יעניין
אותך
לירון כהן
11 ספטמבר 2023 | משך הקריאה: 3 דקות
שיחות של שמאל מרוקאי #1

למה דווקא מרוקאית? למה לא שמאל מזרחי? זו בוודאי תהיה השאלה הראשונה עם קריאת הטור השבועי הזה, שיעסוק במגוון נושאים מתוך תפיסת עולם שמאלנית מרוקאית.

נכון, עלו לישראל יהודים ממדינות ערב ואסלאם שונות, מרחבי המזרח התיכון, רובם סומנו על הממשל המפא"יניקי כפועלים שיש לחנך ולתרבת כדי להתאימם לארץ האור והמערב שראו כאן בדמיונם. אותו דמיון שסיפר לנו על השממה שמצאו כאן כשעלו ארצה, על הביצות שייבשו, על הקרבות והמור"קים של ההתנגדות העממית היהודית לבריטים. אף לא מילה על פלסטינים שחיו כאן וגורשו, חלילה.

אחד מכל חמישה ישראלים יהודים הוא מרוקאי.

התרבות המרוקאית מסומנת בתרבות הישראלית כמאפיין מזרחי כולל ובה משתמשים עבור ניגוח והשפלה של מזרחים באשר הם, גם אם הם מגיעים ממקומות שונים לחלוטין. נכון, המרוקאים הם עם גאה. אנחנו לא נוטשים את הבית שלנו לעולם, גם כשאנחנו בסיבוב דאווין אצל האשכנזים סטייל סדי בן שטרית. אז אני בוחרת כאן במרוקאיות כזהות פוליטית, דרכה ודרך חוויית החיים שלי כאישה פמיניסטית, כלסבית וכאמור, כמרוקאית, אנתח תהליכים פוליטיים בחברה הישראלית.

השמאל, לא כי יש בית פוליטי בשמאל בישראל (הומלסית פוליטית לא הלכה לשום מקום). אלא כי זאת תפיסת עולם שעבורי שוב כאישה, לסבית, מרוקאית אין אפשרות אחרת. אם אני לא אקדם תפיסות שמקדמות זכויות אדם, 'הבית הפוליטי' הטבעי שלי, שהוא הימין בישראל, יבגוד בי.

גם השמאל בישראל בוגד בי, שלא נטעה. אך אני מעדיפה להשקיע את האנרגיות הפוליטיות שלי בתפיסות עולם שקרובות לליבי ולדבר אותן עם שותפיי השמאלנים, למרות עיוורונם בכל מה שקשור ליחסי אשכנזים–מזרחים בארץ, מאשר להתחבר לחבורת גברים לבנים חובשי כיפה, מיזוגנים ושונאי להט"ב שטוענים כי הם מייצגים אותי, אישה מרוקאית.

עד כאן ההסבר.

משחקי תפקידים

השבוע אתייחס לכתבת התחקיר ששודרה בכאן 11, החושפת גזענות כלפי פלסטינים החיים בסביבת מעלה אדומים (תראו מופתעים – גזענות נגד ערבים במדינת ישראל). בעודי משוטטת לעת ערב בערוצי החדשות המשמימים, תפס את הקשב שלי תיאור התכתבויות טקסט שמכנות פלסטינים כ"חולדות". על המרקע גבר ואישה, חזותם ערבית ואני מחכה למוצא פיהם, בטוחה שהם נציגי החברה הפלסטינית המתראיינים ומספרים על היחס כלפיהם מתושבי העיר היהודית הקרובה. ברקע, הקריין מקריא את התכתבויות הוואטסאפ. מהר מאוד מתחוור לי שלא מדובר בפלסטינים, אלא שאלו הם נציגי העיר מעלה אדומים. אין הם באים לדבר על הגזענות שחוו – אלא להסביר את מעשיהם.

אם כך, בתפקיד הרעים, שני מזרחים מהפוליטיקה המקומית של מעלה אדומים, שירן מירזאי ומוטי פרץ. ניכר שהשניים לא מורגלים בהופעה בטלוויזיה – במיוחד שירן שמבקשת מהצלם לעצור כל כמה דקות, בכל פעם שהיא מרגישה שהיא עלולה ליפול בלשונה – היא לא משחקת ביומיום את המשחק הפוליטי הצבוע "הסתר את הגזענות".

