מפרשות ומבינות את מציאות חיינו, הגוף שלנו חווה אותה.

הקשבה לחוויה הגופנית מאפשרת לנו לראות בפגיעוּת לא רק מצב שיש לצמצם ככל האפשר, אלא גם דרך לדעת, לחיות ולפעול בעולם. השאלה הפוליטית איננה רק כיצד להגן על עצמנו מפני פגיעוּת, אלא כיצד לייצר מתוכה יחסים וסולידריות. לא משום שפגיעוּת היא דבר רצוי, אלא משום שהיא חושפת בפנינו את גבולות הסדר הקיים ואת האפשרות לדמיין אותו מחדש. פגיעוּת, אם כן, איננה רק בעיה שיש להתגבר עליה, אלא היא מקור לידע ולעבודת דמיון של צורות חיים אחרות.

דווקא משום שפגיעוּת היא חוויה אנושית משותפת, היא יכולה לשמש גם בסיס לקשרים פוליטיים חדשים. בשנים האחרונות אני משתמשת במחקר במושג 'בריתות מבוססות פגיעוּת' כדי לתאר את הדרכים שבהן נשים פועלות יחד כאשר הן מתמודדות עם מציאות של פגיעוּת מוגברת. בריתות כאלה אינן מבוססות על זהות אחידה או על הסכמה מלאה, אלא על ההכרה בכך שפגיעוּת עשויה לשמש בסיס לפעולה משותפת ואף להתנגדות פוליטית.

בריתות אלה מאפשרות לנשים להגן זו על זו, ובו בזמן לאפשר זו לזו ביטוי, קול ונוכחות. במובן זה, חיבור לפגיעוּת המשותפת עשוי לאפשר לנו להתגבר, לפחות חלקית, על פוליטיקה של זהויות, שכיום יותר מתמיד מקשה על כינונה של סולידריות פמיניסטית. חיבור זה מזכיר לנו שמתחת למחלוקות ולמיקומים החברתיים השונים, קיימת גם חוויה אנושית משותפת של פגיעוּת ושל צורך בהגנה, בהכרה, בתלות הדדית ובקשר אנושי.

בחיפוש אחר מרחבים בטוחים לדמיון פוליטי פמיניסטי בתקופה זו אני מדמיינת מרחבים שמעודדים בריתות כאלה. מרחבים שבהם אפשר לדבר על פגיעוּת ועל פחד מבלי להתבייש או לחשוש, וללא צורך להוכיח חוסן תמידי. מרחבים שבהם אפשר להכיר בכך שחוויות שונות ולעיתים סותרות יכולות להתקיים זו לצד זו, מבלי למהר לבטל, לפתור או להכריע ביניהן. אלה אינם מרחבים של הסכמה, אלא דווקא של שהייה משותפת בתוך מורכבות וקונפליקט. מרחבים שבהם אפשר לשאול, מתוך חוויה של תלות הדדית, כיצד נראים חיים אחרים, הוגנים ובטוחים יותר, עבורי ועבור האחר.ת.

המעבר מתודעה של מגננה לתודעה של יצירה אינו מתחיל בניצחון פוליטי גדול, אלא קודם כל ביצירתם של מרחבים שבהם אפשר לחוות פגיעוּת בביטחון, ומתוך חוויה זו לדמיין ולבנות מחדש יחסים של אמון וסולידריות. זו הזמנה למעגלים, לקבוצות ולבריתות קטנות וגדולות של א.נשים, שבהם אין דרישה לנצח, להיות חזקות או להסתיר את הפחד. במרחבים כאלה הפגיעוּת אינה סימן לכישלון אלא דרך לחיות בעולם, נקודת מוצא לחשיבה ולפעולה פוליטית.

מרחבים כאלה יכולים להיות קבוצת נשים בשכונה, מעגל יהודי-פלסטיני, קבוצת תמיכה של אימהות, קהילה קווירית מקומית, או מפגש קבוע של חברות שמחליטות להקדיש זמן לשהות, עיבוד ומחשבה משותפת דרך חוויית הפגיעוּת. הקשבה ונוכחות עם הפגיעוּת שלנו ושל אחרות, מבלי למהר לשפוט או לפתור אותה, עשויות לפתוח אפיקים חדשים בנוגע לעתיד הפוליטי שאנחנו מבקשות.

הפתרון לאלימות אינו היכולת לשאת עוד ועוד אלימות, וללא דמיון פוליטי אנחנו נותרות במצב של הישרדות. אם כן, המשימה הפוליטית הפמיניסטית הדחופה אינה להסתגל למציאות הקיימת, אלא ליצור מרחבים שבהם אפשר להיות פגיעוֹת בביטחון ולדמיין יחד חיים שאינם מאורגנים סביב אלימות והישרדות. אולי דווקא מתוך השהייה המשותפת בפגיעוּת, ולא מתוך הכחשתה, תצמח האפשרות לבנות מחדש סולידריות פמיניסטית, לפעול יחד ולהתנגד למצב הקיים.

על הכותבת:

ד״ר רחל לוי הרץ היא סוציולוגית של מגדר ומיניות, מרצה בכירה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן וראשת התוכנית לתואר שני בחינוך למגדר ומיניות מיטיבה. מחקריה עוסקים במיניות, חינוך מיני ולצדק מגדרי, פוליטיקה של פגיעוּת, אקטיביזם פמיניסטי ותהליכים רגשיים־חברתיים בתקופות של משבריות, מלחמה ושינוי חברתי. בכתיבתה היא מבקשת לבחון כיצד ניתן לחשוב מחדש על יחסים מגדריים, סולידריות ודמיון פוליטי פמיניסטי בעידן של שחיקה דמוקרטית, אלימות ואי־ודאות מתמשכת.

כתבה זו היא חלק מסדרת הכתבות ״דמיון פוליטי פמיניסטי״ – פרויקט ביוזמת פוליטיקלי קוראת ובשיתוף פעולה עם קרן היינריך בל בתל אביב. הקרן פועלת בגרמניה וברחבי העולם לקידום השתתפות דמוקרטית, שוויון מגדרי ונושאי אקלים וסביבה.