מעבר לגדר

מאת: מושקא קורקוס ועדן קליבן פקטר

אחרי הניסיון שלנו להשמיע את קולן של הפלסטיניות החיות בערים המעורבות, בחרנו ללכת ולשמוע את קולם של אלה החיים צמוד לגדר. הכפרים המוגדרים כחלק מהרשות הפלסטינית והשכונות הישראליות שסמוכות להם. לעיתים מפרידים בין השניים קילומטרים אחדים, לעתים רק חומת הפרדה. בחלקם לא זה ולא זה.

גם בימי שגרה, יש לציין, אלו אזורים מתוחים. שכונות ישראליות, הנמצאות סמוך למחנות פליטים (כמו שכונת פסגת זאב שעליה צופה מחנה הפליטים שועפאט) או שכונות אחרות המוקפות ביישובים פלסטינים (כמו מעלה אדומים), חיות את הקונפליקט ביום יום. הקרבה מייצרת חיכוך מתמיד ובימים מתוחים כמו עכשיו, החיכוך הופך לאיום ממשי.

חלק מהשכונות קרובות עד כדי כך שהשכנים משני צדי הגדר יכולים להציץ אחד לשני דרך החלון במקרה הטוב, או לירות במקרה הפחות טוב.

היהודים החיים בשכונות הללו מפחדים משחזור של התמונות המחרידות שראינו בעוטף עזה בשבעה באוקטובר, רק הפעם – אצלם. או במילותיה של שירן, תושבת מעלה אדומים, "אם יחליטו מחבלים מכפר עיזרייה לצאת לישראל, הם ייצאו דרכנו. אנחנו העוטף הירושלמי, אנחנו המגן האנושי".

אנחנו מגיעות לפסגת זאב בשעות הצהריים המאוחרות. שעון חורף, השמש מתחילה לרדת. האווירה ברחוב מתוחה ודרוכה, תחושה כאילו בכל רגע משהו עלול לקרות. הרחובות ריקים, כמו הרחובות במרבית יישובי הארץ בימים אלה. באחד הרחובות הצדדיים, הצמודים לגדר ההפרדה, אנחנו פוגשות את אבי, שבדיוק יצא לזרוק את הזבל.

ניגשנו לשאול אותו איך מגיעים לנקודה בה רואים את גדר ההפרדה כדי שתהיה לנו אינדיקציה על המרחק בין היישובים. הוא נרתם מייד לעזור לנו, מבטא את הצורך שלו לספר את הסיפור של השכונה בימים אלה. אבי ליווה אותנו רגלית אל הנקודה הפוגשת את הגדר. עברנו דרך סמטה בין הבניינים וירדנו במדרגות רבות המובילות לוואדי, מתרשמות מהטבע שנגלה לעינינו.

״כן", אומר אבי, "יש לנו פה איילות ושפני סלע ויריות". במקום הזה, הנקרא נחל זמרי, מטייל אבי עם הכלב ויוצא להליכות בשעות הערב. הוא לוקח אותנו לנקודת מצפה פסטורלית. ביום רגיל אפשר לדמיין שם זוג אוהבים על הספסל, אולי עם בקבוק יין, אולי בשקיעה. במציאות העכשווית, המוח מדמיין תרחישי אימה.

״פה יש מעבר, אחרי ההר יש בית של ערבים. משם אפשר לעבור בקלות״, הוא מסביר. מולנו קוטעות את הנוף גדר הפרדה אפורה ומאיימת ועוד כמה חסימות מאולתרות של המעברים, שאמורות להשרות ביטחון על תושבי השכונה. "לא יודע למה סגרו פה", מצביע אבי לשמאלנו, על גדר פח. "אולי מסיבה ביטחונית… לא שזה מפריע לעבור מהשביל", הוא מצביע לכיוון הגדר המוצבת בין שני סלעים, גדר שכל ילד יכול לעבור בקלות.

מולנו, כאמור, הגדר. מעט אחריה, מחסום חיזמה הצמוד לכפר באותו השם, הנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית (B). רק כמה עשרות מטרים שמפרידים בין שכונת פסגת זאב הירושלמית לכפר. "שומעים יריות כל הזמן", אבי מתאר, "ירי מסיבי מהגגות". "ממה אתם מפחדים?" אנחנו שואלות אותו. "מפחדים שייכנסו כמו שנכנסו לכל היישובים בעוטף. אנחנו נועלים דלתות, נזהרים. לפני יומיים היה פה בפסגה מישהו שהסתובב מסביב לאחת הווילות. יש לנו פה שוטר קהילתי, הודעתי לו ואמר לי להודיע למשטרה, הוא כבר ברח עד אז״.

פסגת זאב נוסדה בצפון מזרח ירושלים בשנת 1984. מאז, הפכה לאחת השכונות הגדולות בישראל, עם מעל לארבעים אלף תושבים ממגוון אוכלוסיות. השכונה הוקמה על שטחים מעבר לקו הירוק שסופחו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים. חלק מאדמות השכונה הופקעו משכונת בית חנינא הפלסטינית.

אבי לוקח אותנו לנקודה נוספת בפסגה, שם התקיימה לפני כמה ימים הפגנה של התושבים המבוהלים. מדובר ברחוב מרידור רחב הידיים, הבניינים הגבוהים בו גובלים עם הכפר ענאתא ועם מחנה הפליטים שועפאט. "בצד השני של הרחוב אנשים עולים על הגדרות ויורים לתוך הבתים", אומר לנו אבי. הוא מדבר על ימי שגרה, לא על הימים האחרונים. "משם יצא המחבל שרצח חיילת, בסוף הוא נתפס במעלה אדומים".

בין הבניינים נגלית תמונה מפתיעה. כשביניהם חומה הנמוכה מהם משמעותית, משקיפים הבתים של פסגת זאב ממש אל תוך סלון הבית של הבתים במחנה הפליטים שועפאט. ההבדלים בבנייה ניכרים, אבל המרחק – מטרים ספורים זה מזה. כמו שני ממדים שמתאחדים לאחד.

לקרבה הפיזית יש אפקט מבהיל על המגורים בפסגה. בתקופה מתוחה כזו הכל מאיים. עמדנו בנקודה בין שני בניינים שאפשר לראות ממנה מקרוב את החיים של השכנים שמעבר לגדר. חלונות מוארים. רכבים חונים. אנשים, חיים.

״פה הם ממש מוציאים רובים מהחלונות ומכוונים לתוך הבתים של הדיירים", אומר אבי. ״זה קורה הרבה. במקרה הטוב יורים מהגגות, במקרה הפחות טוב ממש מכוונים לתוך חלונות. יש לי פה חבר שירו לו לתוך הבית לפני כמה חודשים, ממש בשגרה״.

בשלב הזה נפרד מאיתנו אבי כדי להספיק לתפילת מנחה. דיירים אחרים ירדו מהבניין הסמוך לנו ותיארו חוויה מאיימת נוספת שאותה הם חווים מאז החלה המלחמה: "הם עולים על החומה, יושבים עליה, זורקים בקבוקי תבערה על רכבים של מג"ב, יש הרבה יריות, המואזין מאוד חזק כאילו את בתוך הכפר. אבל הכי מעצבן זה הלייזרים".

מה הכוונה לייזרים? אנחנו שואלות, והשכן מסביר שחלק מתושבי שועפאט פשוט מכוונים לייזרים לבתים של דיירי פסגת זאב. זה אולי לא מזיק כמו ירי רובה, אבל מייצר תחושה תמידית של איום, של פחד, של "אנחנו יכולים להגיע אליכם". ניסינו לדמיין את עצמנו יושבות אחר הצהריים עם הילדים בסלון וחרדות שבכל רגע יכול לחדור כדור ולאיים על חיינו. מפחיד.

למי פונים כשמרגישים מאוימים? איך אפשר להרגיש בטוחים בשגרה מתוחה שכזאת ובפרט בימים קשים אלה? ״כשקוראים למשטרה הם נכנסים לגינה שלנו, עושים קצת אורות עם הפנסים לראות שאין אף אחד בוואדי וזהו, הולכים, אין להם מה לעשות״.

בדרך למעלה אדומים אנחנו עוצרות בתחנת דלק ומתיישבות על המדרכה. מדברות. מנסות להכניס סדר בכאוס שהפך להיות חיינו. להכניס קצת היגיון. המתח והקושי מנהלים את האטמוספירה סביבנו. שוטרים יושבים על השולחנות הצמודים לחנות הנוחות, טנדר של המשטרה חונה בקרבתנו. המלחמה מורגשת. אחרי שתדלקנו את הרכב, ואת עצמנו בקפה, יצאנו לדרך. עשינו סיבוב במעלה אדומים. משמאל ומימין – כפרים פלסטינים. מתח, מתח, מתח.