מולם בזירה, בתפקיד הטובים, מראיין הכתב שני גברים לבנים האוחזים במשרות רמות בעמותות ישראליות שנבנות מכספי תרומות מחו"ל. הם משמשים דרך קבע בתפקיד המושיעים של הפלסטינים, על אף שסביר להניח שמעולם לא השתנו חייו של פלסטיני אחד בעקבות הפעילות הממומנת היטב. אלה הם ערן ניסן, מתנועת "מחזקים" ואחיה ש"ץ, ממיזם "פייק ריפורטר".

בתפקיד החולדות – פלסטינים. הם בכלל לא צד בכתבה, את קולם לא נשמע ואת פניהם לא נראה.

נקיים מאשמה, מאחריות או מגזענות – קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים שמסתתרים מאחורי שערים צהובים וועדות קבלה שאליהם אף ערבי לא ייכנס גם לא לרחוץ בנחל שסמוך לביתם.

"אנחנו רוצים שוויון", מסבירה שירן בסוף הכתבה. "אנחנו רוצים להיכנס לעיסאוויה כמו שהם נכנסים פה אלינו". הטיעון הזה שובה את ליבי. המבט הזה, בגובה העיניים, בין הישוב היהודי לישוב הערבי, מספר לנו סיפור אחר. בסוף הכתבה, השמאלנית הרדיקלית שאני פינתה מקום בלב למרוקאית ושהתה לרגע בהזדהות והבנה עם המסרים של שירן ומוטי. כמוני וכמו בוודאי תושבים רבים בערי הפריפריה, שם וועדות קבלה ושערים צהובים הם לא חלק מהמנגנונים, גם הם לא קונים את המשחק המכור הזה בו הם, החיים בפריפריה, לצד ישובים ערביים, הם הגזענים הרעים ואילו אלה במושב ליד, עם השער הצהוב, יכולים לרחוץ בנאורותם (ובנחל הפרטי שלהם).

אני יכולה לדבר ארוכות על אותם ה"נאורים" שגרמו לנו, מזרחים מכל הסוגים להתנכר ולשנוא כל כך את הערביות שבהם. אחרי הכל, בלי כיפה ובלי חיג'אב סביר להניח שלא תבדילו בין פלסטיני מעיסאוויה ליהודי ממעלה אדומים.

לסיכום: אם יש משהו שבתקשורת הישראלית יודעים לעשות, זה עוד מאותו דבר שמשמר את אותם מנגנונים של כוח שמונעים מאיזשהו שינוי להתרחש כאן במדינה הזו. משמרים את אותם התפקידים המסורתיים של האנשים הלבנים נקיי הכפיים, לעומת אותם מזרחים בהמתיים שלא למדו לדבר יפה בתקשורת וכמובן, הערבים הפלסטינים שמעולם לא היו חלק מהמשוואה באמת.

"המושיעים הלבנים" מסמנים את נאורותם על ידי סימון של המזרחים, האחרים, כגזענים. על ידי הרחקה של הגזענות מהם, בעוד הם יכולים לסגור עצמם בחומות ובשערים, לחיות בממד אחר, בו אין ערבים משום סוג והכתב יכול להשתמש בתיאורי שואה כדי להרצות למזרחים על בורותם בשיח שהוא מנהל.

ה"מושיעים" הלבנים הללו עד כה לא היטיבו כהוא זה עם הפלסטינים. מקסימום החביאו את הגזענות עמוק יותר, כך שלא תיראה על פני השטח. התחקיר הזה הוא דוגמא מצוינת לאופן בו משתמר ומקצין הכוח הפוליטי, מתרחק מידי השמאל הליברלי וניתן כמו במתנה למחנה בן גביר וסמוטריץ.

שאלה קטנה כמו "למה את לא יכולה להיכנס לעיסאוויה?" שיכולה הייתה לפתוח דיון מרתק על המצב פה בארץ ועל ההבדל בין כניסה לעיר פלסטינית לכניסה לעיר יהודית ישראלית, לא נשאלה על ידי הכתב, שכל שאיפתו היא להמשיך ולקבע את התפקידים המסורתיים של המזרחים ושל הלבנים. ולחשוב שהציבור הישראלי לא מריח את הגזענות שלו שעולה מן הכתבה, כלפי ערבים אחרים, ערבים מהעם שלו.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *