"אם צריך – איעצר שוב"

"מבחינתי פעילויות המחאה שלנו הן דרך 'להזיז את המחוג' של הציבור בארץ ולהוציא אותו מאדישותו, אני לא מכירה דרך אחרת. יש להעלות דברים לכותרות, ולשם כך צריך לשבש את הסדר הציבורי. לא מספיק להפגין מול המשרד, אלא צריך גם להיכנס אליו. מעצר משטרתי הוא חלק שצריך לקחת בחשבון כשעושים משהו קצת יוצא דופן. המציאות בארץ היא חמורה, ולעיתים שיבוש הסדר הציבורי הוא אמצעי להבהיר זאת".

מ' גרה במרכז הארץ, היא בת 45, אמא לפעוט. לאחר שהשתתפה בהפגנות מסוגים שונים, החליטה לפעול באופן אקטיבי יותר והצטרפה לתנועת "משנים כיוון".

"הפעולות של התנועה יוצאות דופן", היא מספרת. "שזורות ביצירתיות ובחוש הומור, ובעיקר אינן אלימות".

מ' נעצרה על ידי המשטרה פעם אחת, כשלקחה חלק בפעילות מחאתית מול משרד התקשורת, כנגד התערבות שר התקשורת בגופי התקשורת והעיתונות בארץ. המשטרה אז הכריזה שההתקהלות אינה חוקית, אך המוחים סירבו לעזוב. "התיישבנו בנחישות ולא זזנו", היא מספרת. כוחות משטרה ויס"מ הגיעו למקום ועצרו את מ' ביחד עם עוד ארבע נשים ושלושה גברים. "השוטרים הגיעו מהר ובכוח אדם נרחב", היא נזכרת. "הובילו אותי לניידת שלושה גברים. שניים אחזו בידיי ואחד ברגליי. הם משכו אותי בכוח, כי נקטנו בשיטת 'שק תפוחי אדמה', שגורמת לגוף שלנו להיות כבד יותר, אבל לא הרגשתי יחס מבזה או משפיל מהם, למעט שוטר אחד שהעיר על משקל גופי".

כשהגיעו לבית המעצר, היא מספרת על יחס ענייני מצד השוטרים. "בהסתכלות מרוחקת, מעצר זו חוויה שפוקחת עיניים לגבי החברה שלנו ולגבי מוסד מרכזי בה. הרגשתי שבלי קשר אלינו, השוטרים נמצאים בעומס בלתי אפשרי". מ' הייתה עצורה 11 שעות. "נוצר המון לחץ בשעות הללו. שוטרים שאיבדו מפתחות לתאי מעצר ולכן ערכו שוב ושוב חיפושים עלינו, וכן עצורים פסיכיאטרים שהעלו את מפלס המתח במרחב".

במהלך מעצרה של מ', עצור פסיכיאטרי נותר לבדו בתא מעצר אחד, מתוך שלושה סך הכל. הדבר יצר עומס על בית המעצר ועצורים חדשים נאלצו לשבת במסדרון, כשהם אזוקים בכיסאות. "חשתי לא מוגנת, ניכר שהשוטרים לא מספיק ערניים למפגש ביננו לבין עצורים אחרים. בפועל, עצור אחד תקף עצור מטעם המחאה ושבר לו את המשקפיים. שתי שוטרות מג"ב שבאו לסייע, קיבלו גם הן מכות".

כשאזרחית נורמטיבית מגיעה לכלא

העומס בבתי המעצר, ביחד עם המעצרים במחאות בשנה וחצי האחרונות, מייצרים שחיקה של המערכת. "באופן אישי, חשתי בחוויה שכנראה עוברת על כל עצור או עצורה", אומרת מ'. "חשתי שקופה. בניידת, בה שהינו זמן לא מבוטל, ללא חלון פתוח או מזגן. בשירותים, אליהם נלקחתי אזוקה בידיים וברגליים, אזיקים שהודקו בחוזקה ולמרות שביקשתי מספר פעמים, לקח זמן עד שהסכימו להרפות אותם מעט".