מעלה אדומים מוכרת היום כעיר בישראל, אל החלה את דרכה בשנת 1972, כאיזור תעשייה ולאחר מכן כהתנחלות. בשנת 1979 הפכה למועצה מקומית והיום היא עיר בישראל.

אנחנו מגיעות למרכז קהילתי בעיר ופוגשות שם את שירן מירזאי. היא אולי זכורה לחלקכם מכתבת התחקיר ששודרה ב'כאן' לפני כחודשיים, ועסקה בגזענות של תושבי מעלה אדומים כלפי פלסטינים החיים בסביבה. לירון לביא, חברתנו לדסק ולמסע, כתבה על הסיפור הזה בטור 'שיחות של שמאל מרוקאי', שם הדגישה את יחסי הכוח המונצחים בכתבה ובתודעה הציבורית כששירן, המזרחית, מוצגת כנבל האולטימטיבי, הפלסטינים כקורבנות תמידיים והגברים הלבנים כמושיעים.

שירן היא פעילה פוליטית וחברתית במעלה אדומים. מאז החלה המלחמה היא מנהלת את המשמר האזרחי במקום, שעובד בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון. היא מקבלת אותנו בזרועות פתוחות ובחיוך, מציגה בפנינו את הצוות שלה. אנחנו מתיישבות על ספסל עץ, כוסות קפה מוגשות כאילו אנחנו אצל שירן בסלון.

ערבים טובים וערבים רעים

"מאז שהייתי ילדה אני רודפת צדק", היא אומרת. "זה מה שתמיד עניין אותי. להוציא את הצדק לאור. פעם אחת היה איש צדיק ששמו כהנא שכולם אמרו שהוא קיצוני, אבל הוא ידע את האמת. הוא אמר: ייכנסו אלינו לבתים וירצחו אותנו. והוא צדק", היא מניחה מייד את כל הקלפים על השולחן.

שירן היא אמא לשלושה ילדים. לפני המלחמה התמודדה בבחירות למועצה העירונית ברשימה של מפלגת עוצמה יהודית. במהלך המלחמה הפכה ל'מרגיעה הלאומית' של תושבות ותושבי מעלה אדומים. "אני חיה את זה", היא אומרת. "אני נוסעת לבית שלי וזורקים עליי בקבוקי תבערה. זרקו צמיג בוער על הרכב שלי כשאני עם שלושה ילדים. אני אומרת לתל-אביבים – בואו תגורו איפה שאנחנו גרים, בואו תהיו העוטף, המגן האנושי – ואז תדברו".

מעלה אדומים נמצאת במזרח העיר ירושלים. מקיפים אותה הכפרים עיזרייה, אבו דיס, ג'האלין.

"העיר בתוך סיר לחץ", אומרת שירן. "אנחנו מוקפים. אנחנו כל הזמן מקבלים התראות חמות מהשב"כ. היה ניסיון חדירה, תפסו מחבל, תפסו נשקים. התושבים בלחץ אטומי. יש פחד מחדירה בסדר גודל של אירועי הדרום".

במעלה אדומים עובדים פלסטינים רבים באישורי עבודה. מאז החלה המלחמה, אישורי עבודה ניתנים רק לאלה שעובדים במפעלים המוגדרים 'מפעלים חיוניים'. מעלה אדומים מלאה בהם, וזה מייצר חיכוך מתמיד בין העובדים הפלסטינים לאוכלוסייה החיה בעיר.

"שוטרת עוברת ליד עובדים פלסטינים בסופר והם צועקים לה יחי פלסטין!" משתפת שירן. "אני עובדת במפעל מפוצץ פלסטינים ויש בינינו דיסטנס מטורף. הם יודעים את הדעות שלי, אבל למדנו לעבוד יחד. עכשיו אני עם נשק וכשחזרנו לעבודה הם קצת קיבלו מזה סחרחורת… אבל אני שמחה שהם רואים שאנחנו שומרים על עצמנו. מי שחושב שזו פלסטין, צריך להבין שזו מדינת ישראל ואם לא מתאים לו, שיילך לעזה".

כמו רבים אחרים, גם לשירן יש משפחה בדרום, בשדרות. "ביום שבת הדלקתי את הפלאפון למרות שאני שומרת שבת, כדי לראות מה שלום המשפחה שלי", היא משתפת. כשיצאה השבת החליטה להקים סיירת של אזרחים חמושים שיסתובבו בשכונות וישמרו על שלום התושבים.

עוד בטרם החלה המלחמה, ניהלה שירן סיירת אזרחית בשיתוף עם מפלגת עוצמה יהודית. אותה סיירת נתקלה בקשיים מטעם המשטרה, שכעת מחבקת אותם. "פתחתי קבוצה בווטאסאפ ותוך רגע היו שם 400 אזרחים שיש להם נשק, שהתנדבו לקחת חלק בסיירת", היא משתפת.

"בהתחלה עבדנו בלי ציוד, ולאט לאט כוחות הביטחון חברו אלינו וסיפקו לנו את הציוד הדרוש. הסיירת כולה היא אזרחית, אבל כוחות הביטחון מכירים בנו ומתדרכים אותנו. המלחמה איחדה בינינו. קבוצות הוואטסאפ מכונות 'מחזירים את הביטחון לעיר' ואני מעלה שם הודעה מרגיעה כל שעתיים בערך", היא משתפת. "האזרחים כבר התרגלו לזה ואם אני מאחרת קצת, הם מתקשרים ושולחים הודעות כדי לוודא שאכן הכל בסדר ויש פעילות סדירה בשטח".

תוך כדי הריאיון אנחנו צופות בשירן בפעולה, מקליטה הודעות מרגיעות לאזרחי העיר, לבקשתם של ילדים שמתקשרים אליה ומביעים את הצורך שלהם בביטחון. "ערב טוב לכולם, אנחנו בחוץ עם המתנדבים החמושים, כוחות הביטחון והמשטרה. הכל רגוע ושקט, נמשיך לעדכן בדברים טובים בעזרת השם", היא מקליטה. הנוכחות של שירן נתפסת בימי שגרה כסמן ימני קיצוני ובימי מלחמה כסמן מרגיע ומשרה ביטחון. היא משתפת אותנו בצורך הזה, בביטחון, צורך שעולה משמאלנים ומימנים כאחד.

"האחדות המטורפת שנוצרו בינינו מדהימה אותי", היא אומרת. "אני גדלתי בבית של לאהוב את כולם, אך בזמן ההפגנות נגד הרפורמה היה לי קשה לאהוב את כולם, לקרוא להם אחים שלי. זה היה מתוך כעס. כולנו בני אדם, מותר לנו לכעוס. אבל אנחנו אחים – ואנחנו, היהודים, תמיד לומדים בדרך הקשה".

טבח בדרום

הריאיון עם שירן נסוב סביב תחושת אחווה חזקה ואמיתית. הטור של לירון, כך שירן מתארת, היה עבורה נקודת אור בתקופה חשוכה וקשה. "הרגשתי שאת לטובתי, אפילו ששתינו חושבות אחרת", היא אומרת לה. ואם כבר העלתה את סוגיית הוויכוח הפוליטי, אנחנו שואלות אותה על הפלסטינים ומה היא חושבת שיקרה, או שנעשה, ביום שאחרי המלחמה.

"אני לא חושבת שאנחנו יכולים לחיות יחד", היא קובעת. "אלה שמרחמים עליהם במדינות ערב שיפתחו להם את השערים. אני לא יכולה לרחם על אימהות וילדים עזתיים. פעם יכולתי, פעם הייתי מרחמת. כי ילד זה דבר תמים וטהור, אבל היום קשה לי, כשהם לא מרחמים על ילד בישראל. כשיש שם אימהות וילדים שלנו שבויים במנהרות ואני לא יודעת מה קורה איתם".

"אבל יש פה שבעה מיליון פלסטינים", אנחנו מקשות. "גם אם לא תרחמי. מה התכניות ליום שאחרי?" "אנחנו צריכים קודם כל להעדיף אותנו", היא עונה. "לאהוב אותנו קודם כל – אבל אני תומכת בלעשות להם טוב בכפרים שלהם, בבתים שלהם. שיהיה להם כל מה שהם צריכים, גני שעשועים לילדים, בתי ספר… כי אם יהיה להם טוב בכפר שלהם, יהיה לנו טוב בבתים שלנו. שלא יחסר להם כלום".

"את מדברת על שוויון, בעצם".