מ' ושאר העצוריםות נשארו בבית המעצר 11 שעות, כשרק בשעה השביעית הורשו לאכול משהו. עד אז, שתו רק שתי כוסות מים ולא התאפשר להםן ללכת לשירותים. גם האוכל שקיבלו לאחר 6 שעות, לא הספיק לכולםן. "ועל טבעוניםות או צליאקיםות אין מה להרחיב את הדיבור", מ' מוסיפה.

"ראיתי שגם עצורים שאינם פוליטיים, סבלו מיחס דומה", אומרת מ', מבחינה בכך שהיחס כלפיה וכלפי חבריה לא היה כזה דווקא בשל סיבת המעצר. "דווקא חשתי שאנחנו "עצורים פריבילגים", כי מהשנייה הראשונה שנעצרתי, ידעתי שאני לא לבד בזה ויש לי תמיכה מלאה; מישהו מתנועת המחאה התקשר לחבריי ולמשפחתי, דאגו לנו לעו"ד שהגיע לטפל בעניינינו תוך שעה, ואילו לאותו עצור "רגיל" שפגשנו במסדרון – אין אדם או גוף שייצג אותו".

"המשטרה מצמצמת את חופש הביטוי באופן גלוי"

"המקום בו התחלתי לחוש במדיניות בעלת ניחוח פוליטי, היה בית המשפט", אומרת מ'. "רק אז הבנתי את חומרת האירוע". בשלב זה, הבינו העצוריםות שדרגים גבוהים במשטרה מבקשים להאריך את מעצרםן ולהאשימםן בחמישה סעיפים, על מנת שיבלו את הלילה במעצר, עבור הרתעה. "למען יראו וייראו".

"זה לא הלם את המעשים שלנו, אבל המשטרה טענה שאנחנו מסוכנים לציבור ושהם רוצים להמשיך את החקירה לתוך הלילה. היה לנו ברור שיש כאן תגובה חריגה יחסית לפעולה שלנו. לרובנו זה גם היה מעצר ראשון. זה השלב שבו הרגשתי שמנסים להפחיד אותי ולהשאיר אותי בבית. הייתה כאן עליית מדרגה שמטרתה – הטלת אימה".

עורך הדין מטעם המחאה ערער על בקשת המשטרה והשופטת החליטה לשחרר את העצוריםות – בתנאי שחרור מחמירים. על כל אחד.ת מהםן נגזרו חמישה ימי מעצר בית עם פיקוח צמוד ועוד 180 ימים בהם נאסר עליהםן לדבר זה עם זו. וכמובן, ערבות כספית.

"אלה תנאים שתנועת המחאה לא ידעה כמוהם עד כה. מעגלי הפגיעה היו נרחבים – מי שנדרש לפקח עלינו בבית לא יכול היה לצאת לעבודה, או לתפילה. זה בפירוש הרגיש כמו מהלך שנועד להשתיק, להיות 'משפט ראווה'. המשטרה עלתה על עץ כדי להפחיד אנשים מפעולות מחאה".

בסופו של דבר, עורך דין מטעם תנועת המחאה ערער גם על תנאי השחרור. השופט התורן ביטל את מעצרי הבית וקיצר את זמן איסור הדיבור לחמישה ימים בלבד. בהתבוננות לאחור, מ' מציינת כי אירוע המעצר לא מנע ולא ימנע ממנה לצאת למחאות. "אבל אני כן לוקחת בחשבון את המעגלים הרחבים שנפגעים ולא אצא לפעולה אם אין מי שיתמוך בי בעת הצורך", היא אומרת. "להיות במעצר זו לא חוויה נעימה במיוחד, אבל אי אפשר להתעלם מהמצב המחורבן שלנו – ואם המחיר יהיה להיעצר שוב, אסבול זאת. בזמן המעצר ההוא, בסך הכל חצי יממה, חשבתי על החטופיםות בעזה שסובליםות כל כך הרבה זמן במנהרות חמאס. למענם ולמען עתיד המקום הזה, אם אצטרך – אעצר שוב".