"אני לא אומרת אף פעם מוות לערבים. לא מתגלגל לי על הלשון. אני לא בעד מוות בכלל", היא אומרת. "אבל אנחנו חיים במדינת ישראל. אם היינו חיים במדינת פלסטין, הייתי מכבדת את המדינה. אבל במדינת ישראל, כולם צריכים להתנהג כמו שצריך במדינה. פלסטינים לדעתי לא יכולים להיות חלק מהמדינה, אולי הילדים שלהם, הדור החדש… אבל אלה של היום כבר מלאי שנאה".

אנחנו נפרדות בחיבוק. "כואב לי מבפנים", היא מסכמת את השיחה. "הלוואי שנדע ימים שקטים".

באיזור התעשייה של מעלה אדומים כשלושים פלסטינים עומדים צפופים על המדרכה, מחכים להסעה הביתה. אנחנו עוצרות לדבר איתם. שואלות על המתח, על הפחד. ועל איך זה מרגיש לעבוד בעירישראלית, שבה חיים אזרחים שחוששים מהם? "את מפחדת ממני?" שואל אותי סייד מיריחו. "אני לא מפחד. אני בא לעבוד. אני רוצה לעבוד. ואני רוצה שלום". הוא אומר, כאילו עונה לשיחה שרק עכשיו ניהלנו עם שירן.

תשובותיהם של העובדים מנחמות, גם אם מתקבלות באוזנינו בערבון מוגבל בשל הקונטקסט שבו הן נשאלות – בתוך יחסי הכוח של המרחב שבו אנו עומדות מולם. "בארבעת הימים הראשונים היה עוצר מוחלט", מספר לנו סאלי, שחי ברמאללה. "עכשיו רק העובדים במפעלים החיוניים נכנסים".

הם מספרים לנו על שעות המתנה ארוכות במחסום. בימים הראשונים הם עמדו סתם, מבלי שאיש עדכן אותם על העוצר ועל כך שלא מכניסים פלסטינים למקומות עבודתם כרגע. בימים אלה הם יוצאים מהבית בארבע בבוקר, על מנת להספיק לעבור את הבידוק הבטחוני. את יום העבודה הם מסיימים בשעות הערב.

גדר ההפרדה החלה להיבנות בשנת 2002 ומתוחזקת עד היום במטרה למנוע מעבר בלתי מורשה של פלסטינים לשטחי ישראל התחומים בגבולות הקו הירוק. החזון בהקמתה עסק בהפחתת פיגועים ועלותה מוערכת במיליוני שקלים, אך האם היא אכן מסבה ביטחון?

במבט על החומה היא נראית כמו משחק של ילד שהחליט לתחום לעצמו שטח בארגז החול ואסר על חבריו לעבור אותו. כל יציאה מגבולות הגדר מאלצת את הפלסטינים לעבור דרך מחסומים צה"ליים. הדבר מתאפשר רק בשעות מוגבלות ועם היתרים מאוד ספציפיים ויוצר מצב שבו גישתם של אלפי פלסטינים לפעולות יום יומיות כמו עבודה, לימודים, קבלת טיפול רפואי, הופכת מסורבלת ולעתים בלתי אפשרית. החומה כידוע מגבילה גם את יכולת התנועה של פלסטינים בתוך שטחי הרשות, שכן היא תוחמת את חלקם של הכפרים כמעט לחלוטין.

מהצד השני – האזרחים הישראליים חיים בפחד. הגדר לא נותנת להם ביטחון, אלא רק מסמלת את המקום שבו עובר הגבול. הפחד שלהם הפך לשגרת חיים. מראות הזוועה של טבח השבעה באוקטובר הפכו לסיוטי הביעותים, או אולי – לתרחיש המציאותי שמאיים על מי שגם ביניהם לבין שכניהם מפרידה אך ורק גדר.

הם עושים הכל כדי להגן על עצמם מפני האיום שמאמינים שממתין מעבר לגדר. מתחמשים, מארגנים סיירות אזרחיות, מתלוננים ומפגינים. אבל הם לא אופטימיים לגבי העתיד. אחרי המראות של השבעה באוקטובר, כולנו – ובמיוחד אלה שחיים ביישובים צמודי גדר – חוששים, מפוחדים. מבועתים. הם חיים בתחושה של הפקרה. תחושה ששום גדר, מבוטנת ככל שתהיה, לא תפתור.